שרגא ווייל: אמן בחברה

רון ברטוש הוא חוקר ואוצר אמנות, בוגר תואר ראשון ושני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב, בוגר תוכנית העמיתים של עלמא ובית הספר למנהיגות של מכון מנדל. אצר תערוכות רבות במוסדות אמנות שונים, וב-2021 ייסד את גלריית "טרקלין האמנות בבית עלמא". מאז 2023 הוא משמש כאוצר הראשי של מוזיאון הנגב לאמנות. בעבודתו עוסק ברטוש בהיסטוריה של האמנות הישראלית ובאמנים ופרקים נשכחים מתולדותיה, דרך תערוכות, מחקרים ומונוגרפיות על יוצרים כגון דני קרוון, מיכה אולמן, אליהו גת ואחרים. הוא מרצה בתחום האמנות והאוצרות, ומנחה סטודנטים בתוכנית לאוצרות עכשווית בבית לאמנות ישראלית. בנוסף, הוא משמש כלקטור בוועדות שיפוט שונות בתחומי האמנות והתרבות.

שרגא ווייל (2009-1918) צייר המזוהה עם התנועה הקיבוצית, נולד בסלובקיה. מגיל צעיר היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר", ואת עקרונותיה ותפיסותיה הוא ביטא ביצירתו.
ווייל למד אמנות באקדמיה בפראג, אך לימודיו נקטעו בשל מלחמת העולם השנייה. הוא עבר לבודפשט, שם עבד כגרפיקאי וזייף מסמכים עבור המחתרת היהודית – פעולה שבגינה נעצר ונכלא עם אשתו למשך שנה. לאחר המלחמה עסק בעיצוב ספרים עבור תנועות "החלוץ" ו"השומר הצעיר". ב־1946 יצא ווייל עם אשתו לארץ ישראל על אוניית המעפילים "תאודור הרצל", וכשזו נתפסה על ידי הבריטים, הם נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. ציוריו של ווייל מאותה תקופה עסקו בטראומה שהותירה השואה ובכמיהה לארץ ישראל. עם עלייתם לארץ, הצטרפו ווייל ואשתו לקיבוץ העוגן, ובו חיו כל חייהם.
ווייל דגל בתפיסה שלאמן ולאמנות יש מחויבות לחברה ולסביבה. שיא יצירתו היה בשנותיו הראשונות בקיבוץ, על רקע הקמת המדינה ומלחמת השחרור. יצירותיו ייצגו את רוח החלוציות והאידיאולוגיה הקיבוצית. הוא תיאר את הווי החיים הקולקטיביים בקיבוץ, את חיי היומיום, ובייחוד את חדר האוכל שהיה גם מקום עבודתו. אופיים הציורי של עבודותיו מאותה תקופה משקף את ניסיונו כגרפיקאי וכמאייר: הקומפוזיציה בציורים בנויה מצורות התחומות בקו שחור וצבועות בגווני פסטל רכים, ואיברי הגוף צבועים בחום כאלגוריה לקרבתם של החלוצים לאדמה, לזהותם ולשייכותם למקום, וכעדות לעבודה הפיזית תחת השמש הקופחת. מתוך הצריף שהקצה לו הקיבוץ כסטודיו, הגיב ווייל למאורעות השעה – חיילי דור תש"ח הופיעו בציוריו ובכרזות פרסום, בעיקר עבור מפ"ם.
סגנונו של ווייל היה קרוב ברוחו לציור המקסיקני של ראשית המאה ה־20, שהתמקד בנושאים פוליטיים וחברתיים בסגנון ריאליסטי־סימבולי. סגנון זה היה זר לזרם המרכזי באמנות הישראלית של התקופה, שפנה לציור המופשט, ודחק לשוליים אמנים שעסקו בסוגיות חברתיות ובציור ריאליסטי, ביניהם ווייל שחתר לציור ריאליסטי ומובן לכל אדם.
ב־1950 אייר ווייל עבור תנועת הקיבוץ הארצי הגדה של פסח, ששמה דגש על ההוויה הקיבוצית ורוח התקופה, וסימנה את המעבר מהמסורת היהודית אל הישראליות החדשה. בעשור זה עבד כמעצב ומאייר של כריכות ספרים וכתבי עת ב"ספריית הפועלים", וכן עיצב כרזות בחירות עבור מפ"ם. ב־1952 נסע ווייל לפריז לתקופה קצרה, להתמחות בהדפס ובציורי קיר.
מאמצע שנות ה־60 הופיעו בציוריו סמלים ודימויים מן המסורת היהודית והתנ"ך, כביטוי לשורשיו היהודיים וכסמל למאבק הקיומי בעולם. במהלך שנות ה־60 וה־70 עיצב דלתות כניסה למבנים ציבוריים, בהם משכן הכנסת, בית הנשיא, חזית בית הכנסת הגדול בתל אביב, וכן יצר את ציור התקרה באולם הישראלי במרכז קנדי בוושינגטון.
ווייל אייר ספרים, ביניהם אהבת שמשון, 1952, איורים למחרוזת שירים מאת לאה גולדברג (עותק מצוי בספריית מוזיאון תל אביב לאמנות), הציג בתערוכות וזכה בפרס דיזנגוף, 1959. הוא נפטר ב־2009 ונקבר בבית העלמין של קיבוץ העוגן.