מסה קצרה זו ערוכה מתוך שיחה שהתרחשה בחורף 2021, בין יאיר גרבוז ושירז גרינבאום על הספר ״יאיר גרבוז בדרך לקולנוע״, ספר האמן הראשון של גרבוז מ 1980.
אתחיל בכמה דברים עקרוניים. שנות ה 70 היו שנים של אמנות מושגית. אמנים נתנו פתרונות שונים למונח, כאשר מוטיבציה עקרונית ביקשה בפעם המי יודע כמה, לנתק את האמנות מהכלכלה, לעשות יצירות שלא יאפשרו לבעלי המאה להיות בעלי הדעה. אלו תמיד פתרונות זמניים, שמעניקים תחושה של חופש זמני. תמיד מוצאים דרך לקנות אותך בסוף. אמנים עשו יצירות, שהערך הויזואלי שלהם לא היה גבוה, וגם ביקשו לערער בכך על הערך של המקור, האובייקט. אין פלא אם כך, שבשנות ה 70 פרחו ספרי אמן, כי ספר עלה אז כמה שקלים, וכל אחד יכול היה להרשות לעצמו לעשות משהו. הפורמט של ספר ניתק אז מעגל שלם של אוצרים, גלריות ומוזיאונים, וייצר מעגל חדש, בו אמנים לא נמצאים בסוף שרשרת המזון. כי ברגע שיש שרשרת, האמן תמיד בסופה.
היה צד מעניין נוסף לאמנות מושגית - שינוי היררכיות. זו טענה שאומרת: אני למשל, צייר, ואני אמן. אמן זה שם המשפחה, צייר זה שם פרטי. מה קודם למה? העובדה שאני אמן או צייר? היו זמנים שהשאלה הזאת לא היתה על הפרק. היא עלתה לדיון כשאנשים הגו רעיונות שעמדו בסתירה עם היותם בעלי מדיום ספיציפי. מה אני יכול לעשות עם רעיון שיש לו תרגום במספר מדיות? אני צריך לשאול האם אני האדם המוכשר ביותר לביצוע הרעיון, והאם יש לי כושר שיפוט במדיום. אפשרות שניה היא לבקש עזרה של מומחים בתחום, ולהפעיל אותם באופן כזה, שהביצוע ייצג אותי. במקום שאני ארקוד, מה שלא בא בחשבון, אני יכול להגיד לרקדן להוציא לפועל את הרעיון.
כל זה נבע מדבר עוד יותר בסיסי, מתוך שאלה מעניינת אחרת: אדם בא למוזיאון ורואה ציור. אנחנו מקווים, ולרוב זה נכון, שיש לו חוויה. הוא הולך איתה הביתה. האם אני יכול לתת לו חוויה בלי הציור? חוויה בתלפטיה? האמנות המושגית ניסתה להעביר מקסימום חוויה במינימום חומר, באמצעות הגדרות מילוליות וצורניות.
באותו הזמן אני עשיתי עבודות שהאלמנט המרכזי שלהן היה התחפשות, משחקי תפקידים. כשאני מדבר על ציור, אני מתחפש לצייר, נגיד צייר צרפתי עם ברט ומעיל משבצות. אני מתחפש למורה הציור הראשון שלי שנסע כל קיץ לפריז. אני מתחפש לתרבות שבנתה את כל השקרים שגדלתי עליהם. שקרים שהגיעו באיחור לארץ כמו: תהיה צייר אז תרעב ללחם, תמות משחפת, תהיה לך אחות שאתה כותב לה מכתבים על החיים הקשים שיש לך. אני למדתי ציור מהרדיו, משמועות, ממוסיקה. אני מאמין שנולדים אמנים, וזה סוג של קלקול, שאחדים לומדים להנות ממנו. אתה לא חי את הדברים רוב הזמן, אתה מדווח עליהם. אתה כרוז. אם רק המשפחה סובלת ממך, ניחא, אבל כשאתה גר בקיבוץ, כל דבר הופך לפרק בספר.
׳יאיר גרבוז הולך לקולנוע׳ מתחיל ממימד ביוגרפי, אדם צעיר לומד בדרך של חיקוי. אני יוצא מנקודת הנחה שלכל אדם נרשמת ביוגרפיה תיאורטית שלעולם לא תוגשם, כי היא כבר קרתה. במילים אחרות, אתה לא יכול להיות מה שאתה לא. את נהר הסיין לא יכולתי לצייר, אז כתבתי עליו ושמתי תמונה שלי בבית קפה באלנבי עם הכיתוב: ״ככה עברו עליו שנים בפריז״. הרבה מהאנשים שהשפיעו על האמנות בארץ בתחילת דרכי היו פרנקופילים: יגאל תומרקין, נתן זך, עמוס קינן. החלום שלי היה שיכתבו על תצלום כלשהו: ״יאיר גרבוז, פריז, חורף 1957.״ אז צילמתי וכתבתי מאמר.
עוד ביוגרפיה תיאורטית עבורי היתה להיות סופר רוסי, לכתוב על שלג ודובדבנים כמיטב המסורת שקראתי בתרגומים הראשונים לעברית. ספר האמן ״יאיר גרבוז בדרך לקולנוע״ מסתובב סביב סוג של היעדר, סביב מניירות של איך מספרים סיפור, איך עושים דיוקן, מה זה להיות מורה לאמנות. אני מאד מנימליסטי בהתחפשויות שלי, מספיק לי כובע וצדודית. גם העובדה שהייתי קיבוצניק, אבל לא היה לי מה לתרום לקיבוץ, השפיעה על הרצון שלי להתחפש, לחקלאי למשל. העמוד הראשון בספר, הוא העבודה המושגית הראשונה שעשיתי: הצטלמתי על שדה חרוש, ושאלתי ״אתם יודעים מה זה בשבילי דונם״? אני בטח לא ידעתי מה זה דונם.
בספר אני בודק אלמנטים כמו ״הכד״ - פרט שאפשר לעשות ממנו הרצאה. בדור שלי כל פעם שעשו הצגה היה כד על הכתף, אבל מי באמת ראה באר והלך אליה עם כד, חוץ מאשר בטיולים בכפרים פלסטיניים? בגבעתיים לא ירדו לבאר. אני בודק מושגים כמו ״הצדעה״, ״עצרת״, ״קיבוץ״, ״הכשרה״. בשבילי זה היה כמעט טרגי, כי ללכת לעבוד בפרדס אמר לקום מוקדם מידי, ולהתלכלך מהחומרים הלא נכונים. הספר הוא שילוב של כל ההשפעות האלה, ורפלקסיה על המושגים האלה בזמן אמת. הוא גם דיאלוג שלי עם קולנוע ועם הקשר בינו לבין ציור.
אם היו שואלים אותי מתי להיוולד, הייתי מבקש להיוולד בתקופת האימפרסיוניסטים. מסתכלים על הנוף, מנסים להעביר את האופן שבו האור משתנה לאורך שעות היום. עושים אנליזה לאור, אבל אין פתרונות. בגלל זה ציור אימפרסיוניסי אמיתי הוא בד שחור, עד שאתה מסיים לשאול את כל השאלות שלך, מגיע הלילה. אני מנסה למסור משהו ששווה לחשוב עליו, כמו הפרדוקס הזה. והספר הזה, הוא חוויה שאפשר לממש בכורסה בבית, שזה מבחינתי מימוש מקסימלי.
