אטלנטיס

אני תועה בשרידי היבשת הנעלמה שלי. יבשת אוטופית אבודה – כך תיאר אפלטון את אטלנטיס, ששקעה במצולות הים. גם זו שלי מפתה ביופייה אך מעכירת שלווה ומתעתעת. זהו "אל-מקום", נטול זמן ומרחב ברורים, העולם שאחרי האפוקליפסה והחורבן שהמיטה האנושות "משמלאו בצע של עוול וכוח שלטון" (אפלטון, קריטיאס). הוא נטול חיים אנושיים אך מכיל וזוכר את השרידים שהותירו.

בספר משולבות שתי סדרות. האחת כוללת תצלומים דיגיטליים שנוצרו ב-2016–2019. צילמתי במקומות שחשבתי שיש סיכוי למצוא בהם רמזים ליקום המיתי שנכחד. במבט ראשון הסדרה מעוררת מחשבה על צילום נוף מסורתי. אך מעבודה לעבודה תמונת הנוף משתבשת, סדקים נפערים ומשבשים את התפיסות המוכרות: היכן זה היה? מתי זה היה? האם זה היה? המיתולוגיה הפרטית מתמזגת עם הקמאי.

הסדרה השנייה נוצרה ב-2020–2021 מתוך מאות הדימויים שהצטברו – ונזנחו – במהלך העבודה על הסדרה הראשונה. הימים ימי קורונה. הייתי ספונה לבד בביתי. מתוך השקט והסגר הגמור שקעתי בארכיון התצלומים ה"דחויים" שלי, והם הזמינו אותי לשחק בהם. בטכניקות מגוונות של עריכה במחשב, בחרתי אלמנטים מתוך תצלומים שקפאו בזמן ונחתמו בהרף עין, והפכתי אותם לפעולה מתמשכת. יש רגע במשחק שבו משהו נברא. פירקתי את הטבע המצולם והרכבתי אותו מחדש כמרחב אשלייתי ומדומיין שנוצר מתוך ההרס, חופשי מכבלי המציאות, עטוף ביופי המסווה את הגורל שנגזר עליו או אורב לו.