מסות

ספרי-אמן: בין מסורת למהפכה

סדנת ההדפס ירושלים

הטקסט מופיע ראשון כחלק מסדרת טקסטים אוצרותיים, שליוו תערוכות ספרי-אמן בישראל. זאת מתוך רצון לעשות מקום לתצוגות, הידע התיאורטי, והניסיון, שנאסף לאורך השנים במוסדות אמנות מגוונים. תקוותינו שהדהוד זה במרחב הוירטואלי יביא לכתיבה מחקרית וביקורתית חדשה בתחום ספרי-האמן בארץ. תודתינו נתונה לאריק קילמניק, אירנה גורדון, ומירב המבורגר על הבאת הטקסט לפרסום ב׳מדף׳ מתוך הקטלוג ׳ספרי-אמן׳ (2011), שציין 31 שנה לקיומה של סדנת ההדפס, ירושלים. בשנת 2024 מציינת הסדנה 50 שנות פעילות.

אריק קילמניק ואירנה גורדון.
מתוך הקטלוג: ספרי-אמן, סדנת ההדפס ירושלים.

דימוי חזותי, טקסט, חלל, סטודיו, תערוכה – כל אלה חבויים בסוגה האמנותית הקרויה "ספר-אמן". האמנות הפלסטית ואמנות הכתיבה נפגשות כאן בתוך החפץ/האובייקט: ספר; דימויים חזותיים חוברים לדימויים לשוניים על גבי "קירות" – קירות שהם דפים, שניתן לעלעל בהם, לפרוש אותם, להתבונן ולקרוא אותם במרחב זה של עלי-נייר כרוכים יחדיו. עסקינן בפרי שיתוף-פעולה בין אמנים חזותיים למשוררים וסופרים, וכן דפסים, מעצבים, כורכים, טיפוגרפים ומו"לים. ספר-האמן הוא במובן מסוים מופע בינתחומי, שמורכבותו מציגה חתך עומק בעשייה ובהלך המחשבה של תקופה ותרבות. הוא מאפשר את מימוש הדיאלוג עתיק-היומין בין ציור לשירה ובה בעת מעלה שאלות לגבי מעמדם הפילוסופי והאסתטי של דימויים חזותיים ולא-חזותיים מתחילת המאה ה-20 ועד ימינו.

המונחים המשמשים לתיאור ספר-האמן בלעז הם רבים: livres des artistes, artists' books,book art , bookworks או book objects. מונחים אלה מספרים את תולדותיו של ספר-האמן בתרבות המערב, ובעיקר את גלגוליו למן המאה ה-19 ועד ימינו. את נקודת המוצא שלו ניתן למקם ברנסנס, עם עליית קרנו של הציור מחד גיסא, ועם המצאת הדפוס של גוטנברג ב-1454 והפיכת המילה הכתובה לנחלת הכלל, מאידך גיסא. אחד הספרים הראשונים המציעים דיאלוג שווה-משקל בין המילולי לחזותי הוא חלום פוליפילי (Hypnerotomachia Poliphili) מ-1499, יצירה מיתולוגית-אלגורית, שיש המייחסים אותה לנזיר פרנצ'סקו קולונה (Colonna) ויש לאמן ולתיאורטיקן לאונה בטיסטה אלברטי (Alberti). הספר מגולל את סיפורו של פוליפילו המחפש אחר פוליה אהובתו בחלום שהוא מסע לשוני ופואטי, המלווה ב-174 חיתוכי-עץ שמהווים מסע חזותי – ארכיטקטוני ולוגי.

ואולם ספר האמן מתחיל לתפוס את מקומו כתופעה אמנותית בעלת משקל רק בעת המודרנית. את ניצניו יש הרואים בקפריצ'וס של פרנסיסקו דה גויה (1746-1824) וביצירות כמו ירושלים או נישואי גן העדן והגהנום, האפוסים הנבואיים של המשורר והצייר האנגלי ויליאם בלייק. שני אמנים אלה, גויה ובלייק, פעלו במעבר מן המאה ה-18 ל-19, בשבר שבין הקלאסיקה לרומנטיקה. שניהם היו אמני תחריט וירטואוזים ושניהם הגיבו למציאות חברתית ופוליטית מורכבת של זמנם ובמקביל הציעו הוויה נפשית-רוחנית. מכאן שבחירתם בצורת ספר המאגד פרוגרמה חזותית עם שירה (בלייק) או בפורטפוליו של תצריבים המלווים בכותרים פילוסופיים-ביקורתיים (גויה) הינה בחירה מובנת מאליה. אפשרויות ביטוי אלה, שאינן בבחינת ציור לבדו ואף לא בבחינת טקסט לבדו, העניקו לאמנים הללו שילוב רב-כוח ביחס לצורות האמנותיות המקובלות של זמנם, ושימשו כלי ששירת באופן המיטבי את מטרותיהם האמנותיות.

