מיומנו של אמן

טקסט זה מופיע שני בסדרת טקסטים אוצרותיים, שליוו תערוכות ספרי-אמן בארץ. זאת מתוך רצון להדהד את הידע ההיסטורי והתיאורטי שנצבר במוסדות אמנות ותרבות מגוונים, ובקרב אוצרים ,חוקרים ואנשי ספר, לאורך השנים. תקוותינו שהדהוד זה במרחב הוירטואלי יביא לכתיבה מחקרית וביקורתית חדשה, ולתערוכות נוספות.

המסה ׳מיומנו של אמן׳ ליוותה תערוכה בעלת אותו שם, שהוצגה בנובמבר 2018 במוזיאון הרמן שטרוק באוצרותה של סבטלנה ריינגולד. התערוכה הציגה ספרי אמן מקוריים של שטרוק מתחילת המאה הקודמת, יחד עם ספרים של אמנים ואמניות עכשוויים המתכתבים עם סוגת היומן. תודתינו הרבה לאוצרת, ולמוזיאוני חיפה על הבאת הטקסט לפרסום במדף, בצירוף צילומי הצבה ורפרודוקציות של ספרי המקור מתוך הקטלוג.

ספריו של הרמן שטרוק הם פרק חשוב במכלול יצירתו. בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים הספר היה לא רק אמצעי תקשורת אלא דרך לביטוי אמנותי, שבו יושמו טכניקות גרפיות שנועדו במהותן לשכפול. מצד אחד, יכולת התפוצה הנרחבת של הספר הניעה אמנים רבים להוציא לאור ספרים במספר רב של עותקים וכך לזכות בהכרה ציבורית רחבה. מצד אחר, השילוב של יצירות הדפס מקוריות בספרים העלה את ערך הספר והפך אותו לפריט מבוקש וייחודי בקרב אספני אמנות.1

לשטרוק הייתה גישה ייחודית ונחרצת לגבי מעמדם העצמאי של התחריט או הליתוגרפיה בספר. הוא לא ביקש לאייר את הטקסטים הספרותיים באמצעות עבודותיו. הוא צייר רק את מה שראו עיניו, וזו הסיבה לכך שמעולם לא התבקש לאייר טקסט כתוב. שטרוק ביסס עמדה זו על משנתו של אמן הספר הגרמני מלכיאור לכטר, שטען כי "כל איור המתאים למשורר ולקורא הוא השטחה ואיבוד הקסם של המילה הכתובה. ]...[ המאייר לא צריך לחזק את המילה הכתובה, הוא לא צריך לפרש לקורא ולכותב את הכתוב. אין צורך להדגיש את מה שהמשורר רצה להשתיק.2

התחריטים בספריו של שטרוק נוצרו כיצירות עצמאיות על בסיס ספרי הרישומים שנשא עמו במסעותיו. האותיות גדולות וברורות ויוצרות מסה טקסטואלית מול התחריט. כך נשמר האיזון העדין בין הטקסט לבין האיור, והתחריט אינו מצטנע ושומר על עצמאותו. ביטוי בולט לכך אנו מוצאים בספרים ונציה (1920) 3, אמריקה (1922) 4, ואיטליה (1923) 5 שנדפסו בפורמט אלבומי מהודר במיוחד ומעידים על עשייה מוקדפת. מיקום הכתב, גודל האות והתחריטים עצמם מתמזגים יחדיו לכדי יצירת אמנות שלמה אחת 6. 

בעידן אמצעי הייצור הדיגיטליים בשירות כלכלת הסחורות ספרי האמן של שטרוק מציגים בפנינו את כבודו האבוד של הספר כתרבות בפני עצמה וכמבע הומאני. ספרים אלו משקפים את מסעותיו הרוחניים כמעין יומני מסע של החיים — יומנים כארכיב רב־ערכי ורב־כיווני, כאוסף "מחקרים" של הדמויות שפגש, כביטוי של אמן שליקט דרך מסעותיו שברירי נוף ופרגמנטים מחיי הסובבים. הבסיס ליצירה הגדולה של שטרוק טמון באהבת הספר לא רק כאובייקט וכיצירת אמנות אלא כשותף המלווה את האדם במשך חייו.

