"אם תלך למסע אל אס די / תזכור אותי / שמעולם לא חזרתי משם / אני עודי שם / מול החלון / הגיליוטינה האדומה נשקפת ממנו / ראשי עומד להיערף / עדיין אני שם / מחכה לרגע הבא / חרדת הקיום כולו / יורדת עלי כמאכלת / חוטי הדם עודם מסתרגים ממגבות לכיור / אין שליטה על הדם / שתדע".
המילים הללו נכתבו על ידי המשוררת הישראלית האלמותית יונה וולך בערוב ימיה, והן ראו אור באוסף משיריה הנקרא "מופע". השיר נכתב אודות טיפול ב-LSD שקיבלה וולך כשהייתה אישה צעירה בת 21 במהלך אשפוזה בבית חולים פסיכיאטרי. זהו אחד מהשירים היחידים והבולטים בשפה העברית אשר עוסק בחווית השיגעון ומתאר אותה בגוף ראשון, בשפה שהיא אמנם ציורית להפליא אך גם מדוקדקת להחריד בתיאורי הבדידות והייסורים המאפיינים את מי שלקה בנפשו.
אי אפשר שלא להיזכר בשיר המכונן הזה במהלך הקריאה ב"ארץ גבול", ספר הביכורים של המוזיקאית, הפרפורמרית והאמנית הרב-תחומית מורן ויקטוריה סבג, שראה אור בשלהי 2025 בהוצאת "שתיים" ובעריכתה של מירי רוזובסקי. ההשוואה בין כתיבתה של סבג לזו של וולך מתבקשת הן בשל ההתייחסויות והמחוות המפורשות של הראשונה לטקסטים של האחרונה (למשל, בשיר המופיע בעמ' 234, בו סבג מכריזה כי "הכרתי נפתחת, נפתחת ונפתחת, ממש כמו מניפה") והן מפני שסבג מתאפיינת בכתיבה אסוציאטיבית, חושנית ומתפקעת מאימה ומצער שמזכירה בסגנונה את אחת מגדולות המשוררות העבריות. בדומה לוולך, גם סבג ניחנת ברגישות פואטית מן המעלה הראשונה למצלול השפה העברית, וכמותה גם היא כותבת מתוך מחויבות, שלא לומר דחיפות, לחלוק עם קוראיה את המופעים החזותיים והרגשיים של הטירוף.
כמו וולך, גם סבג מתעקשת להדגיש שההכרה החבוטה, המפוצלת, של מי שסובלת מאפיזודה פסיכוטית אינה רק רדופת כאב אלא גם פתוחה, אולי אפילו פרוצה, למראות של יופי על-אנושי, כזה שמשתמע כי הכותבת מוסיפה להתגעגע אליו גם אחרי שכביכול החלימה: "ביום ההוא, כשהתנפצה המראה הגדולה לרסיסים בלי שום התראה, נפשי הסתערה מעל צמרות העצים במהירות של מאה קילומטר לשעה. מרחב פראי. קדמוני. בראשיתי. אחריתי… שפע של נופים מפוארים ומסערים מאין כמותם, מוארים באור מעוור, בלתי מתפשר. אנרגיה חייתית. תאוות חיים. יצרים. תשוקה. זיקוקי דינור של יופי מסנוור. כל כוחות הטבע זינקו איתי לקראת יום חדש… ביום שבו תחצה השמש את הקו הזה ותתפצל בשמיים, ירד החושך, האדמה תגעש, גופי יקרע לחתיכות, שיניי ועצמותיי יסדקו ויתנפצו לרסיסים" (סבג, עמ' 11-14).
