שרית שפירא - הגות ומעשה

אסופה מאמרים של שרית שפירא, שבפועלה כאוצרת הגדירה מחדש את גבולות הזירה, האירה זיקות בין המקומי לאוניברסלי, ובתוך כך השליכה גם על שדה התרבות הכללי. במאמריה ניסתה שפירא לחשוב מחדש את אופני הכתיבה של ההיסטוריה המקומית, בביקורתיות שאינה מוחקת את מה שקדם לה. כתיבתה הפלורליסטית ורחבת ההיקף מנהלת דיאלוג בלתי מתפשר עם חוגי השיח ועם המודרניזם הישראלי על שלל צורותיו. מתוך שפע המאמרים נבחרו אלה המשמעותיים למהלך העקרוני שהתוותה, בכתיבה שאפתנית הבוחנת את האמנות הישראלית ביחס להיסטוריה של אמנות המערב ובמסגרת הקשרים ותהליכים תרבותיים רחבים – ספרותיים וקולנועיים, פילוסופיים ולשוניים, חברתיים ופוליטיים.
מאמריה של שפירא ערוכים סביב שני צירים מנחים. ציר אחד מתעמק בכתיבתה התיאורטית המקיפה, שכללה מאמרי תיזה – על פי רוב סביב תערוכות קבוצתיות גדולות כמו "מסלולי נדודים" או "מראית אַיִן" – ומאמרים על אמנים יחידים, שאחריהם עקבה לאורך השנים ואיתם רקמה יחסים נמשכים המעוגנים בחזון ובראיית עתיד.
הציר השני עוקב אחר פעילותה האוצרותית פורצת הדרך של שפירא, שהיתה בין האוצרים הראשונים שאִבחנו את רוח התקופה בשנות ה-90. היא איפשרה לאמנים להקים מיצבים גדולים, נועזים וחדשניים בתערוכות הענק שאצרה, ששילבו אמנות ישראלית ובינלאומית ולא נראו קודם לכן בארץ – הָחֵל בתערוכה המקיפה שאצרה בראשית דרכה ("גבולות השלום" בגבעת-חביבה), עבוֹר דרך "טרנזיט" ו"חתולי רחוב", סדרת התערוכות "פרק" לאמנים צעירים במוזיאון ישראל, "חורים שחורים: המקום הלבן" בביאנלה בסאו-פאולו, וכלה בטרילוגיית התערוכות "בבל" באוסף האמנות הבינלאומי של יגאל אהובי בגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת תל‑אביב.