Backroads

שירז גרינבאום: דניאל יקר, איזה כיף לארח אותך במגזין. אנחנו מכירים המון שנים, ולשמחתי יצא לי להתארח ב׳חשיפה׳, בלוג הצילום של הארץ, שיזמת ואתה עורך כבר שלוש-עשרה שנה. זה רגע מרגש להיות בצד השני, ולקחת את הזמן עם העבודות שלך. היה מעניין לראות את שני הספרים הקודמים שלך, 'Sunburn׳, ו׳Dark Waters׳, יחד עם הספר החדש ׳Backroads׳; לראות איך שלושתם עובדים ביחד, גם מבחינת התמות וגם מבחינת המבט שלך, שהתפתח אבל נשאר מאד נאמן לעצמו. אני תמיד מתחילה מאותה שאלה, איך ספר נולד?

דניאל צ׳צ׳יק: יש פה נרטיב פואטי ורוחני ששואף לשקף את הטרנספורמציה המשמעותית שעברה על עולמנו בעשור האחרון. לפני שלוש וחצי שנים, הזמינה אותי סופי ברזון מקאי, להשתתף בשיח בתערוכה של הצלם איתי בר-יוסף, בגלריה בקיבוץ בארי. זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי את סופי פנים אל פנים, ומיד היתה לנו שפה משותפת והבנה עמוקה, קליק מאד חזק ומהיר.

זמן קצר אחרי זה היא הזמינה אותי להציג תערוכת יחיד בגלריה בארי שתוכננה לעלות באפריל 2024. זה נתן לי 15 חודשים לעבוד. אני מאד אוהב תהליכים ארוכים, אבל בגלל אופי העבודה העיתונאי שלי, אני הרבה פעמים עובד בדד ליין צפוף, ומאד שימחה אותי ההזדמנות לעבוד עם אוצרת שאני מעריך בטווח זמן שאפשר לייצר בו גוף עבודה משמעותי. התחלנו בפגישות, צללנו יחד לארכיון האישי שלי. כשאני עורך חומרים שלי, אני כמעט תמיד חושב בסדרות, וסופי החליטה לפזר לי את השיער, כמו שאומרים. היא עשתה חיבורים גאוגרפיים ובין-זמניים, מהלך שבדיעבד ידעתי שמשהו בי צעק לעשות.

זה משהו שידעת שיקרה גם בקטלוג של התערוכה?

כן. זה ידוע שלעשית קטלוגים יש מסורת מפוארת בגלריה בארי, ובמקביל לעבודה על התערוכה התחלנו לחשוב על הקטלוג, שבסופו של דבר הפך לספר עם קיום עצמאי בגלל התרחשות האירועים. אמרתי לסופי שאני רוצה שהקטלוג ״יתחיל מהסוף״. כל הזמן אמרתי, ״יש פה ספירה לאחור״, והיא שאלה ״ספירה לאחור לקראת מה?״ והדבר הכי ברור שהצלחתי לענות לה היה ״לקראת החשכה״. אמרתי לה שהתערוכה היא ״חגיגה״ של חושך, רגע אוטופי של חשיכה. אפילו התחלתי סדרה באינסטגרם שלי שבו ספרתי ימים לאחור לקראת הפתיחה.

וואו. אבל התערוכה, ׳אבק ודמעות׳ [2024], בסוף לא נפתחה בגלריה בארי.

נכון. חמישה חודשים לפני שהתערוכה היתה אמורה להיפתח, קרה ה-7 באוקטובר. ביום שישי, ה-6 באוקטובר, נסעתי עם בת הזוג שלי לפסטיבל בצפון, ולקחתי מצלמה. אני בדרך לא מצלם ספונטני, אבל באותו יום צילמתי את אור השקיעה היפיפייה, נופל על וילון החדר. במקרה זה היה הפריים האחרון בסרט, והוא יצא כמעט חשוך לחלוטין. זו התמונה שפותחת את הספר, השקיעה האחרונה על העולם הישן.

ב-7 באוקטובר, כמו כולם, התעוררתי לסרטונים. ישר אמרתי לבת הזוג שלי, ״זה לא אמיתי״, והיא חיברה אותי למציאות, שזה אמיתי אמיתי. שלחתי מיד הודעה לסופי שהייתה בביתה בקיבוץ בארי. היא ענתה שהיא לא יודעת אם היא יוצאת מפה בחיים. אחר כך כבר לא קיבלתי ממנה תשובה, וסביב השעה 14:00, היא פרסמה פוסט פרידה בפייסבוק.