פריחתו הרשמית של ספר-האמן החלה בפריז של סוף המאה ה-19 כחלק מתנועות האמנות המודרניות שהציפו את העיר, וכחלק מהשיח הבינתחומי שהתקיים בה בין אמנים פלסטיים, משוררים, סופרים, הוגי דעות, אנשי תיאטרון, מוסיקה ומחול. ה-Livres des artistes הוא השם שניתן בצרפתית לצורה המסורתית של ספרי-האמן שהופיעה בעיקר בצרפת למן סוף המאה ה-19 עד למחצית המאה ה-20. ספרי-אמן אלה מתאפיינים קודם לכל בשילוב של יצירות חזותיות עם שירה או פרוזה, כאשר אין מדובר באיורים לטקסט אלא בדו-שיח בין האמנויות, בפרשנות של החזותי את המילולי ובמכלול אמנותי ותרבותי חדש וייחודי. ספרי-אמן מן הסוג הזה יוצאים לאור במספר מוגבל של עותקים, ונעשים באופן האיכותי, המסורתי והמוקפד ביותר מבחינת הנייר, ההדפסה, העיצוב, העימוד והכריכה. על-פי-רוב צורתם היא צורתו המסורתית של הספר, כשהדימויים החזותיים מופיעים לצד הטקסט, והדפים לעתים תפורים ולעתים נפרדים ומונחים זה על זה.

רן סגל ליד מכבש התחריט בסדנה, 2011.

הם עשויים בטכניקות ההדפס של חיתוך-עץ, תחריט וליטוגרפיה, וחתומים בידי האמן. למרות המבנה השמרני שלהם, ספרים אלה מתאפיינים ביצירת מערך פואטי מפעים וחד-פעמי, כדוגמת Parallelement (במקביל) עם ליטוגרפיות אירוטיות של פייר בונאר לשירים אימפרסיוניסטים של פול ורלן או Miserere et Guerre (אומללות ומלחמה) של ז'ורז' רואו, המורכב מסדרה של 58 תצריבים העוסקים בסבל ובזוועות של מלחמת העולם ה-I. תפקיד מרכזי בהופעתם של Livres des artistes היה למוציאים לאור כמו אמברואז וולאר והנרי קאנויילר שפעלו בפריז וברחבי אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20 ויזמו את יצירתם של ספרי-אמן כמו אלה של בונאר וורלן, רואו, פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק, אנדרה מאסון ועוד.

הגלגול העיקרי השני של ספר-האמן קרוי Artists' Books- והמאפיין אותו הוא היותו יוזמת האמן וככזה הוא מהווה כר נרחב לחקירה והתנסות בלתי-נלאות. תחילתו בראשית המאה ה-20, בספרי-אמן של תנועת הדאדא ושל הסוריאליסטים בגרמניה ובצרפת ובספרי-האמן של תנועות האוונגרד ברוסיה. עלייתה של אמנות הפופ ובעיקר התבססותה של האמנות המושגית משנות ה-60 של המאה ה-20 ואילך הביאו בראש ובראשונה אמנים אמריקאיים וגרמניים לבחור בספר-האמן כצורת ביטוי מרכזית, ואמנים כמו דיטר רות ואד רושה יצרו ספרים קונספטואלים ומהפכניים. דיטר רות התמקד בצורה הפיסית של הספר וחקר את המבניות שלו תוך כדי שהוא קורא תיגר על שטיחותו של הדף באמצעות מגזרות נייר היוצרות חלל פנימי סבוך. ספר-האמן של אד רושה, "26 תחנות דלק", היה לציון דרך בהיסטוריה של ספרי-האמן, באופן שבו התבסס על תצלומים תיעודיים כשלד ליצירה.