בזיקה לתפיסתו זו של שטרוק, התערוכה הנוכחית בוחנת את היומנים של האמנים כספרי מסע חזותיים שמלווים את חייהם, ככלי להתבוננות המשלב בין יומן לא־מילולי ובין יומן כתוב. אמנים אלו רואים גם היום בספרים פריטים בעלי עוצמה, הטומנים בחובם עולמות שלמים שמאפשרים לטייל בזמן ובמרחב ולזכות ביכולת להיות במקומות רבים בו־זמנית. הספרים מתעלים מעל זמן ומקום, ולכן הם מאפשרים לפנות לאנשים שמעולם לא הכרנו ושחלקם אף טרם נולדו.

הספר הוא נרטיב ומהלך חיים, ואי לכך הוא מטאפורה להתחלה ולסוף של הסובייקט האנושי. הוא גם הריבוי של מהלכי חיים אפשריים וממשיים, בית מלאכה לחישול מחשבות ורגשות. מייקל שרינגהם, חוקר אוטוביוגרפיות בספרות הצרפתית, עומד על הרעיון של הספר כמטפורה רבת־פנים לסובייקט האנושי: "מצד אחד הספר הוא מלא ויציב, נייד, בעל נפח, קריא, אוטוריטטיבי, סמכותי, תמידי: מונומנט, מוזולאום […] הוא גם שופע ורב־נפח במובן ראשוני יותר של המילה: מלא בפניות וסיבובים, מורכב מפיתולים וסלסולים.7 

בהקשר זה התערוכה מבקשת לבחון את שאלת הזיקה שבין הספר לבין הסובייקט האנושי — זיהוי שיש לו היסטוריה ארוכה. באוטוביוגרפיות רבות הזיהוי עצמי־ספר כרוך בהזדהות עמוקה, בשאיפה לממש פרויקט חיים באמצעות כתיבה. בכתיבת אוטוביוגרפיה החיבור סובייקט־ספר הוא האינטימי ביותר: מהלך חיים נכתב ונדחס לתוך כרך, המייצג את כותבו ומגלם אותו. הסובייקט כותב את עצמו עד שהוא עצמו הופך לספר. הספרים המוצגים בתערוכה מבקשים להציע לצופה מסע לנבכי ה"אני" בתוך המציאות הגלובלית העכשווית. כל אמן מתמודד בדרכו עם שאלות של שייכות וזהות לאומית, משפחתית ואינדיווידואלית בתוך עולם האמנות והמדיה העכשוויים.

כך, למשל, האמנית אנדי ארנוביץ מפרשת באמצעות הפורמט של הספר את סוגיות הנוף והאדם במרחב המזרח־תיכוני הטעון ועוסקת בקשר בינה לבין המרחב הגיאוגרפי הסובב אותה. ספריה משמשים אותה כמעין יומני מסע, שבהם היא מלקטת את רשמיה. 

הנוף והאדם הם חלק בלתי נפרד גם מספרה של נעה יקותיאלי. הספר While They Were Moving, They Were Moved ממשיך את עיסוקה באסונות טבע ובאסונות מעשה ידי אדם. היא משתמשת בטכניקה של חיתוך נייר מתוך שאיפה לתאר את המאבק האנושי בצבעי שחור לבן, וכן משלבת תצלומים שנאספו מרחבי העולם. תצלומים אלו, המונחים בשכבה שקופה למחצה על חיתוכי הנייר, יוצרים מערבולת של זמן ומרחב והופכים את ההתרחשות לאמיתות אוניברסליות. הדפדוף בספר מזמין את הצופה לפרק ולהרכיב מחדש את הרשמים החזותיים.

פירוק והרכבה הם גם המהלך המוביל ביצירתו של פיטר יעקב מלץ, יומן מסע (2007) — ספר שבו האמן מעמיד במבחן את המתח בין קריאה נרטיבית של "משל ונמשל" לבין קריאה פוסט־מודרנית מפורקת. למרות האפשרות של כל צופה להרכיב סיפור באופן חופשי, מלץ אכן יוצר סיפור ליניארי. היצירה מספרת על אדם המפליג לארץ לא ידועה, שם הוא נחשף לאיומי הטבע והאדם וחווה מלחמה ואדישות פוליטית. בחיפושיו אחר שייכות ומשמעות הוא נפגש עם חכם תחת עץ, ולבסוף שב לביתו ומספר לדורות אחריו את מה שחווה.