רצה הגורל והמזל, שהיא והמשפחה הצליחו לצאת מהקיבוץ ב-2:00 בלילה. הסיעו אותם לצפון. הלכתי לבקר אותה מספר ימים לאחר מכן. ישבתי איתה כמה שעות, הקשבתי, ובכיתי המון. לפני שהלכתי נתתי לה חיבוק, אמרתי לה שאני אוהב אותה. היא ענתה, ״דניאל לא שכחתי מהתערוכה שלך״, עניתי, ״אל תביכי אותי״, והיא אמרה, ״זה מאד חשוב לי, אני רוצה להמשיך לעבוד כבר מחר בבוקר״.

וכך היה. רז סמירה (אוצרת ראשית של מוז״א) התקשרה כמה ימים אחרי, והציעה חלל גדול במוזיאון תוך שלושה חודשים. התערוכה כבר היתה מוכנה ב-85%. הגדלנו חלק מהעבודות, ושמנו את כל התקציב בהפקה, על חשבון הקטלוג, שלא היה לנו זמן להכין. היתה פתיחה יוצאת דופן, מאות אנשים, ובחוץ בסערה מטורפת. זו היתה התערוכה הראשונה של סופי כאוצרת אחרי ה-7 באוקטובר. אנשים שהו בחלל וצפו בכל צילום המון זמן. זו היתה חוויה מאד עוצמתית עבורי, ההתעכבות. זה הרגיש שהתערוכה נגעה בעצב חשוף, וגם נתנה מזור ברגע חד-פעמי.

כשהתערוכה ירדה, סופי התעקשה שאנחנו חייבים לתקוע יתד בעולם הספרים, וידעתי שיתד עולה כסף. היא אמרה ״יהיה בסדר״. היא הקשיבה לכל הגחמות שלי, דפוס אופסט, הדבקות ידניות (רעיון שלה), הדפסה על נייר הכי מתאים. התקשרתי לרועי רגב, שעבדתי איתו יותר מ 10 שנים במוסף ׳הארץ׳. הוא מעצב נפלא, שתרם ברמה הפילוסופית והנרטיבית. לקח המון זמן לגבש את הקונספט. בהתחלה קראו לספר Days Before Darkness, אבל באיזה שלב הבנו שנפרק את המשפט לשלושת חלקיו, ואלו הפכו לפרקי הספר: Days, Before, Darkness.

מאיפה הגיע המשפט: Days Before Darkness?

כשסיימתי את 'Sunburn׳ - ספר שעוסק בהשפעות של החום המזרח תיכוני על המזג האנושי והנוף - חיפשתי לעסוק באקלים הפוך. פניתי למערכת ׳הארץ׳ ולשגרירות שבדיה על מנת לגבש פרויקט חדש. התהליך היה ארוך, ובאמצע אוקטובר 2017 אישרו לי תקציב לפרויקט, אבל הזהירו אותי - ״רק שתדע, אלו הימים האחרונים של האור לפני החשיכה הארוכה של החורף״.

נחתתי בקירונה, שבצפון שבדיה. בירידה מהמטוס היה שלט גדול שהעיד שבחוץ מינוס 20 מעלות. השעה הייתה שתיים בצהריים ובחוץ חושך. בשבדיה הימים מתקצרים באופן משמעותי, כמעט רבע שעה נוספת של חושך כל 24 שעות, והשגרה מתנהלת כסדרה. השכרתי את הרכב, שמתי את סרטי הצילום בחדר, וירדתי לבר המקומי. שם, בבר אפל, הבנתי שהחושך הנופל הוא הנרטיב שלי. אני זוכר שכתבתי על מפית רטובה, days before darkness. הרדיפה אחרי האור האחרון. המשפט הזה פתח לי ערוץ חדש. התמסרתי לחושך: לעדינות, האיטיות, השלג שנופל כמו קסם, העולם שמואר כמו לאור נרות.