הדגש בספרי-האמן של שני האמנים הללו היה בהפצתם הדמוקרטית בעותקים מסחריים שעלותם שווה לכל נפש. ספר-האמן במהלך המאה ה-20 מתאפיין, אם כך, ביישום טכניקות עתיקות לצד טכנולוגיות עכשוויות, ונחווה כולו כאובייקט או לחלופין כמדיום המאפשר העברה של מושגים, מהלכים אסתטיים ותיאורטיים ובחינה של חומריות, קו וצורה, מאמנים כמו אנרי מאטיס ופיקאסו, מקס ארנסט, אלכסנדר רודצ'נקו וקורט שוויטרס, ועד לרוברט ראושנברג, לואיז בורז'ואה, ברברה קרוגר, מרסל ברודהרס, אנסלם קיפר, לורנס ווינר וכריסטיאן בולטנסקי. המונח הצרפתי הוא הפחות רווח בימינו ואת מקומו תופש המונח Artists' Books המתייחס לכלל ספרי-האמן - בין אם קונוונציונאלים ובין אם אוונגרדים.

כריכת 26 תחנות דלק, אד רושה, 1963.

ספר-אמן הוא תמיד עבודת אמנות מקורית שלעתים היא יחידאית, לעתים נוצרת במהדורה מוגבלת, ולעתים היא מודפסת בהפצה מסחרית כחלק מהתפיסה הרעיונית של העבודה. במקרים רבים המילולי מוטמע בחזותי ופעמים הוא איננו קיים כלל. דרך הצורה התלת-ממדית של הספר והעיקרון הנרטיבי שבבסיסו, המאפשר הצגתם של דימויים רבים יחד במערך אחד, בוחנים האמנים מהלכים מושגיים וחומריים שהם עקרוניים לאמנותם. הוא הופך למין סטודיו נייד, נגיש לכל צופה ואינו תלוי-מקום או זמן. לא רק זאת אלא זאת, החשיבה על ספר-האמן כצורה וכאידיאה איננה נקודתית אלא היא נושאת עמה מטען שלם של הסטוריה, ידע וזהות. ספר-האמן מזמין דיון על טיבו של המילולי, על מהות הספר, על האות והכתב כמופעים צורניים, על האפשרות של הדף כמרחב של התרחשות. בה בעת ניתן לבדוק באמצעותו את תפקיד הדימוי ואת תפקיד הספר ככלים לשינוי תרבותי וחברתי. ספר-האמן מציע לאמנים חלל יצירה שנוכחותו חיה ונושמת בחיי הפרט ובחיי הכלל, על כן ניתן לראות בו, כהגדרתה של האמנית יוהנה דרוקר, "את הצורה המובהקת של אמנות המאה ה-20 ."1

הפילוסוף הצרפתי המרקסיסטי ז'אק רנסייר (Ranciere) מצביע על הדף כעל הצורה המובהקת של האסתטיקה המודרנית של תרבות המערב, משום שהיא מאפשרת את חדירת האמנותי לכל צורת חיים. בספרו "חלוקת החושי, האסתטי והפוליטי" (הוצאת רסלינג, 2008) הוא מצביע על מישוריותו של הדף, המחזירה לכתב ולציור גם יחד את המשטח המשותף של שניהם כסימנים אלמים. לא עוד אשליית העומק של הציור אלא שזירתו המשותפת עם הכתב לכדי "ממשק" חדש שנוצר בין "מערכי התמיכה" השונים, הקשרים שנרקמו בין השיר לטיפוגרפיה שלו או לאיורו, בין התיאטרון למעצבי תפאורתו או כרזותיו, בין האובייקט העיטורי לשיר, הם הבימה שעליה מתרחש ה"חידוש" שיקשר בין האמן המבטל את הייצוג לבין המהפכן הממציא את החיים החדשים. ממשק זה הוא פוליטי...".2

תחת השמש, משה גרשוני, 2003. מתוך הקטלוג.

