כלוב הצלעות

יש מכשפה שנושאת את כל העולם. בטקס מאגי אוספת שחף אל בין קוריה את תושבי הגן: פרחים נבולים או מתמתחים, זרעים פוקעים, ענפים מתכלים, עלים מתפזרים. היא מניחה אותם ונפגשת עם חווית היופי על כל עוצמתה ומורכבותה. היופי בגלותו הפילוסופית, איננו מושג זניח ומתעתע, כי אם ישות מורכבת השוכנת במי התהום של החוויה האנושית. הגן, כמו גן העדן, הוא מרחב פיזי שמאפשר את בריחת ההכרה. דבר בו איננו בר. והוא בכל זאת מרחב של מדבר, מדבר של הרוח שמחפשת לעבור את גלגוליה. הטבע הוא נקודת אחיזה טובה לקצות אצבעות כואבות מטיפוס, סוכן סמוי של ריפוי כאבים וכמיהות.

העבודה עם יצירי-טבע מאזכרת את התחלת ההתחלות של הפעולה הצילומית, שכן לידתה בצילומים בוטנאיים של אנה אטקינס, באוקטובר 1843. אך, מהר מאוד נחשף שהצמחים של שחף הם לא ייצוג בוטאני, ספסימן לשימור או מחקר, אלא יצור אחר, בן כלאיים שאותו היא אוספת לחיקה. תחת מבטה הגופים הופכים לבשר חי. גוף מתכווץ, מזדקן, מתפתל, מבקש להיעלם לתוך עצמו, להיסגר ולא להיפתח שוב, מחפש להיראות בקצותיו הפרומים כתחרה, להיות ראוי למבט, מגיר את תכולתו, מתפרש בעונג, מסיים את חייו, נולד מחדש.

בגוף עבודות זה היא מרכיבה מבט רב מוקדי ונזיל, אל מול מורשת השושלת הנשית והמשפחתית שלה. זיכרונות הן כמו וירוס רדום במערכת העצבים שלנו. מקננים בתהום השכחה, ממתינים שם בסבלנות לשעה של חוסר השגחה כדי להתפרץ. בבטן האדמה, בתוך כלוב הצלעות, בטמפרטורות גבוהות ותחת לחצים גדולים מאוד, גדולים מספיק כדי להתחיל להסיט אטומים ממסלולם, נולדים יהלומים. שחף כורה את היהלומים שלה, מאירה אותם באור השמש ובדמעות נוטפות.

סופי ברזון מקאי, אוצרת ‑‑