כשחזרתי לארץ שיתפתי את עורך המוסף המוסף דאז, מורן שריר, בחומרים שגיבשתי. שכנעתי אותו שמעבר למחזוריות של החושך, שמתרחשת כל שנה במשך אלפי שנים - יש פה משהו מטאפורי, האקלים, המצב החברתי העולמי שמתדרדר. שריר חיבר אותי לכתב בשבדיה - דיויד סטברו. זו היתה הפעם הראשונה במסגרת העיתון, שנכתבה כתבה בשביל הסיפור הויזואלי שלי, ולא ההיפך. הוא חקר את החשכה, את אחוזי הדיכאון, את האמנות. הכתבה היא טקסט אוצרותי של ממש, אין אייטם חדשותי. קיבלנו את השער של המוסף, וזה היה רגע מכונן מבחינתי. Days Before Darkness נהפך למטריה תחתיה יצרתי סדרות רבות. המתח בין הסיפור העיתונאי והסיפור האישי הפך למרכז היצירה שלי, והתחלתי להציע רעיונות לכתבות מצולמות שבסיסן המתח הזה.

זה מאד ברור בדפדוף וגם בחלוקה לפרקים, שהספר ערוך אינטואיטיבי, והחוויה המצטברת היא שזה ספר על המבט שלך, על התנועה בדרכים, ועל החיפוש של הסיפור.

מה שאת אומרת לוקח אותי לסיפור של המפה, שמופיעה בספר. בילדותי, היה למשפחה בית באפסייט ניו-יורק, 5 וחצי שעות נסיעה מבוסטון. זה בית יפיפיה עם שתי קומות עץ, חלונות ענקיים שמשקיפים על אגם שמפליין. חלום.

איך המשפחה הגיעה לשם?

רצינו בית נופש. אבא שלי, שנפטר לפני המון שנים, החליט לצאת במסע של שנה וחצי, למצוא את הבית הנכון. כל סוף שבוע היה זורק אותנו במושב האחורי, והיינו נוסעים איתו לכל מיני מקומות נידחים. כילד, אם היה לבית מגרש כדורסל, אז אהבתי אותו ואם לא, אז לא. בסוף מצאנו את הבית הזה, שהפך למקדש משפחתי, עם אורחים שמגיעים, חברי ילדות שבאים לקיץ; שיחקנו כדורסל, כדורגל, בייסבול, שחינו באגם, שטנו, אירחנו ארוחות ערב. המקום נכנס לד.נ.א של המשפחה. בדיעבד הבית ההוא מהווה השפעה מאד גדולה לעשייה שלי.

תחבר לי את הבית אל המפה.

הספר הזה, בין השאר, הוא מסע פיזי ומטאפיסי של הילד שנכנס למושב האחורי של הרכב. בעיניים שלו חמש וחצי שעות נסיעה זה כל העולם: להביט מהחלון, הצבעים שמשתנים בין אוקטובר לנובמבר, העננים והגשם. אלו מראות שעוררו את עולמי הפנימי, וגם עיצבו את האישיות שלי בהרבה בחינות. אז לא היה ווייז או גוגל מאפס, אז אבא שלי צייר מפה שמסבירה איך להגיע לבית. המפה כללה את הדרכים הצדדיות שצריך לנסוע בהן כדי למצוא את המקום. היה שלב שרצינו את המפה הזו על הכריכה של הספר, אחר כך זה השתנה.

עכשיו אני מבינה את השם של הספר, Backroads, לא רק ׳דרכים אחוריות׳, אלא גם הדרכים שרואים מהמושב האחורי. זה מחבר אותי לשאלה הבסיסית ביותר בצילום תיעודי, שאלת המקום. אתה בוחר לא לציין בספר את המקומות, בניגוד לכיתוב תמונה עיתונאי, שתמיד כולל מקום וזמן. וזה חוזר בכל הספרים שלך, למה?

זו בחירה שמשאירה שאלות פתוחות. למשל, בפרויקט בעקבות משבר הפליטים שהגיעו דרך הים לאירופה [Dark Waters, 2019], בחרתי להתמקד בים התיכון - הגשר בין אפריקה לאירופה. בעיקר במשמעויות הנסתרות של ים סוער, ים של עצב ומוות, ושל תקווה. השאלה האם הייתי חייב לצלם את זה ״שם״, כלומר בחופי אירופה, זו שאלה טובה. אני חושב שצריך מימד של אמונה במופשט. כלומר יש חשיבות בלהיות במרחב הגיאוגרפי הספציפי, בו התדרים הבלתי נראים מכתיבים את הלך הרוח של העשיה.