ספר-האמן , אם כן, מתוקף היותו מרחב משותף של החזותי והמילולי, מביא, על פי תפיסתו של רנסייר, את האמנותי לחיים. בד בבד, ניתן להוסיף על כך את היות ספר-האמן יצירת אמנות הילתית, חד-פעמית. אלא שאמנים רבים החליטו לשכפלו ולהפיצו דווקא בהדפסות ובהוצאות רגילות וזולות, כספר- קריאה מן המניין, דבר שמיקם אותו בין האמנות הגבוהה לתרבות ההמונים. דואליות זו מאפשרת לבטא באמצעותו תפיסות אמנותיות, חברתיות ופוליטיות כמו גם להביא לקדמת הבמה מוטיבים אישיים ומיתוסים מקומיים וליצור פעולה חושית המתרחשת הן בשדה האסתטי והן בשדה התרבותי-פוליטי ונולדת מתוך המפגש בין השניים.

סדנת ההדפס ירושלים הוציאה לאור עד היום כארבעים ספרי-אמן. הם נוצרו מתחילתם ועד סופם בסדנה, בטכניקות הדפס מגוונות ובשילוב הגישה המסורתית יותר של ספרי-אמן עם תפיסות מושגיות וחדשניות. הראשון בספרים הוא "י"ג תחריטים של משה גרשוני לשירי ח.נ. ביאליק", שיצא לאור ב-1987, ומפגיש את שירתו הקאנונית של ביאליק עם יצירתו של האמן משה גרשוני, אחד היוצרים החשובים באמנות הישראלית. ספר-אמן זה אינו מעשה מלאכותי אלא מפגש מתבקש והכרחי לתרבות הישראלית, כפי שכותב הפרופ' דן מירון בהקדמה לספר. אמנם צורתו שמרנית באופן בו השירים והתצריבים מונחים אלה מול אלה, אלא שהדיאלוג שנוצר מהווה רובד פרשני וחווייתי שמתקיים רק בספר-האמן ולא מחוצה לו.

רותי הלביץ כהן, תצריבים. אבות ישורון, שירים.

לדידו של גרשוני, התצריבים הם חלק מהעשייה ההדפסית הווירטואוזית שקיבלה במשך השנים נפח מרכזי בעבודתו. את התצריבים הוא יצר בתגובה לשיריו של ביאליק ומשולבות בהם מילים מתוך השירים. ספר-האמן מאפשר את הדיאלוג הבינאמנותי והבין-דורי בין שירתו המודרנית הלאומית של ביאליק, ששואבת ממקורות הגלות וההוויה היהודית, לבין עבודותיו האקספרסיוויות של גרשוני, שמתדיין עם הזהות היהודית לצד ביקורת על האתוס הציוני הישראלי תוך כדי שילוב איקונוגרפיה דתית וטקסטים של שירה ותפילות.

מאז יצר גרשוני בסדנה עוד שני ספרי-אמן, אחד לשירי אהרון שבתאי (1989) והשני לפסוק מקהלת. זה האחרון נקרא "תחת השמש" (2003). כל כולו עבודה מושגית, שכן הוא בנוי באופן זהה לצורת העבודה על היצירה ולדרך אשר בה הוצגה: 42 הדפסים, כאשר תשעה ראשונים ותשעה אחרונים הם שחורים לחלוטין, ללא דימוי ועם אקווטינטה בלבד, ואילו 24 ההדפסים האחרים הם הפסוק עצמו – כל מילה מופיעה בהיפוך בנפרד על כל דף. ספר-האמן מופיע כתערוכה ניידת העוסקת בהעדר – לא רק בהעדר הפרטי אלא גם בהעדר הציבורי, הקולקטיווי, דרך חוסר היכולת לייצג, כאשר המילה מופיעה כדימוי חזותי והחזותי מופיע כריק שחור.

דב הלר, מתחבקים, 2008.

במהלך השנים נוצרו בסדנה ספרי-אמן בידי מרבית האמנים המרכזיים שעבדו איתה בשיתוף פעולה. אחד הפרויקטים הגדולים היה "תחריטים לשירים", ב-1989, שבמסגרתו נוצרו שיתופי פעולה בין אמנים חזותיים למשוררים, ביניהם: תמרה ריקמן ודן פגיס; מיכאל קובנר שיצר תחריטים לפואמה של אביו, אבא קובנר; שאול שץ ואדמיאל קוסמן; דוד בן שאול ואריה זקס; סידון רוטנברג ודליה רביקוביץ; צבי טולקובסקי והרולד שימל; רענן לוי ואמיר גלבוע, לארי אברמסון וזלי גורביץ ואחרים. כל הספרים בפרויקט נתונים בקופסאות-עץ, דפים-דפים של דימוי חזותי ודימוי שירי שגודלם ככף היד ונוכחותם מורכבת: מחברת אישית, קמע, תכשיט, ספר תפילה.

