“[…] יופי אינו תכונה סגנונית המצויה בתוך אובייקטים אלא […]
שיתוף כפייתי של עונג […]”.
מתוך: Our Aesthetic Categories, סיאן נגאי 1.
מתוך הספר.
1.
תגיד משהו על הים, דורש-מבקש ספרו החדש של הצלם והאמן, אסף עיני.
הספר נפתח בהקדמה קצרה, ומתחלק לאחר מכן לשלושה חלקים. ראשון הוא הפרק "חבורות" ובו פורטרטים שבמרכזם מערכות יחסים בין מצולם לבין אתר (ולעיתים אתר בלבד), שצולמו במצלמת פילם בפורמט בינוני. השני הוא הפרק "סבך" ובו דימויים שיצרו גברים בהודו ובפקיסטן, בטלפונים חכמים ומצלמות דיגיטליות, לפי בריפים מפורטים שהעביר להם עיני בפלטפורמה הדיגיטלית Fiverr, בתקופת בידודי הקורונה. בפרק זה מופיע גם מאמרה המעמיק של דורי בן-אלון שממקם את עיני, לראשונה, בתוך שושלת של צילום מקומי, גברי והומו-ארוטי.
הפרק האחרון נקרא "היה מים", כציטוטו הנודע של ברוס לי, ובו שני ראיונות: האחד ויזואלי והשני טקסטואלי. הראיון הראשון נגזר מעבודת וידאו של עיני משנת 2020 (ובה מבקש הצלם מהנער חסן, “תגיד משהו על הים”); ואילו הראיון השני הוא שיחה מתומללת בין עיני לבין האמן הצעיר מוחמד טוח’י, המופיע בספר וכן בעבודותיו של עיני בעשור האחרון.
עיצוב: רן בן עזרא.
צילום: גלעד בר שלו.
2.
הספר מעמיד עושר יוצא דופן של שפה סימבולית פנימית המזמינה את המתבוננת לניסיונות פענוח בלתי פוסקים, כאילו היה כתב חידה שעשוי להתפצח במלואו רק מתוך ההתעכבות על החיבורים בין הסימנים.
האם להיכנס אליו מבעד לדימוי הפצע, כפי שמוצע לנו בטקסטים בפתיחתו ובסופו? האם מבעד סיפורו הביוגרפי של עיני? על סבו שהיגר מקזבלנקה, ביקש להתגורר ליד הים אך נשלח ליישוב בדרום הארץ, שם המשיך ויצר ביטויי כמיהה ימיים, כדוגמת פסלי הצדפים וספינת העץ המופיעים בספר? האם להבינו דרך שלל האלמנטים החזרתיים הגודשים את פרקיו: טבע מלאכותי; ציפור תוכי; פיגורת אביר רוכב על סוס (לפי בן-אלון מדובר בדמותו של ג’ורג’ הקדוש); מחוות הגוף הגברי, שמופיע פעמים רבות כגוף נח, עייף; לוגואים של מותגי בגדים (חיקויים, אולי); משטחי רביצה (מיטות, ספות); מים בכל צורותיהם, ועוד?
מצולות העושר והעומק הללו – שמעלים על הדעת את ריבוי תת-הזרמים הרוחשים ביצירה ספרותית רחבת היקף שנכתבה במשך שנים (להגיד משהו על הים זה אכן פרויקט חיים) – מתבדלים בעדינות ובעוז מגורלו הנפוץ יותר של הדימוי העכשווי. הדימוי שאנחנו פוגשות בעיקר משוטח ומתוחם, במנותק מרצף ומהקשר, מחומר ומרקם, מעין שורת מחץ המבקשת למסור בבת אחת ובמהירות את כל מה שיש בה, לפני שנגלול הלאה.
המפתח איתו אני מבקשת להיענות לצלילה ולהשתהות במעמקי הספר מצוי דווקא ברכיב “חוץ-ספרותי”, כביכול, שנמסר לי בשיחה עם עיני. כשדיברנו על בחירות הליהוק והלוקיישנים העקביות לאורך הספר – התעכבות תמידית על הפריפריה במשמעויותיה השונות תוך היעדרו המתמשך של המרכז, על תפיסות היופי והכוח ההגמוניות המיוצגות בו – הוא אמר שפחות משנבעו בחירותיו ממהלך אידיאולוגי, הן תוצר מתמשך של ה"תשוקה ליומיום", בניסוחו. עיני מתגורר בדרום העיר תל אביב-יפו למעלה מעשור, רבים משכניו הם פליטים ומהגרי עבודה מאפריקה ואסיה, ופלסטינים בעלי אזרחות ישראלית. המקומות ששבים ומתועדים בעדשתו הם חנויות, דירות, ובתי מלון באזור מגוריו או כאלו שהועמדו במיוחד כדי לדמות למרחבים כאלו.