וספר במובן הזה הוא מדיום מצוין, כי ההצטברות של החומרים בתוכו מעבה את המסגור. אנחנו יודעים למשל, שהספר עוסק במשבר הפליטים, אבל חוץ מזה, אין הרבה מידע של מיקומים.

כשאני לא מציין מיקום וזמן, אני מנסה לכוון לחוויות האוניברסליות ולא האינדיבידואליות. בעבודה שלי תתקשי למצוא סימנים מזהים של מקום. אני שואף לקחת את הצופה למסע למקום "אחר". זה אינו מקום מוחשי, אלא ספירה מדומיינת, רגשית, המנותקת מהקשרים ישירים של מרחב וזמן.

אתה בעצם מקפל סודות.

אני חושב שבכל עבודה חבוי סוד. ואגב כך, יש בספר פואמה חבויה. עוד לא גיליתי את זה, אבל מי שאי פעם ירים את הצילום בעמוד 47, יגלה תחתיו שיר. אני מנסה להראות בצילום מושגים שקשה להמחיש. הספר במובן הזה הוא כמו אמבה שמשתנה, שפתוחה לקריאות רבות.

בוא נדבר על ההשראות שלך. לא קשה לזהות את ההשפעות של הצילום האמריקאי, הגברי מאד יש לציין, שעוסק בטבע, באזורי הַסְּפָר, שמחזיר ״הביתה״ את חווית הקצה של הצלם הבודד. זה אתוס שקשור לצלמים שאתה מחובר אליהם?

כן, יש שני צלמים שמאד השפיעו עליי והם מאד שונים זה מזה. הראשון הוא טרנט פארק (Trent Parke), צלם אוסטרלי של סוכנות מגנום. והשני, וולפגנג טילמנס (wolfgang tillmans), הגרמני. טרנט הוא ״גבר גבר״, סטרייט, מאצ׳ו, שהסתובב ב Outback האוסטרלי במשך שנים, צילם בסרטי שחור לבן במטרה ללכוד את הלך הרוח של תקופתו. לעומתו, טילמנס הוא גרמני מנוסח, שעוסק במיניות ולהטבקיות, במסיבות ובחיי העיר, ובמקביל גם במופשט, ובחומר הצילומי בצורה ניסיונית. כיביכול אין קשר ביניהם, אבל אני מרגיש שהעבודות שלי, וגם האישיות, היא מיקס של שניהם: הכאן והעכשיו והאמנותי.

אם הולכים אחורה לתחילת המאה ה-20, והאתוס האמריקאי של הטבע, אז כמובן שהצילום של קבוצת ה F64, הוא השפעה גדולה. וגם אדוארד סטייכן, שעם השנים למדתי להעריך אותו יותר כפילוסוף גדול של צילום. כשהתחלתי, הייתי מאד נאמן לטבע, ורציתי ״לשקף״ אותו. לאט לאט, התחילה בצילומים שלי איזו ״הפרעה״. התחלתי לחקור אלמנטים של שיבוש, התפוררות, החומר שעובר טרנספורמציה. מעגליי חיים.

זה מעניין כי ממש מרגישים את הדיכוטומיה הזו, מצד אחד מרגישים שאתה מאוהב באתוס של צילום האמריקאי שציינת, ומצד שני עובד באופן פעיל בשביל ״להתפכח״ מההתאהבות הזאת, להיות ביקורתי כלפיה. זה לוקח אותי לקולנועיות של הפריימים, למשל הצילום מתוך האוטו: הוא תיעודי, אבל הוא מרגיש כל כך קולנועי, כמעט מבוים. מעין ג׳סטה לגרגורי קרודסון.

מעניין מה שאת אומרת, כי זה נוגע בנקודה. הצילום של האוטו הוא באמת מפתח בהקשר הזה. הסרט ׳אני והחבר׳ה׳ (Stand by Me) , הוא אחד הסרטים האהובים עליי, אני יודע אותו בעל פה. בסצנה האחרונה, הגיבור יושב באוטו, זה הפריים של הסרט מבחינתי. הצילום מהאוטו הוא פריים אבוד מתוך ״אני והחבר׳ה״, אני שומע את הפסקול ברקע. זה המקום שבו אני כותב את הסיפור הויזואלי של החיים שלי. לשוטט ולמצוא את הקולנועי, לדוג את הפריים הזה ״מהחיים האמיתיים״, זה הרבה יותר מעניין אותי מאשר לביים. אני לא זוכר איפה זה צולם, אולי במונטנה, אבל מבחינתי הבית שברקע, הוא בית הילדות שלי, ואני בחניה שלו, עובר עם החבר׳ה שלי.