חלק מספרי-האמן נוצרו בסדנה מתוך יוזמה פרטנית של האמן או של הסדנה, כדוגמת "ירח" (1998) של לארי אברמסון וזלי גורביץ, שהיה תוצאה של דיאלוג מתמשך בין שני היוצרים: המינימליזם השירי של גורביץ, שעוסק בפרוזאי ומבקש לגעת בנשגב, חובר לדימויים המתומצתים של אברמסון, שהירח במרכזם. צלליתו השחורה של המשורר והירח ההופך לחור הצצה אל מעבר לדף הם בבחינת צורות שהן רק עקבות לדברים עצמם, ואילו במקביל, מתדיינות ה"מילים" (כפי שנכתב בתת-הכותרת של ספר-האמן) של זלי גורביץ באפשרות הכתיבה עצמה. כך הופך ספר-האמן לחיפוש אמנותי אחר הדימוי החזותי והלשוני כצורה וכאירוע בעולם. שני ספרי-אמן אחרים של אברמסון, "פלורה" (1993) ו"שושנת יריחו", (2007) שנוצרו בתווך של עשרים שנה, עוסקים בדימויים בוטניים ללא טקסט. שניהם הם בבחינת בדיקה אסתטית של הדימוי הצמחי כסמל תרבותי טעון וכחוויה הנוכחת מחדש בזמן הווה. שני הספרים יוצרים מילון חזותי שאיגודו בספר מאפשר את העמדתו כנרטיב של מקום וזמן.

מיכאל קובנר, תחריטים. אבא קובנר, פואמה.
מתוך הקטלוג.

ליגאל תומרקין הסטוריה ארוכה של יצירה עם ובתוך רעיון הספר. הוא יצר ספרי מסעות בעקבות חיפושיו אחר מקורותיה הקדומים של האמנות בתרבויות עתיקות ובקשר שלהן עם האדמה. בד בבד התכתב בעבודותיו עם גיבורי תרבות בתולדות המערב – אמנים, מחזאים, סופרים, ומנהיגים פוליטיים – באמצעות שילוב של טקסט ודימוי חזותי שמנכיח את הדיאלוג התרבותי שמתוכו הוא יוצר ושאליו הוא מגיב. בספר-האמן "שירי טלה" (1999) הוא מרכיב הדפסים עזי-רושם מפלטות חתוכות ותחריט יבש שמהדהדים בזעמם ובכוחם הכמעט הפיסי את שירתו של יצחק לאור העוסקת בקורבן, במין, בלהט החיים ובמחול התשוקה והמוות.

ב"ארוחות פלורנטיניות" (2000) הטקסט – של תומרקין עצמו – והתחריטים מתארים מפגשים מדומיינים עם שלוש דמויות שפעלו בפירנצה של המאה ה-15: אדריכל הרנסנס פיליפו ברונלסקי, שפיתח את מושג הפרספקטיבה, האפיפיור ליאו העשירי ממשפחת מדיצ'י, תומך האמנויות, והכומר הדומיניקני ג'ירולמו בונרולה, שהטיף נגד תרבות הרנסנס, ניסה להביא לרפורמה דתית ולבסוף הועלה העל המוקד. צורת האקורדיון של הספר מסמנת את השיח האמנותי והאישי המתמשך, שאין לו התחלה ואין לו סוף, של האמן עם ההיסטוריה והתרבות שבתוכה הוא נטוע כמו מעשה הספר עצמו.

אברהם אילת, פחד. מתוך הקטלוג.

"שועל המחשבה", עשרה תצריבים של שרון פוליאקין לשירו של טד יוז (1999), מציב את ההקבלה בין תהליך היצירה כצריבה במחשבה וצריבה בלוח ההדפס. הדימוי החזותי והדימוי הלשוני נטבעים במחשבתו של האמן ולכידתם במצע המתכת היא מובהקת וחמקמקה באותה מידה. פוליאקין פורשת בתצריבים את ההליכה בין הקונקרטי למופשט בתוך החומר וכיצד זו מגלמת את מעשה הנפש.