אם כך, התשוקה ליומיום.
תשוקה ויומיום.
שני מושגים המצויים בתקופה זו תחת סגר. האם ניתן בכלל לחוש תשוקה ביומיום הזה? האם ניתן להתקיים באופן יומיומי, ביומיום הזה? האם מותר?
(והאם ניתן אחרת? והאם מותר אחרת?)
מתוך הספר.
ככל שהוספתי וחיפשתי צמתים בהן היומיום והתשוקה נפגשים, מצאתי בעיקר את אי-אפשרותם להיפגש.
"לעיתים נדירות אנו חושקים במה שזמין לנו באופן מידי. על כן אנו כמעט לעולם לא חושקים בעולם הרגיל, היומיומי. תשוקה נוצרת כשדבר-מה הוא בדיוק מחוץ להישג ידינו." מסביר מומחה המיתוג 2 בשדה האופנה העלית. בהיגיון הפנימי של שדה זה, אשר גם בו (בין היתר) פועל עיני בעשור וחצי האחרון, מטופחת במודע התפיסה הלקאנינית הרואה בתשוקה חֶסֵר מהותי שלא ניתן לספק, אולי אף תוצר של חוסר היכולת לספקו. מעניין כיצד מתיישבת תפיסה זו עם אותן עצות עכשוויות פופולריות לחיים בריאים, בהן נאמר לי: הוציאי את הפיתויים אליהם את משתוקקת מהבית ומשדה הראייה! הפכי אותם ללא-יומיומיים, לא נגישים! רק כך תישמרי מכוח הפיתוי שלהם. אני שואלת, ביחס לחתך ההשתוקקות המוצג בספר: האם עלינו להסיר את מושאי התשוקה הניבטים בו מתוך היומיום שלנו, או האם ממילא לא אפשרי לחשוק ברכיבי היומיום?
3.
אחת מהנחות היסוד המודרניות 3 מתארת את היומיום כגלגל שיניים שוחק שמשטיח סובייקטים לתוך קיום של אוטומטיות ופשרה. בתוכו, עשויות חוויות אסתטיות – כאלה הנובעות מתשוקה, פלא או יופי – להופיע כהבלחים הממהרים לצנוח בחזרה אל אפרוריות השגרה, מותירים אחריהם זכר קלוש בלבד.
בצד תפיסות אלה, הרי שישנו גם שדה אמנותי שלם – המצוי בין היתר בסיפורת ובשירה של נשים – המוקדש למציאת היפה בקיים, איתור מושא התשוקה במה שממילא נמצא כבר בהישג ידינו, בספירה הביתית המצומצמת. שם משתהה ומשתאה מבט הכותבת על כד הפרחים הנאה; על מצעי המיטה, מכובסים ומהודקים; על האור הרך בחלון חדר השינה; על חיית מחמד. וכי איזו ברירה יש לה? זוהי אינה תשוקה לפיתוי המזיק, גם לא לחשק הבלתי מושג או להבלח המזדהר והחולף. זהו ניסיון להכיר ביופי הטמון-כבר בשגור ואפילו במשעמם.
מתוך הספר.
4.
המעבר בין נטיות תרבותיות אלה דרוש, אני מאמינה, כדי להבין את מערכת היחסים הנוצרת בין התשוקה לבין היומיום בתגיד משהו על הים מאחר והספר נוצר לצידן ובתוכן והוא אף מגיב להן, מוסיף להן, מסרב להן.
הוא משיב באירוניה לצורך הכלכלי של שדה האופנה למצב את התשוקות שלנו כמושא מרוחק: מרוחק מכיסנו ואף מרוחק (גאוגרפית) ממקום הימצאנו. הספר משתהה במכוון ובגלוי על כל אותן סחורות מקומיות ששדה זה לא מכליל בתוכו – ארטיפקטים זמינים מדי (מחנויות מזכרות? דוכני בגדים בשוק?), נערים שעל פניהם אנו "מדפדפים" בקביעות, אם כי לא במגזין אלא ברחוב (כשהרחוב מצוי ביפו, פתח תקווה, בת-ים, אשדוד, או ג’יסר א-זרקא).
עיני ממסגר ומעמיד את מושאיו באופן שמקשה על ההכרעה: האם לפנינו הנגיש או הנשגב? באותה הנשימה, ביחס לציווי על סילוק חשקי היומיום משדה הראייה, הספר מציג פעולה הפגנתית שבה כל הפיתויים היומיומיים "המזיקים" מוכללים במכוון במבטו ועל כן במבטנו. במקרה זה, יש לציין, העצות הפופולריות צודקות. הפיתויים הטמונים בספר באמת מסוכנים, הרבה יותר מהחטיפים שנאמר לי להשליך מחוץ לבית. לסכנה זו עוד אשוב.