זה גם קשור שוב לאבא שלי, כי הוא תמיד שם, בבית באפסטייט. הוא צילם המון, תמיד היו סרטי צילום בבית, והוא היה צלם טוב. לא יודע אם הוא פספס את היעוד שלו, אבל אני בטוח שהוא היה רוצה לעסוק בזה יותר. הוא היה מהנדס מחשבים, איש מאד מתמטי. העובדה שאני מצלם עם מצלמות אנלוגיות, מעבר לסיבות הברורות, זה גם טקס לכבודו. כל סלילה של סרט היא מעין הנצחה שנמשכת כמה שניות, ואם אני מסתבך עם הסרט אז הרגע הזה נמשך עוד קצת.

וגם הקדשת לו את הספר.

כן. הצילום מעניין אותי היום מבחינה מחקרית וסובייקטיבית הצילום האנגלוגי הוא כלי לתרגום וחיפוש של אמיתיות בתוך המרחב: משך החשיפות, המהירויות, הקונטרסט שלא יכולים לראות בעין. זה הערך האחרון שנשאר למדיום, ואני נתלה בו כמו גלגל הצלה, כי הרסו לנו כבר כמעט את כל הרומנטיקה. בזה אני עדיין מאמין, ואני מקווה שזה ישאר. אני חוזר הרבה לצילום שצילמתי לפני יותר מ-20 שנה, שמזכיר לי את היכולות של המצלמה. ביום סגרירי ללא שמש, חשפתי במשך חמש שניות נחל על רקע יער. בחמש השניות האלו, השמש פרצה החוצה והכניסה אור איפה שלא היה.

אגב לברוא עולם, בוא נתעכב רגע על כך שאתה פעם ראשונה מפרסם שירים... מתי התחלת לכתוב?

המילים תמיד היו, אבל הייתי פחדן מידי בשביל לפרסם אותן. אני בן 50, והחלטתי לפרסם את הפואמות. אני אוהב את הכתיבה, אבל בניגוד לצילום, זה מדיום ש״רואים לך בו יותר״. השירים שנכנסו לספר הם רגעים קטנים, דמדומים, השעות שאני מרגיש צורך לצלם בהן, הדים, הבלחות.

מה תרצה לספר לנו על הכריכה שנבחרה בסופו של דבר?

בכריכה של הספר רואים את שושנת הרוחות שצולמה בצפון נורווגיה, היא חוזרת גם בתוך הספר עצמו. סופי התייחסה לדימוי הזה בתור "דימוי מפתח" של התערוכה. היא כתבה: "המסע החזיוני מורכב במהותו מפרידה מעולם סמלים מובן בעל קווי מתאר ברורים, צורות מובחנות, או עוגני זמן ומקום ספציפיים. העצים מתפוררים, ערפל יורד על האופק. פני שטח צרובים, שושנת-רוחות חורקת על גג."

אי אפשר לסיים בלי להגיד מילה על בלוג הצילום - חשיפה - שיזמת בעיתון הארץ ונהיה לשם דבר. נראה לי שאתה אחד האנשים שהכי רואים את הצילום שנעשה במקום הזה. מה למדת מהעשייה הזו?

הבלוג מרחיב את הפרספקטיבה שלי כל ההזמן. למשל לגבי הדילמה העיתונאית: סיפור מדהים שמצולם גרוע, או סיפור גרוע או לא קיים שמצולם מדהים. עבור בלוג שמתמקד בצילום, ההנחה היא שתמונות מדהימות יקדימו את הסיפור, אבל דעתי הפוכה. אני אבחר לפרסם סיפור חשוב על פני הדימוי. אני מאד מנסה להשאיר את הבלוג מקומי, כשבערך 85% ממה שמתפרסם זה פרי העשיה בארץ. המסגור הזה מקשה באופן משמעותי, אך מוסיף רבדים של זהות לעוקבים שלנו, אני מאמין.

איזה ספר להזמין למגזין?

את תכלת רם, עם הספר החדש שלה.