תפוחי זהב / נקרופוליס

בסדרה תפוחי זהב מתמקד רועי קופר בצילום פרדסים נטושים ובהתפוררותו ובתהליך ניוונו של הגוף החי – העץ, הפרדס –אשר עד לא מכבר היה סמל מובהק של החזון הציוני, בניית הארץ ושגשוגה בהתיישבות ובכלכלה. תחילה הוא עוסק בתיאור העץ היחיד, הפרט, שהיה בעבר חלק מפרדס פורח ומניב פרי, והיום הוא עומד בגסיסתו: קרביו ריקים, וכל שנותר ממנו הוא קליפתו החיצונית.

מן הפרט עובר קופר לתיאור הפרדס 'החי', למרחבים ולנוף, שגם הם נראים במקרים רבים כנתונים בגסיסה איטית, מתמשכת – עד שנראה קצהו של יישוב. זמן קצר קודם שהפרדסים הופכים למִתחמי נדל"ן, המכניסים במהירות הון רב לקבלנים ולעסקנים, קולט קופרבמצלמתו את שבעבר נחשב גולת הכותרת של ההתיישבות העובדת בארץ. השינוי ביחס לפרדסי הארץ הוא בנפשנו, לדברי קופר, ומסתמלים בו תהליכים מורכבים של התרחקות מן האתוס הלאומי הקולקטיבי לעבר אינדיבידואליזם צרוף.

התפוז, סמל הפוריות והאהבה, 'תפוח הזהב', היונק חיותו מן השמש; הפרי שצבעו הכתום מסמל אש ויצריות – חיותו ניטלת ממנו במציאות של חומרנות גסה. זכרונו כסמלם של חיים עצמאיים ויצרניים בארץ. העברית הישנה-החדשה נראה היום זיכרון עמום וערטילאי, המתפוגג ונשכח.