הספר מאמץ גם את הגישה הפסטורלית-נשית 4 של הסתפקות פאסיבית בקיים ומציאת היופי בו. הוא עושה זאת, בין היתר, מתוך פמיניזציה של מושאי הצילום המובטים והרפויים, וכן מתוך השימוש בספירות ביתיות משובשות מעט, אם בית מלון בבת-ים או דירות זרים שנמצאו בפייסבוק. מקומות מגורים עם פרשנות משלהם למושג ביתי.
כאמור, בעוד שבמידת מה הדימויים ספוגים באותו היופי המינורי המוצפן בחפצים פרוזאיים, הם גם מחזיקים כל העת את המתח שבין השגרתי והביתי לבין המיסטי, ומצליחים להדהד – בסידור פרחי פלסטיק, בכיסוי מיטה אדום סינתטי, בתאורה הנוהרת מווילון בהיר מוסט שמאחוריו סורג ברזל – אטמוספירה של הוד והדר. מהסוג המוכר לנו מהאיקונוגרפיה הנוצרית השורה כרוח מעל דפי הספר, על אסתטיקת ההתגלות שבה.
לבסוף, וזו אולי הנקודה החשובה ביותר, הספר מודע לתפיסת היומיום כשוחק ואפרורי ופועל מתוכה, משחק עם רכיביה. הדימויים שהוא מציג ניזונים מתחושת הפלא של ההבלח – זה העוצר את נשימתנו במקום הכי שגרתי ועל כן הכי לא צפוי; זה המגיח כאות בצורת עיניים גדולות וזרוע בוהקת שזופה ברחוב, או בנפילת אור השמש על הקיר בסלון – ואז שב ומתפייד.
מתוך הספר.
5.
כן, הפאר והיופי של התצלומים בספר מחקים במדויק את צורת ההבלח ואת האפקט העז שלו עלינו, את התשוקה המתעוררת לאחוז בו, להיטמע בו. אבל הפרקטיקה שעומדת מאחוריהם, ובעצם, בתוכם, דומה הרבה יותר לרפטטיביות היומיום עצמו. כך, אולי רק כך, מצליח עיני להפגיש ביניהם.
הפסיכואנליטיקאי הבריטי, אדם פיליפס, 5 כותב שהרעיון שמי מאיתנו יכולה "פשוט לחיות את תשוקתה", "פשוט לאהוב את מי ומה שהיא אוהבת", "פשוט להנכיח את יצריה בעולם ולהכיר בהם במלואם ולדרוש עליהם הכרה" הוא לכשעצמו פנטזיה. האפשרות לא קיימת. תשוקה היא פקעת מורכבת וכואבת של סיפורי מקור ואמונות ודמיונות, והיא בוערת כפצע, מסוכנת לעצמיותנו הן במימושה והן באי-מימושה. אין כוונתו רק לחֶסֵר האינהרנטי שהזכרתי במובן שמושא התשוקה הוא תמיד בלתי מושג, אלא לכך שכמעט ולא ניתן לחוות אותה, לנכוח בתוכה למשך כלשהו, ועל אחת כמה וכמה להביע אותה. ומה שהפסיכואנליזה לעיתים שוכחת, אבל מבט ביקורתי וחברתי יותר יזכיר, זו העובדה שלגעת בתשוקה ולהכיר בה, הן פעולות סבוכות לאַחָדוֹת מאיתנו, יותר מאשר לאחרים.ות.
במילים אחרות, התשוקה של עיני ליומיום לא יכולה להתקיים כפשוטה כי זו מהותה, מורכבותה ונפיצותה של תשוקה; ועם זאת, ספציפית יותר, היא אינה יכולה להתקיים בתוך נסיבות תרבותיות וחברתיות רוויות בחרדה ובעוינות המופנות אל האחר, בין שאחרותו מגולמת במיניותו ובין שהיא נובעת מהשתייכותו לקבוצות מיעוט באופן כללי, ולמיעוט הפלסטיני בפרט, בישראל /פלסטין.
על כן, לפי פיליפס, תשוקה היא עניין של הַמַּחְזָה. כמו בנטייתנו לייצר שוב ושוב גרסאות של אותה מערכת היחסים בניסיון נואש לקבל ממנה משהו אך לא לגעת בה ישירות, כמו במאמצינו הסימבוליים לביים, ללהק, לעצב תפאורה, תאורה והלבשה של סצנת ההשתוקקות. בצילום דיוקן של עיני, התשוקה מקבלת את מקומה כניסיון להעמיד מחדש תנאים מלאכותיים בהם אפשרי לשאת את קיומה ולהציגה לעולם.