מהלך של פירוק והרכבה דומה לזה של מלץ משתקף גם בספרי האמן של צבי טולקובסקי, שמתאפיינים בהכלאה קולאז'ית ואינם מצייתים להיגיון פנימי הנראה לעין. לדבריו, "האמנות שלי מתחילה מהאמצע, ממשהו קיים ]...[ קשה להצביע על נקודת המוצא ואילו נקודת הסיום אינה נראית לעין." טולקובסקי מגדיר את עצמו כ"תחנת שידור," המפיצה רכיבים רבים ומגוונים. הוא אוגר חומרים ורעיונות ממקומות שונים המוקדשים לאחסון שאריות, ואלו הופכים ביצירתו למארג אסוציאטיבי המתאר את דיוקנו של המקום הישראלי.

פרק נפרד בתערוכה עוסק בספרי אמניות שמעוררים דיון מגדרי סביב מורכבות הקשר בין הנשים ובין המרחב הספרותי. בספרים אלה האמניות משתמשות בפעולת הרישום, הקושרת בין פרקטיקת הציור לבין פעולת הכתיבה והיצירה של יומן אישי – יומן שהוא למעשה גם ספר אמן. עבודותיהן מבטאות את הסמכות האינטימית שכל יוצרת מנכסת לעצמה באמצעות הייצור של הספר בעידן שבו משתנים יחסי הכוח בין המינים.

בספר זה האמנית יוצרת מאגר של תמונות שהעלתה לאינסטגרם, איורים אנטומיים, מודלים אקלימיים, גרפים ועוד. הרומן פרנקנשטיין עוסק בדמותו של יצור חי־מת, פרי המצאתו של "המדע החדש." אטון בוחנת את פועלה של שלי, שפרסמה את ספרה באופן אנונימי כדי שלא ישויך ל"ספרות נשים." לדברי האמנית, "בספר פרנקנשטיין יש נגיעה בהרבה היבטים: בחרדה, בחיים ובמוות. יש גם נגיעה במגדר – העובדה שסופרת כתבה את זה, אך בקול של גבר."

דרכי קריאה וכתיבה חתרניות של הספרות הנשית הביוגרפית נבחנות גם ביצירתה של הגר ציגלר, שמשתמשת במאגר תצלומים מאלבומים של זרים כבסיס ליצירתה. בפרויקט שמוצג בתערוכה האמנית מתמקדת בתחושת אובדן ובשאלות בלתי פתורות הנותרות לאחר לכתו של אדם קרוב. 

ועל כך היא מעידה: "אני מפצה על הספקות הנוצרים בעקבות האובדן על ידי חיפוש אחרי רמזים בספרים של אחרים. אני מוצאת משפטים שסומנו על ידי זרים בספרים ומחטטת בערימות אינסופיות של תצלומים בשוקי פשפשים. ההתמודדות עם שאריות של אחרים קלה יותר, אני בונה איתם סיפור ומדמיינת חיים מלאים באמצעותם. אני חושבת על אחרים כמוני, שמחפשים חלקים חסרים מהסיפור שלהם ותוהה אם אני מחזיקה אצלי את הפיסה החסרה, מחזיקה אצלי עולם שלם ומשתמשת בו כמרחב מדומיין חדש."

חלק מהאמנים המוצגים בתערוכה עוסקים בחקירת הספר כאובייקט ובדרך זו מתייחסים לעידן העכשווי כאל תקופת תום הספר, שבה שולטים אמצעי הייצור הדיגיטלי של חברת הצריכה הקפיטליסטית. סוגייה זו מהדהדת במהלכו האמנותי של אדם יקותיאלי (Know Hope) שחורט בספריו המטופלים על גבי העטיפה טקסטים המצליבים בין מצבים פוליטיים ובין מצבים רגשיים. הטיפול בעטיפה ממקד את הדיון במקומו של הספר בעידן של שליטת הפרסומות ושלטי הענק על תודעת האדם.

