אימת הריק

יערה שחורי: אימת הריק, ספר האמנית החדש שלך, משלב עבודות שלך ושל סבתא שלך, הקרמיקאית אגי יואלי. אם היית צריכה לומר על סבתא שלך דבר אחד, מה הוא היה?

דנה יואלי: זה בלתי אפשרי. הדבר הראשון שצריך לדעת על אגי הוא שהיא הייתה בן אדם של סתירות. ולכן אני מוכרחה להגיד עליה שני דברים מינימום: קשה ונהדרת. סבתא שלי הייתה אמורה להיות פסנתרנית, אבל אחרי המלחמה [מלחמת העולם השנייה] היה ברור שזה לא יקרה. אני מעולם לא שמעתי אותה מנגנת. אחרי המלחמה היא למדה אמנות בבוז-אר בפראג, לימודי תואר שני. כשהגיעה לארץ מצאה עצמה ב"שירות מפות וצילומים" שם פגשה את סבא שלי שהיה קרטוגרף."

הרשי לי להישאר רגע במחוזות הילדות, איזו סבתא היא הייתה בשבילך?

היא לא הייתה חמימה אבל היא הייתה מצחיקה ואינטליגנטית. אגי דיברה במבטא הונגרי כבד והיו לה מטבעות לשון שהיו מזוהים איתה, כמו: "סנזציוני". הבית שלהם היה יפה וקונטמפוררי, אולי כי הם בילו שנים בשווייץ ובשוודיה. בתור נכדים ישנו אצלם על ספה לא נוחה שהיינו צריכים לסדר בבוקר. זה בית שהיינו צריכים להיות שקטים בו בין שתיים לארבע, אבל סבא שלי גם עשה מנוי לאוזן השלישית כדי שנוכל לראות אצלם סרטים כשהם נחו. את כל הסרטים ראינו על מיוט.

היא הקדישה אותך לאמנות? היה ברור שאת ממשיכה אותה?

ממש לא. ביקרתי איתה במוזיאונים אבל לא הייתה חניכה שלי לסטודיו, גם כשביקשתי. היא לימדה אותי לעבוד בחימר, אבל גם אמרה "אמנית היא לא תהיה. פסלת היא לא תהיה." ברגעים שאני מתגעגעת אליה, אני חושבת שהיה לה ברור שאהיה אמנית ושהיא רצתה לתת לי לעשות את בדרך שלי. אבל כן, היא נשארה חידתית מבחינתי. אחרי שמתה, אני קיבלתי את הסטודיו שלה, את האובניים ואת התנור שמיד מכרתי, כי אמרתי לעולם לא אעשה קרמיקה. שלושה חודשים מאוחר יותר קניתי תנור משלי.

וספר האמנית הוא פרויקט משותף?

זה פרויקט שלי. המוטיבציה הראשונית הייתה להוציא קטלוג גדול של העבודות שלה, לעשות איתה צדק היסטורי. בכל העולם נעשים מהלכים שבזכותם נשים אמניות, שלא קיבלו את המקום בזמנן, מקבלות אותו בדיעבד. אחרי השביעי באוקטובר, כשכל כך הרבה אנשים איבדו כל כך הרבה, נראה לי מוזר להתמקד בשימור והנצחה שלה. גם ככה יש לי יחסים אמביוולנטיים עם ארכיונים. אבל נשארת השאלה מה עושים עם עבודת הזיכרונות. מהסטודיו של אגי שמרתי דוגמאות גלזורה ושברים, אני עצמי זורקת דברים כאלה. זה נראה לי כמו הלקאה עצמית לשמור שברים. אני מרגישה שאין לנו זמן לנוסטלגיה, שזאת בריחה מהרגע הנוכחי למקום וזמן שבעצם מעולם לא היו.

אז מה קרה בסוף?

החלטתי לסגת מהקטלוג הגדול, וללכת לאודיסאה, שהיא גם הדבר היחיד שהצלחתי לקרוא מאז השביעי. תמיד אהבתי את הדמות של פנלופה ולהבדיל גם את שחרזדה, את האפשרות לקנות זמן באמצעות הסיפור, להפוך אותו למשהו חומרי. הזמן הוא הרבה פחות ווקטורי ממה שנדמה. אבל יש שיבוש בזמנים שקיים באמנות ובזכותו את יכולה להשתהות. והייתי זקוקה להשתהות הזאת. הספר שעיצבה בכשרון נועה שורץ, נפתח בתצלום כפולה מתוך האודיסאה בתרגום טשרניחובסקי בדפים שבהם מתוארת פנלופה שאורגת תכריכים ביום ופורמת אותם בלילה, כדי שהמלאכה תימשך. משם התחיל הספר הזה, כמו אובייקט אינטואיטיבי, לא סדור והגיוני. אולי יש לו היגיון של חלום.

