שדרות מוריה 23

בשנים האחרונות נפטרו הורי, בהפרש של כארבע שנים ביניהם. אבי היה בן 91 במותו; אימי, שנפטרה אחריו, בת 95. הדירה הצנועה שבה גדלתי בשד' מוריה 23 בחיפה, עומדת בינתיים כפי שהייתה. 

היינו הורים ושלוש בנות, אני הצעירה ביותר. קומה שנייה. דירה עירונית סטנדרטית של התקופה: שלושה חדרים, 'הוֹל' ומרפסת. בילדותי – דירה הומה וצפופה. בזקנתם של הורי היא נראתה גדולה ומרווחת למדי.

אבי אהב להגיד, באצבע מונפת: "לזרוק זה הכי קל!" הורי לא זרקו כמעט דבר. חפץ חדש, אם נקנה, לא הוציא את הישן. חסכנות הייתה  תכונה מקודשת. לפני כל עשייה, כדאי לחשוב. אין זורקים משהו שעבר זמנו. הרי בעתיד אולי יימצא לו שימוש.

רק לבדי, בדירה הריקה, יכולתי לראות את האינוונטרים שנאגרו בה. כיסאות מתקופות שונות, כריות דקורטיביות, שעונים מעוררים, צרורות של מפתחות, ארון משרדי גדוש בחוברות "נשיונל ג'יאוגרפיק" משלושים שנה. כל אלה הצטברו עם השנים, באופן כמעט לא מורגש. חלק ממה שצילמתי היה גלוי לעין, חלקים אחרים גיליתי כשפתחתי ארונות ומגירות.

את הצילומים עשיתי בבית ההורים, באור יום. מפת-שולחן לבנה, שמצאתי בארון, שימשה ברוב המקרים כרקע אחיד. השתמשתי במצלמת רפלקס דיגיטאלית ובתלת-רגל. הופתעתי מכמויות הפריטים שנאגרו ומגיוונם. התלבטתי, תוך כדי צילום, כמה רחוק אני יכולה ללכת: עד כמה מותר לי לחדור לאינטימיות של הורי (כותנות-השינה של אמא, הממחטות של אבא). התלבטתי גם איך לצלם.

רציתי שהצילומים יהיו מנותקים מזמן ומקונטקסט, שייראו כמו צילומי ארכיון. כלומר שיתאפיינו – כמו הצילום ה'טיפּולוגי' – במבט פרונטלי-ניטרלי, בחדות ובאינפורמטיביות. יחד עם זאת, במסורת של צילומי משפחה, לא יכולתי לוותר גם על מראה ה'סנאפשוט': נכונות לתת מקום גם ליד המקרה, לאי-דיוק, לחוסר מקצועיות כביכול. לא רציתי בצילומים מושלמים.

תהליך הצילום וההכנות לקראת התערוכה העלו בי שאלות, שנשארו לגבי פתוחות. האם אני "מתעדת"? ואם כן, מה בעצם? רוב האובייקטים שצילמתי נראו בעיני קטנים או חסרי-ערך; איך חפצים אלה ושכמותם הופכים דירה ל"בית"? עד כמה מעידים החפצים שנותרו על אלה שחיו במחיצתם? האם הבחירה שלי קשורה ל"עובדות" (זה מה שיש בדירה), או ל"פרשנות" (בחירה שלי, מתוך מה שיש)? ההתבוננות הארוכה בתכולת הבית הפכה בעיני את הדירה המוכרת למקום מלא הפתעות.

-- רונית שני, ינואר 2009 (מתוך הקטלוג)