נקודת דמיון נוספת בין השתיים היא ביוגרפית ונסיבתית; בדומה לוולך, גם סבג הייתה אישה צעירה, בת 19 בלבד, כאשר לקתה בהתקף פסיכוטי בהיותה חיילת בשירות סדיר בצבא, התקף אשר הוביל לאישפוזה במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים רמב"ם בחיפה במשך חמישה חודשים. ב"ארץ גבול", ספר אמנית המשלב בין מסמכים רפואיים מסווגים, תכתובות בין משפחתה לצה"ל, שירה פרי עטה ומונולוגים המהדהדים רצפי תודעה שבורה ומשובשת, סבג שוברת שתיקה של 24 שנים וחוזרת אל התקופה ההיא, זו ששינתה את מסלול חייה לעד.
אולי "חוזרת" הוא לא הפועל המדויק ביותר לתיאור המסע הלשוני והאמנותי שאליו יצאה סבג בכתיבתו של ספר זה, שכן, כפי שוולך העידה בשיר עימו פתחתי את דבריי, "מעולם לא חזרתי משם / עודי שם". הקריאה ביצירתה של סבג מהדהדת ביתר שאת את התחושה הזו, כמו מציעה שבלב השיגעון עומדות שתי כמיהות סותרות המתכתשות זו עם זו בה בעת שהן מזינות זו את זו: האחת היא להינצל, לחזור מארץ הגבול אל העולם הרגיל, והשנייה היא לא לאבד את מה שנגלה לה שם, להישאר אזרחית של עולם התעתועים. "מעולם לא חזרתי משם. אני עדיין שם", מצהירה סבג תוך שהיא ממשיכה את התכתבותה הצמודה עם וולך. "בחרדת קיום. מול ה'לאן?' עדיין שם. מחכה לרגע הבא – ללכת לכל לאן שעוד לא הייתי. לא שוב אל הלאן המסתורי, אל הלאן הגדול מכולם" (סבג, עמ' 250).
הארכיאולוגיה של השתיקה
בשנת 1961, הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו פירסם את ספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה". בספר מונומנטלי זה פוקו ניתח כיצד האדם המודרני הגדיר ובודד את השיגעון ככלי לשליטה חברתית. הספר חושף את המנגנונים שבאמצעותם החברה המערבית זנחה את תפיסת השיגעון כחוכמה פראית והמירה אותה לכדי לתפיסה של מחלה קלינית על מנת לבסס סדר ומשמעת ולהשתיק קולות חריגים. "כינונו של השיגעון כ'מחלת נפש', בסוף המאה השמונה-עשרה, מעיד על דיאלוג שבור; הוא.. משליך לתהום הנשייה את כל אותן מילים מגומגמות, פגומות, חסרות תחביר קבוע, שבהן התקיים פעם חילופין בין השיגעון לתבונה", כתב פוקו. "שפת הפסיכיאטריה, שהיא מונולוג של התבונה על אודות השיגעון, כוננה אך ורק על בסיסה של שתיקה כזו. לא ניסיתי לכתוב את ההיסטוריה של אותה שפה, אלא דווקא את הארכיאולוגיה של אותה השתיקה", הוא מסביר בהקדמה לספרו.1
את ספרה של סבג ניתן לקרוא כניסיון שהוא חזותי כשם שהוא ספרותי לקיים את אותו דיאלוג בין השיגעון לתבונה שמוסד הפסיכיאטריה, אליבא דה פוקו, ערער. הספר מחולק לשני נרטיבים כמעין שיר המתנגן בשני קולות: בצד אחד של רוב כפולות הדפים מובאים מסכמים רפואיים כלשונם – תצהירים רפואיים, סיכומים של הליכים רפואיים, דיאגנוזות משתנות, תיאור דקדקני של מינונים וסוגים שונים של תרופות שהמטופלת נטלה, הצהרות לאקוניות על מצבה הנפשי שחוברו בידי אנשי רפואה.