מופיעים בו צילומים של פסל חימר שלך שהולך ומתכלה. הפסל הזה קיים מחוץ לתצלומים?

הפסל הוא פסל חימר לא שרוף שהשחלתי לתוכו משאבה ועשיתי ממנו מזרקה. חימר הוא פוטנציאל בלתי נדלה, עד שהוא נשרף הוא תמיד יכול לחזור ולהתמחזר, לחזור להיות חלק מהקוסמוס. ככה שכן, הפסל הזה קיים רק בצילומים. היה משהו מאוד משחרר בליצור פסל שאת יודעת שייהרס. יש בזה דרגות רבות של חירות. לא לתקן, לא לחדש, בהרס הזה יש גם נחמה. אם הייתי מנסה לשרוף אותו הוא היה ללא ספק מתפוצץ בתנור כי ככה הוא בנוי.

וזה גם הסיפור של הכדים של סבתא שלי שמופיעים בצילומים שבספר. אלה כדים שמעולם לא ראיתי. את התצלומים שלהם מצאתי בשבעה שלה. לפי הרקע וגג הרעפים שמופיעים בהם אנחנו מאמינים שזה נעשה בחו"ל ושסבא שלי צילם אותם. אלה כדים שמבחינה טכנית קשה מאוד לעשות על אובניים, ואילו בקישוטים יש משהו כמעט ילדותי. זה קשור לסבתא שלי, שהכירה את כל חוקי העולם הישן ושיחקה בין עולמות. בעיניי היה לה ניהיליזם מובנה בגישה לדברים.

אבל אצלך זה אחרת.

זה כנראה המתח של העבודה. גם אני נשענת על מסורת, אבל בכל העבודות שלי בפורצלן אני עושה דברים שאסור. פסלים וקדרים מצטמררים מול הדברים שלי, אבל חוסר הידע משחרר אותי. אני מחפשת חיבור אל הקישוטים של העולם ההוא שנחרב וגם לא היינו ממש שייכים אליו, עולם רוקוקאי, דבילי, דקורטיבי, שמחזיק מבחינתי גם רגש פואטי. זה קיטש אבל הוא גם מרגש. בסוף זה מעין עולם שהוא גם וגם או שאולי הוא לא זה ולא זה. ובכלל הסבים שלי, בני הדור ההוא, היו אנשים שלא היו שייכים לא לכאן ולא לשם והרבה יותר ממה שחשבנו. גם זה נשאר איתנו. תראי, כשסבתא שלי הגיעה לארץ היא אמרה שהכיעור פה יהרוג אותה. אותי כיעור קצת מצחיק.

למה את מתכוונת?

יופי הוא גם סממן של פאשיזם. אני מבינה את זה יותר מאז השנתיים האחרונות. העולם הוא אחר בשבילי עכשיו. תחשבי על מרחב מאוד מעודן ומהוקצע, איך אנשים מתנהלים בו, מה היחס שבין האדם לרחוב, ככל שהיחסים יותר מוקפדים, פחות מרושלים, יש יותר שליטה וטוטליטריות. כן, המבט שלי השתנה, אבל גם סבתא שלי בעצמה עשתה עבודות שבורות ומורכבות.

אז בכל זאת יש כאן מסירה?

בין הדברים שלמדתי ממנה, סבתא שלי הנחילה לי גם אמונות טפלות. לא להיכנס לסטודיו בלי לחם ומלח. אני עושה את זה מאז הבית הראשון שלי. תמיד יש אצלי בארון שקית ובה מלח ופרוסת לחם. אולי זאת ההבטחה שאם תעשי מה שאת אמורה לעשות, זה ישמור עליך. את יודעת, כשסבתא שלי הייתה תלמידה, שאלו אותם בכיתה מה הדבר הכי חשוב בחיים. הילדים בכיתה אמרו המדינה, חלקם אמרו המפלגה. אגי אמרה, "אמנות ואהבה". אני חושבת שהיא צדקה. אולי בסוף מה שנשאר זאת האהבה.