אָבֵּל פַּן: האמן ויצירתו

אָבֵּל פַּן (פפרמן, 1963–1883) נולד בלטביה למשפחה דתית ולמד בילדותו ב׳חדר׳. בגיל שתיים-עשרה, בעידוד הוריו, החל ללמוד ציור אצל יהודה פאן, צייר ומורה לאמנות יהודי־רוסי, שהיה מורו של מארק שאגאל. הוא עבר לבדו לוילנה, בה עבד כשוליה בבית דפוס כאחראי על עיצוב אותיות. בגיל שש-עשרה נדד בין רוסיה לפולין, והחל ללמוד אמנות באודסה בזכות מלגה, שקיבל מיצרן גפרורים.

ב־1903, בעקבות פרעות קישינוב, נשלח לעיר כדי לתעד ברישום את החורבן, פעולה שנועדה לשמש עדות נגד השלטונות הרוסיים, שניסו להתנער מאחריות. שם החל עיסוקו בגורל העם היהודי. לאחר מכן עבר לפריז, למד באקדמיה לרישום ג’וליאן, עבד לפרנסתו כמאייר פוליטי וחברתי בעיתונות הצרפתית, ב־1911 הציג בארמון לוקסמבורג, לצד רנואר ומאטיס, ציורים בעלי אופי פוביסטי. בפריז שינה את שם משפחתו מפפרמן לפן, שם המתרחק ממוצאו וממקום הולדתו.

ב־1913, בהזמנת בוריס שץ, הגיע פן לירושלים לאחר מסע בדרום אירופה ובמצרים, כדי ללמד בבצלאל. הוא נחשב למורה חדשני, ובציוריו תוארו החיים בירושלים בצבעוניות תוססת. הוא תיאר את חיי היומיום בעיר – השוק, נשים וגברים בוכריים בלבוש חגיגי ובתכשיטים – דימויים שחזרו בעבודותיו המאוחרות יותר, בסדרת ציורי התנ״ך.

באוגוסט 1914 שב פן לפריז כדי להתכונן להשתקעות בירושלים, אך מלחמת העולם הראשונה מנעה את שובו, והוא חזר לארץ רק ב־1920. בתקופת שהותו בפריז צייר את "נאד הדמעות"– סדרה בת 46 רישומים בהשראת רישומיו מקישינוב – והציג אותה ב־1917 בארצות הברית. בזכות סדרה זו הוא זכה להכרה, והוכרז כצייר היהודי הגדול ביותר בתקופתו.

בשובו לירושלים הוציא פן שני אלבומים של ציורי תנ״ך, שהושפעו מחוויותיו המוקדמות בעיר ומציור אוריינטליסטי־מיסטי צרפתי – תפיסה מערבית קולוניאליסטית שראתה במזרח מקום ברברי, מסתורי, רומנטי ואירוטי. הוא המשיך לעסוק בנושאי התנ"ך מתוך אידאולוגיה ציונית, עד מותו ב־1963.

פן היה מדור מייסדי הציור בישראל. הוא ראה בקיום בארץ ישראל תנאי ליצירה לאומית אותנטית, והביע בציוריו רעיונות ציוניים אידאולוגיים שאפיינו את אמני ירושלים, המנוגדת לרוח המודרנית של אמני תל אביב. על אף תרומתו לאמנות, הוא לא זכה להכרה רבה בישראל.