למשל: "Citalopram 200mg. דיסטוניה חריפה, רעד בידיים, מחשבות פרנואידיות, נפילות חוזרות. הטיפול הופסק" (סבג, עמ' 50); "Lofepramine 70mg עלה ל-140 mg ולאחר כן ל-210 mg, עלייה במשקל 5.5 ק"ג, בתחילה נראית רגועה, עם שיפור קל במצב הרוח, אך בהמשך - סחרחורת, בלבול, חרדה, אובדן זיכרון לטווח קצר. הטיפול הופסק. הטיפול הופסק. הטיפול הופסק. החולה מסרבת לכל טיפול תרופתי נוסף" (סבג, עמ' 75); "בוקר: יצאה מהמחלקה ונמצאה במחלקת כירורגיה. שוכבת במיטה לצד חייל מאושפז. לאחר שכנועים רבים הוחזרה למחלקה, ומייד נכנסה למיטה ונרדמה. אחה"צ רגועה יותר, נראית עצובה, נוטה לבכי, סיפרה בכאב על השחרור מהצבא ועל הקושי להיות מבודדת במחלקה. ישנה, אחיה לידה… לאור חוסר תגובה לטיפול תרופתי רחב, הומלץ על מתן טיפול בנזע חשמלי" (סבג, עמ' 112).
השפה הרזה והמינימליסטית של סיכומי המשמרות אשר חיברו האחיות או הרופאים שהשגיחו על סבג מחפיצה את האמנית, הופכת אותה מנערה סובלת לסובייקט שמפגינה תופעות שונות ומשונות נוכח התרופות שבהן היא מולעטת. לעומתה, מן העבר השני של כפולות הדפים, סבג גם היא ממעטת במילים. עם זאת, כל מקבץ קצר של כמה שורות – כתובות תמיד בגוף ראשון בודד בזמן הווה, כזה שנפל מחוץ לזמן – מבהיר עד כמה הממשק הפתאומי עם הממסד הפסיכיאטרי מצלק: "החיים שלי לכודים בתוך רשת של סיבות שנטוותה על ידי רופאים שניסו להגן על שפיותי. בשעה 20:30 אני ארדם. הגעתי לכאן בתקווה להירפא" (סבג, עמ' 173); "ממרחק, לאורך המסדרון, יכולתי לשמוע את המבט הפתאומי של הוריי. בסופו עמדו הורים, בעלים, נשים, מפנים את גבם בתיעוב לנוכח אמיתותה של המחלה הנוראה, המבהילה. לעיתים לקחו איתם בחזרה את יקיריהם מוזרי העיניים, מתוך פחד או שיפוט מוטעה שמקורו בכוונה טובה. וכשעזבו, חשתי את כאב הניתוק גואה בי מול התרחקות צעדיהם" (סבג, עמ' 177).
כך, סבג מצטרפת למסורת ארוכה של אמנים ואמניות שניסו לחקור את תולדות השיגעון, בין אם מדובר בשיגעון שאפף אותם או כזה שהיו עדים לו. היא משתייכת לקטגוריה של יוצרים שעצם מעשה הדיווח שלהם על ההתחככות עם הממסד הפסיכיאטרי לא מהווה בהכרח כתב האשמה זועם אלא מאמץ להצביע על כך שהסקטור הרפואי, על אף שליחותו החיובית וכוונותיו הטובות, לא בהכרח מדבר אל המטופלים בשפתם. במקום זאת הוא מכונן שפה מדעית שבאורח פרודקסלי מנסה להבין את השיגעון, אך בדרכה לשיים אותו עושה דה-הומניזציה לגופם ולרוחם של מי שלקו בו.
אפשר לחשוב בהקשר זה על "קשת ההיסטריה" (Arch Of Hysteria), פסל שיצרה בשנת 1993 האמנית הצרפתייה-אמריקאית לואיז בורז'ואה. הפסל עשוי הברונזה מציג גוף גברי (בניגוד לייחוס ההיסטורי של היסטריה לנשים) התלוי מהתקרה, כאשר הוא קמור לאחור בזווית קיצונית ומתוחה. עם השנים, הפסל נקרא כרפרנס ל"קשת ההיסטרית", תנוחה גופנית שתועדה על ידי ד"ר ז'אן-מרטן שרקו. שרקו היה רופא, נוירולוג ופסיכיאטר צרפתי וגם מורו של אבי הפסיכואנליזה פרויד. הוא ייסד בבית החולים סאלפטרייר שבפריז את הקליניקה הנוירולוגית, שאותה הוא הגדיר כ"מוזיאון פתולוגי חי".