בהקשר זה חוקר האמנות גדעון עפרת מציין: "באשר לאובייקט הספר הוא עצמו, נשק ההישרדות שלו (בימינו) הוא עטיפתו […] העטיפה היא השמלה הנוצצת, חושפת הטפחיים, העטיפה היא האיפור המעורר, הבושם המשכר […] העטיפה היא זירת הציד ושדה הקרב על כיבוש העין־לב־מוח של הלקוח המזדמן." 9

איתמר בגליקטר, ביצירתו ללא מוח (2008), מוצא כר פעולה נרחב בכרכים המסיביים של האנציקלופדיה העברית. הקדּושה־כמעט שהייתה מיוחסת להם בזמנו מהווה עבורו תמריץ ליצירה. בגליקטר גוזר מוח חלול מתוך האנציקלופדיה בשאיפה לעורר שאלות הנוגעות למעמדם של הידע והתרבות בתקופתנו. אפשר בהקשר זה לציין שוב את דבריו של עפרת: "חברת השפע הקפיטליסטית בוראת צריכת יתר שמעל ומעבר לצרכים תרבותיים אמיתיים. היא מחלישה את כוח השיפוט של הקורא ואת בחירתו הערכית ובוראת צרכן ספרות נוח למניפולציה השיווקית." 10 

האם העידן העכשווי מסמל את שלילת הספר? את שלילת הקורא? עפרת מדגיש, בהתייחסו לספרים כמוצר צריכה, כי "בעידן של קץ הדיאלקטיקה בין תרבות וחרושת, הספרים, ככל השאר – הם סחורה, ותכליתם – היא שלילתם העצמית כמושא־מדף לטובת הענקת העונג ְבשכר. האם הספרים ישרדו במלחמת־הכול־בכול של סחורות חברת השפע"? 11 

נראה שהאמנים המשתתפים בתערוכה מבקשים לטעון כי הספר שורד גם בעידן העכשווי מעצם היותו מטפורה לסובייקט. מה יש בו בספר שהופך אותו לכזה? נדמה שהתשובה נעוצה בכפילות: היותו חפץ דומם ככל החפצים, אך כזה שניחן בחיים סימבוליים במובן של התכנים הכתובים בו (מילים, רעיונות, מחשבות,) שערכם וקיומם מצויים מעבר לעקבות הדיו של האותיות. הספר הוא דימוי לאדם, שגם הוא חי בו־זמנית בגוף ובעולמות סימבוליים.

הערות שוליים

1. רותי אופק, "הספרים של הרמן שטרוק," בתוך: רותי אופק וחנה שוץ (עורכות,) הרמן שטרוק ,1944-1876 אמן ההדפס (הוצאת המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, וצנטרום יודיקום, ברלין, 2007), עמ' 163.  ↑
2. Hermann Struck, Die Radierung im Schönen Buche (Berlin: Euphorion Verlag, 1921), p. 13. ↑
3. Venedig, Verse von Robert Hamerling, Dreiundzwanzig Radierungen von Hermann Struck (Berlin: Euphorion Verlag, 1920). ↑
4. Amerika, Zwanzig Radierungen von Hermann Struck mit Worten von Arthur Holitscher (Berlin: Hans Heinrich Tillgner Verlag, 1922). ↑
5. Italien, Verse von Hermann Hesse, 22 Radierungen von Hermann Struck (Berlin: Euphorion Verlag, 1923). ↑
6. אופק, "הספרים של הרמן שטרוק," עמ' 174. ↑
7. Michael Sheringham, French Autobiography: Devices and Desires (Oxford: Clarendon Press, 1993), pp. 7-8. ↑
8. מרי שלי, פרנקנשטיין, או פרומתאוס המודרני, תרגום: איריס ברעם )פתח תקווה: אסטרולוג, 1995. ↑
9. גדעון עפרת, "עיצוב הספר בחברת השפע הקפיטליסטית", המחסן של גדעון עפרת. ↑
10. שם. ↑
11. שם. ↑

סבטלנה ריינגולד, היא אוצרת עצמאית וחוקרת של אמנות ישראלית.