מעט בדומה לאדם שנמצא רחוק מהים ומייצר שוב, ושוב, ושוב, מגדלי אייפל קטנים מצדפים; ספינות מגולפת מעץ. ואולי אדם שמזהה הבלחי יופי יומיומיים במרחבים פריפריאליים, התגלויות חמקניות 6 ובסירוב להרפות מהם הוא שב, וממחיז, ושב, וממחיז, ושב, ומחפש, ומרחיק עד מעבר לים, ובאמצעות איגרת ממחיז גם בהודו ופקיסטן, משיב אליו את ההמחזה, ומלהק, ומביים, ומאיר, ומעצב. מבקש להעניק צורה וביטוי לתשוקה שמקורה ביומיום, אך שבתוך אותו היומיום, לא ניתן לה מקום ולא מבט.
6.
התשוקה ליומיום והפרקטיקה שבצידה. שחזור והמחזה חזרתיים. שיתוף כפייתי של עונג, כמאמר הציטוט. דומה שעיני אנוס, כמעט, להצליח להראות לנו את מה שכמעט ולרגע ראה, ליד ביתו, מזווית העין. הוא עסוק בהקפאת הבלחי היופי, שימורם כמזכרות, כגלויות נוף של שקיעה. המשפט "תגיד משהו על הים" שמפנה עיני למצולם שלו, מדברר למעשה את התביעה ואת התחינה המופנות כלפי עיני עצמו שוב ושוב מכיוון התשוקה והיופי עצמם, כפי שהם מצויים במקום הזה; או לפחות מכיוון מה שנותר מהם.
האם נותר?
החזרתיות הכפייתית ניצבת מול ובתוך החזרתיות האימתנית הנגדית המופעלת מכל עבר, מול החזרתיות שהיא-היא הטבע השני, ואולי בעצם הראשון, של המקום הזה. ההכרה ביופי שעיני מבקש "להגיד לנו עליו משהו", מסכנת את המשך פרויקט הדה-הומניזציה, מסכנת את האמונה העיוורת באלימות נוראה, רצחנית, ובאיון ׳האחר׳. באמת מסוכן לעמוד אל מול החזרתיות העדינה הניבטת מהספר ולחוש, ולו כהבלח, את מלוא האהבה, ההכרה, הכמיהה והצער כלפי מי שניצב פה, כבר פה, מולי, יפה כל כך, יותר מדי, עד כדי שאיש אינו רוצה לראות אותו.
הערות שוליים
- Sianne Ngai, Our Aesthetic Categories, 2012, p. 38. ↑
- Hannes Gurzki, Forbes, 2019. ↑
- Eran Dorfman, Foundations of the Everyday: Shock, Deferral, Repetition, 2014, (p.1). ↑
-
תיאוריות ביקורתיות שונות עמדו על ערב רב של איכויות שחולקים אידיאליים נשיים ופסטורליים מסוימים, כמו חיבור לטבע, טמפורליות מעגלית והזנה, אבל כוונתי כאן היא לאתוס נקודתי מאד עליו כותבת החוקרת אן-ליז פרנסואה, של לקיחת אותו הדבר שניתן לנו, בקלות, אך ללא הפעלת לחץ על האחר, או על משאבי הטבע, שיתנו לנו אותו. ובמילים אחרות וביחס לספרו של עיני – מציאת היפה בקיים ובפשוט.
Anne-Lise Francois, Open Secrets: The Literature of Unaccounted Experience, 2008. ↑ - Adam Phillips, On Kissing Tickling and Being Bored, 1993. ↑
- בשיחה בפרק הספר האחרון אומר עיני לטוח'י: "אני זוכר שייחלתי לדמות צילומית כמוך, ממש תיארתי את הפנים שלך במילים לפני שהכרתי אותך, ואז צצת בפייסבוק ואמרתי "זה הוא!" ומעניין לחשוב אם ההבלח התקיים במציאות הממשית ואז שוחזר שוב ושוב כתצלום; או שמא הקדים להתקיים כהבלח מחשבתי, כמשאלה, ואז אותר במציאות ומשם הומחז בדימוי. ↑
מעין גולדמן כותבת על ספרות, מגדר, אמנות, תרבות פופולרית ואופנה. עבדה בעבר כסטייליסטית, מעצבת תלבושות לאמנות ולמחול, אוצרת של פרויקטים ויזואליים שונים וכתבת אופנה. כיום היא דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל-אביב ומפרסמת מסות ומאמרים בפלטפורמות שונות. ב-2019 צא לאור רומן הביכורים שלה ׳אישה נחה׳ בהוצאת פרדס.
