יומני עורף

נולדתי בקיבוץ דפנה. ביתי ממוקם סמוך לגדר המערכת הצפונית, כשני קילומטרים מהגבול עם לבנון, ובקרבה לגבול הסורי מצפון־מזרח. עם פרוץ המלחמה פונינו, ומצאתי את עצמי במסע בריחה מטלטל. זרקתי בגדים לטרולי קטן ויצאתי אל הלא־נודע. מה שהחל כפינוי זמני הפך למצב מתמשך, ללא מועד שיבה הביתה.

המלחמה הציפה את קודמותיה — אלה שחוויתי מילדות ועד בגרות, ועד היותי אם לילדים. ככל שזוועות השחיטה בדרום התבררו, הטראומה העמיקה. נעלתי דלתות וסגרתי תריסים בדירה שאליה נמלטנו מהצפון, וצללתי לאמבטיה סמיכה ושחורה של פחד כאוטי, טוטאלי והיסטרי. לא יכולתי להמשיך את חיי כאילו דבר לא אירע; מה שהיה חשוב עד אותו יום נראה לפתע חסר טעם.

קניתי בלוק נייר קטן — כזה שמאפשר ציור גם למי שאין לה סטודיו — דיו ומכחולים, וציירתי בלילות. הציור שינה את משמעותו עבורי: מהתבוננות בחיים הוא הפך לכלי התמודדות עם אימת המוות.

בסדרה זו אני מציירת מהעורף — הן כמיקום גאוגרפי במפת ישראל והן כמיקום במפה הגופנית. הפעולה הציורית מתרחשת מן החלק האינטואיטיבי, שמאחורי ומתחת למוח. העורף, המפרקת, הוא אזור רגיש האוגר כאב במצבי מתח ומועקה, ונושא עימו את הידיעה כי שבירת המפרקת גורמת למוות.

הספר הוא מחקר ציורי אקספרסיבי בטכניקת הדיו. הוא מתאר מהלך שתחילתו בטראומה הקולקטיבית שפקדה את החברה הישראלית ב־7.10, ומוצא ביטוי בציורי שלדים, נרות והכלאות בוטניות. בהמשך, הציור מתנקז אל האישי והמקומי — נופים אפוקליפטיים חרוכים של הצפון. הספר מאפשר הצצה ליומן ציורי, שהוא בעת ובעונה אחת אישי ומסמך היסטורי־תיעודי, הנוגע בחוויית החיים של אזרחי ישראל.

"יומני עורף" פונה לכל אדם המוכן להתבונן באומץ בפחד, להישיר מבט אל האימה, לשהות בכאב, ולזמן רגעים של חמלה ויופי.