במשך שנים שארקו ערך ניסויים בנשים שהיו מאושפזות בבית החולים, ודרכן פיתח את התיאוריות שלו לגבי מחלת ההיסטריה, שאותן בהמשך הציג ב"איקונוגרפיה המצולמת של הסאלפטרייר" – כתב עת מאוייר שהיה מוקדש לתיעוד ממצאיו בנוגע לתסמינים החיצוניים של חולות ההיסטריה, וכלל תצלומים של המטופלות, תיעודים, תצפיות ורישומים.
אם אצל בורז'ואה הגוף ההיסטרי הפך לטקסט מיצבי-פיסולי, כלומר כתב יד של הסבל שלא ניתן לבטא במילים, אצל יוצרת התיאטרון והפרפורמנס הישראלית עדילי ליברמן הביקורת הפמיניסטית על מחקרו של שארקו קיבלה מילים בצורת מופע, יצירה בימתית המתכנה "מופעי ההיסטריה" (2022) אותה העלתה בבכורה בפסטיבל כלים בשיתוף פעולה עם שבע נשות טיפול שונות. בעבודה הן חקרו יחדיו את היחסים העדינים והמורכבים שבין מטפלות למטופלים, ואת השפעתם הדו-כיוונית הן בתוך המרחב הטיפולי והן מחוצה לו.2
אולי מי שמזוהה יותר מכל עם השושלת של אמניות היוצאות כנגד הגישה הפטרונית של הממסד הפסיכיאטרי ומבקשות למצוא ביטוי אחר לחווית הטירוף היא האמנית המקומית מיכל היימן. מבין אינספור עבודות של היימן המבקשות לטפל בפרובלמטיות של ההשתקה והטשטוש הפסיכיאטריים, בולט במיוחד גוף העבודות שהוצג בתערוכתה AP - Artist Proof Asylum (The Dress, 1855-2017).3 בתערוכה זו, שהוצגה במוזיאון הרצליה לאמנות ב-2017, היימן יצרה דיאלוג עם תצלום היסטורי של אישה מאושפזת בבית חולים בלונדון של המאה ה-19. היימן החדירה את עצמה ועוד עשרות נשים אחרות לתוך התצלום המקורי, לבשה והלבישה אותן בבגדי המאושפזת וניסתה להחזיר למטופלת האלמונית את הסובייקטיביות שנלקחה ממנה על ידי המבט הרפואי המקטלג.
"לאן תרצי לטוס היום?"
אל מול העמדה הלוחמנית של היוצרות המוזכרות לעיל, ספרה של סבג לא מצטייר כמניפסט פוליטי אלא כדו"ח פיוטי מן הפנים, שרטוט עדין ושברירי של תמונת מצב מנטלית חמקמקה, חולפת, כזו שבקושי ניתן לאחוז בה לפני שהיא נוזלת מבין האצבעות. סבג לא מכתיבה לקוראיה נקודת מבט ביקורתית כלפי הממסד הרפואי או הצבאי, אלא נוקטת באסטרטגיה אמנותית וספרותית יותר סובטילית: היא מאפשרת להם להתנסות בהיכרות אינטימית, כמעט פולשנית, עם החוויה האינדיבידואלית שלה נוכח ובתוך השיגעון. ההיכרות הזו מולידה אמפתיה, שלא לומר הזדהות, והיא זו שתעורר בהמשך אינסטינקט מגונן כלפיה כשתחשף אימת הטיפול.
