ספר עשבים

המסע של איילת השחר כהן עובר דרך שני עידנים. היא מרכיבה תפטיר תת קרקעי בין חבלי אדמה, בין שתי נשים. היסטוריה של מלחמות וחיים אחריהן, ממכרה גופרית בצד אחד של העולם למכרה פחם בחלק אחר, דרך צינורות בטון מעשה ידי-אדם, תחת אדמה חשוכה וצמחייה תת קרקעית, זורם בעורקי הבטון רצון עז להביא בהירות וצלילות אל תוך החשכה. בכל מקום הבטון הזה, גסותו הזרה יכולה רק להתאים לזמן שבו רכות אורגנית פגיעה מדיי, אל מול התממשות הפוטנציאל ההרסני של הכוחות העומדים לרשותנו.

ובכל זאת האמנית אוספת זרעים, בתוך הכספת – זרעים, בתוך הספר – זרעים, זרעים עם הוראות הפעלה, ששעתם תגיע, גם אם קשה להרגיש מתי בדיוק תגיע שעה זו. מה מונח פה אם לא אמונה ביכולת ההתעוררות של זרע קפוא אחד מתוך שנתו העמוקה החשוכה, בכוח הגעשי, בכוח הזמן הארוך של הסלעים, בכוח הדמיון, בכוח משאלת הלב, בכוח המסע שנעשה קודם בעולם מעבר שאמאני ואחר כך עם הרגליים.

התערוכה כולה עוטפת את 'ספר עשבים'. לידתו באמונה עמוקה, קמאית, באדמה ובתנועתה, ביכולת שלה להוציא מתוכה חומרי חיים, גם אם אינם נראים כרגע בעזרת העיניים אלא רק באמצעות הלב, בגיוס הראייה בחושך התת קרקעי- לאיתור מקורות של אור, מותכים לתוך סלעים עתיקים. אסופים לתוכו, הנחיות פעולה לחיים, ידע מעולם קדום, לא מודע, מוגן תחת אדמה. ממתין ליום בו חיים יוכלו להתעורר שוב, והחום הפנימי של הגפרית, אש הטבע, תופעל. כשהטבע נמוג אל תוך קרוּת שקטה, קשה להיזכר האם אי פעם היה משהו אחר. בעולם מאובן ונטוש היא מבקשת לזרוע בתחתית הבאר העמוקה מאוד, את האפשרות לתיקון, לריפוי, זכרון של עידנים שלמים מקופלים, לתוך זרע אחד קטן.

--מתוך טקסט התערוכה מאת האוצרת סופי ברזון מקאי.