מחווה והתנגדות

בתור הזהב של הסוציאל-דמוקרטיה, הקשר הגורדי בין אדריכלות מודרנית ומבני ציבור התבסס על התשתית הכלכלית והחברתית של מדינת הרווחה. ברגע שתהליכי ההפרטה החלו לסדוק את התשתית הזאת – גם האדריכלות, שעמלה על מתן צורה לספֵירה הציבורית, נקלעה לעמדה בעייתית. בישראל של היום, על רקע אי-הסכמה בסיסית לגבי משמעות המדינה בחיי האזרחים, המרחב הציבורי האחיד של מדינת הרווחה נדמה כשריד מאובן של עולם שהיה ואיננו עוד. על רקע זה, הפרויקט האדריכלי הרוויזיוניסטי של אסף לרמן אינו ציטוט, ואף לא מחווה במובנה הרגיל, כיוון שהמקור אינו בניין קיים מסוים אלא מכלול של ערכים מבניים וחברתיים. לרמן מציע לשאוב מן הרגעים המכוננים של האדריכלות הישראלית ולהנחית גרסה מעודכנת של הישן בלב המאפליה של החדש.