במובן זה, יש ביופי של ספרה (הספר מעוצב לעילא על ידי נדב שלו, ונראה כמו מקראה אסתטית להפליא) קסם שמאלחש ומרכך את הרתיעה הטבעית מפני השיגעון של רוב הקוראים וכך מאפשר להם להתמסר אליו. הניסיון של סבג להמשיג את השפה הפנימית של עולם הצללים שנכנסה בשעריו בצעירותה נבנה טלאים-טלאים, קולאז' של תצורות כתיבה שונות, שמזכיר לרגעים את המוטיבציה בלב עבודתו של המחזאי, השחקן וההוגה הצרפתי אנטונין ארטו. בשנת 1932 ארטו פירסם את המניפסט הנודע שלו, Theatre of Cruelty, בו קרא למהפכה בתיאטרון – הוא רצה לעבור מתיאטרון שמבוסס על טקסט והיגיון לתיאטרון שפועל דרך גוף, קול, תנועה וזעזוע חושי, במטרה להשפיע ישירות על הצופה ברמה פיזית ונפשית.
מקור לא ידוע.
ארטו, שהיה מתמודד נפש רוב חייו הבוגרים, אושפז בין השנים 1943-1946 בבית החולים הפסיכיאטרי ב-Rodez, שם יצר את סדרת הרישומים הידועה בשם Spells (או: "הטבעות"), עבודות על נייר ששילבו כתיבה, סימנים גרפיים ופעולות חומריות כמו חירור ושריפה. היה זה חלק מניסיונו של ארטו, שטופל בשוקים חשמליים שלדבריו צילקו אותו אך איפשרו לו לחזור לתפקוד, לפתח שפה אמנותית שלא תהיה מבוססת על משמעות לוגית אלא על אנרגיה.4
אני נזכרת בארטו וברישומיו הגופניים, הצועקים, וכן בהיסטוריה הרפואית שלו, כשאני מגיעה למקטע בספר שבו מוחלט להעניק לסבג טיפול בנזע חשמל: "לילה: בלילה הייתה מוטרדת בגלל טיפול החשמל, נרדמה בשעה 2:00. החולה מתבקשת להישאר בצום לקראת טיפול החשמל מחר. נראתה מבועתת" (סבג, עמ' 143). הנשימה נעתקת, אך אין זמן להסדירה, מפני שכבר בעמוד הבא ההכנה לקראת הפרוצדורה המורכבת מתוארת בשפה שיש בה מן ההומור והאכזריות גם יחד: "טיפול בנזע חשמל (ECT) מס' 1. רופאה א': 'תחתמי כאן, כאן וכאן שאת מסכימה לטיפול'. רופאה ב': 'מתחברת למכשיר אק"ג'. רופאה ג': 'מחברת סרט למצח ומטעינה'. רופאה א': 'מזריק משתק שרירים'. רופא מרדים, שואל בחיוך: 'לאן תרצי לטוס היום?'" (סבג, עמ' 144).
התיאור הזה חוזר לאורך הספר שוב ושוב, כמספר סדרת הטיפולים בנזע חשמל שסבג עברה. זוהי אחת מהבחירות האמנותיות החכמות ביותר בספר, שמראה כיצד סבג משכילה ללוש את החומרים הטקסטואליים הארכיוניים כמו חימר, לא מהססת לחזור עליהם, לפרקם ולשבצם ככל העולה על דעתה, כפי שהיא עושה עם שירתה שלה.
אל מול הקרירות שבה הרופאים מחליטים להעניק לסבג את הטיפול בנזע החשמל (טיפול שעל אף תופעות הלוואי החריפות שלו מוענק עד היום למטופלים הסובלים מאיבחונים כמו דיכאון חריף או סכיזופרניה שלא ניתנים להקלה באמצעות טיפול תרופתי), כתיבתה של סבג עולה על גדותיה מרגש כאשר היא מתארת את הסבל שנגרם לה מהטיפולים: "רק לא החשמל הזה, בבקשה, לא שוב! אני אתחיל מחדש… אני מפסיקה. רק לא החשמל הזה, רק לא זה… רוקדת על שברי הזכוכיות, שרידי הנפץ ממשיכים להדהד בין אוזניי" (סבג, עמ' 217).