הילה לולו לין היא אמנית בינתחומית העובדת בדימוי ובמילה, בציור ובפיסול, בצילום ובווידיאו. ספרי-אמן הם לדידה חלל של התרחשות, והדף הוא מרחב, שמילים ודימויים חזותיים הם צורות הנעות בו זו לצד זו ומשתרגות זו בזו ויוצרות מערכים המבטאים את האני הפרטי שהוא תמיד גם פוליטי. בסדנה יצרה את "תצעקיא בשקט" (1996), המורכב ממערך של דימויים חזותיים הירוגליפיים בטיבם המודפסים בדפוס-רשת על נייר פליק ושירה קונקרטית שלה עצמה המודפסת על נייר דמוי קלף; הניירות הנתונים בקופסת מתכת יוצרים מבוך של קולות וצורות בין אם מפזרים אותם ובין אם מניחים אותם אלה על אלה, רבדים של שקיפות ואטימות, כשהמילה וההירוגליף הציורי נדמים כשלובים זה בזה.

תצעקיא בשקט, הילה לולו לין כפר פרח בירעם.

את אפשרות המעבר בין הדו-ממד לתלת-ממד בחנה לולו לין בספר-האמן "הצילו" (2002). לידתה של עבודה זו משמונה קופסאות מלח שיצרה בסדנה, שבמרכז כל אחת מהן חוצץ זכוכית ועליו הודפסה בדפוס-רשת אחת המילים: "אהבתי – שיקרתי – גנבתי – גמרתי – נפלתי – הבנתי - הצילו!. בספר-האמן, הקופסה היא הדף, המלח – חוצץ נייר אדום, ואילו המלים מגלמות מצדן האחד הוויה קיומית ומצדן השני הן הופכות לברקוד, לסחורה, לחסרות-משמעות. תחושת הפרפור בין חיים למוות של הקופסאות בחלל הגלריה הפכה בספר-האמן לתחושה של רדיפה ודחיפות שעצם פעולת העלעול בו מכתיבה את קצבה.

בהשראת יוזמה משותפת של הוצאת הספרים כרמל והמשוררת מיכל גוברין, לפרסם בדפוס שיתופי-פעולה בין אמנים חזותיים למשוררים מירושלים, החליטה הסדנה בשנת 2007 ליזום פרויקט משלה בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות. במסגרת פרויקט זה הזמינה עשרה אמנים ליצור עשרה ספרי-אמן. שנתיים של עבודה אינטנסיבית הביאו ליצירתן של כמאה עבודות חדשות בתחריט ובדפוס-רשת, מתוך דיאלוגים מתמשכים וחיבורים חדשים בין יוצרים: "סלק זרחני" של מיכל בקי וטקסטים של חנוך לוין; "בית העכביש" של אוריאל מירון לשירים של דן פגיס; "אמרה ירושלים" של אורנה מילוא ומיכל גוברין; "גרגרים" של נורית גור-לביא ומאיה בז'רנו; סידון רוטנברג לשירים של ישראל הדני; "קצידא" של צבי טולקובסקי והרולד שימל; נועם רבינוביץ לשיר של ישראל הדני; אברהם אילת לפואמה של רמי דיצני; "מתחבקים" של דב הלר לטקסט שלו-עצמו, ו"אל תצוד את הזאב" של אלכס קרמר עם שירים שלו. ספרי-האמן שבפרויקט מבטאים מהלכים יצירתיים המתמודדים עם הנוף הישראלי על הפואטיקה והפוליטיקה שלו, עם הזהות המקומית כתולדה של מסעות, ועם היחס בין ה"אני" ל"אחר" באמצעות נרטיבים אוטוביוגרפיים ובדיוניים.

"קצידא" של צבי טולקובסקי והרולד שימל.
מתוך הקטלוג.

הערות שוליים

  1. Johanna Druker, The Century of Artists' Book, עמ' 1.
  2. .שם, עמ' 58

ד״ר אירנה גורדון, היסטוריונית של אמנות, אוצרת ראשית של מוזיאון פתח-תקווה לאמנות. בעבר אצרה את סדנת ההדפס ירושלים, ובמשך עשור שימשה כאוצרת הראשית של הסדנא. אחד ממוקדי העניין המרכזיים בעבודתה הוא נרטיבים של שבר ומעבר, מעברים ומטמורפוזות בין מדיומים אמנותיים שונים.