מי שמחפש התרה לקונפליקט או סיפור לינארי, סדור, עם התחלה, אמצע וסוף, לא ימצא אותו כאן. סבג לא מנסה להסביר איך אישה צעירה, כנרית מחוננת, חיילת בשירות ביחידת המודיעין, לפתע ניתקה ממסלול החיים. היא גם לא מציעה נחמה; רק מי שמכיר את סבג מחוץ לדפי הספר יודע שהיא "חזרה לתפקוד", הפכה במרוצת השנים שחלפו מאז אותו אשפוז לאמנית מצליחה שמציגה את יצירותיה במגוון מוזיאונים וגלריות בארץ ובעולם ואף מגדלת את בנה הצעיר.
הספר מסתיים כמעט כמות שהתחיל, בפואמה ארוכה שמתארת איך ייסורים ועונג נשזרים זה בזה בתודעתה של אישה שחצתה את הסף אל עבר ארץ הגבול, אך גם ואולי בייחוד שם הצליחה לשמור על מאפיין קריטי לזהותה הייחודית כאמנית – סף רגישות גבוה ליופיו של העולם ויכולת להדהד אותו ביצירתה.
"בבקשה פתחו את הוילונות" הן המילים עימן סבג חותמת את ספרה, ואפשר ואולי אף רצוי לקרוא אותן לא כקריאה אישית לעזרה, אלא כהפצרה אל הקוראים ואל עולם הרפואה הפסיכיאטרית כאחד, שלא להסיט את המבט מן החולים ולא לכפות עליהם רק את מישורי הטיפול הקונבנציונליים ששוללים מהם את אנושיותם. "חייבות להיות מילים כלשהן. נסי למצוא אותן", סבג מתארת את בקשתה של אחת מרופאותיה (סבג, עמ' 209). היא הצליחה, וכעת נותר רק להמליץ בכל לב שהספר חוצה הז'אנרים הזה יגיע לא רק לעיניהם של אמנים אלא גם של רופאים ומטפלים מכל הסוגים, ושנמצא אנו הקוראים את רוחב הלב והסבלנות הנדרשים כדי להטות אוזן ולהקשיב למוזיקה של מילותיה.
הערות שוליים
- תרגום המחברת מתוך Madness and Civilization: A History of Insanity in the Age of Reason, הגרסה המתורגמת לאנגלית של הספר אשר ראתה אור בהוצאת Random House בשנת 1965 ותורגמה על ידי ריצ'רד הווארד. ↑
- ניתן לקרוא עוד על מחקרה האמנותי של ליברמן כתגובת-נגד ביקורתית למפעלו הרפואי של שארקו במאמר שכתבתי אודותיו כאן: https://www.prtfl.co.il/archives/164374. ↑
- פרטים נוספים על אודות התערוכה ותיעוד שלה ניתן למצוא כאן: https://www.herzliyamuseum.co.il/exhibition/%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%9F/ ↑
- ניתן לראות דוגמאות לעבודתו של ארטו ולקרוא עוד על יצירתו כאן, למשל: https://www.frieze.com/article/repositories-black-magic-humour-and-horror-antonin-artauds-asylum-notebooks ↑
ג'וי ברנרד היא כוריאוגרפית, פרפורמרית, אמנית רב-תחומית, עיתונאית ומבקרת. היא יוצרת במחול, תיאטרון חזותי, וידאו, סאונד וטקסט עבודות אשר הוצגו במגוון פסטיבלי מחול וקולנוע, כמו גם בתערוכת יחידה ובתערוכות קבוצתיות במוזיאונים ובגלריות בישראל ובעולם. כתיבתה העיתונאית והמסאית וגם שירתה רואות אור תדירות בשלל עיתונים וכתבי עת, ובהם: עיתון "הארץ", מגזין פורטפוליו, ערב רב, מגזין הספרות "גרנטה", The Art Newspaper, Collectors Agenda, Flash Art ועוד. ג'וי בעלת תואר ראשון במחול מטעם האקדמיה למוסיקה ולמחול, שם היא משלימה בימים אלה תואר שני במחול עם התמחות בכוריאוגרפיה.
