לרדוף את המתים

רוחות רפאים מוכרות לנו מהתרבות, מהספרות, מהקולנוע. הן מיוצגות כמתים שלא סיימו את עניינם עם החיים, לכודות בגבולות הצרים של בית אחד, תועות חסרות מנוחה בין חדריו. נשמות אבודות, חסרות זיכרון, שנידונו לחזור שוב ושוב על אותן הטעויות. במקרה של הילה לביב, דווקא היא, האמנית החיה, לא סיימה את ענייניה עם המתים. במקום שהם ירדפו אותה – היא זו שרודפת אותם.

האמנות של לביב היא כמו ערוץ או שער, שדרכו מסרים מן המתים יכולים לעבור. חלק מהמסרים גשמיים – חפצים, בתים ומכתבים – ואילו אחרים חסרי צורה מוגדרת: זיכרונות, געגועים ומחשבות. אלו מסרים שלביב קיבלה בירושה מנשים שהיו שם לפניה, נשים שכבר אין להן אפשרות לשאת חפצים, לזכור אירועים או להרגיש געגועים. המתות זקוקות לנציגה, לפרוקסי, שתקבל על עצמה כל מה שהן נאלצו לשחרר עם מותן.

לביב מקבלת על עצמה את התפקיד. היא מסכימה להיות להן לחוליה נוספת, אולי אחרונה, בשרשרת השימור. דרכה, קולן של המתות יכול להישמע. משימה זו הופכת את לביב לאמנית מלנכולית, שאינה יכולה להיפרד מהאבל. המלנכוליה, על פי פרויד, היא חוסר יכולת להרפות מן האובדן, אי אפשרות להשתחרר מהאובייקט שאבד. אלא שהאובייקטים לא שייכים לה. היא שאלה אותם מאוצר המיתולוגיה המשפחתית אך מתמודדת עם אובדנם כאילו היה זה אובדנה הפרטי.

״יש לי זיכרונות ממקומות שמעולם לא ביקרתי בהם, שנמסרו לי דרך סבתי והחפצים בביתה״, כתבה לביב בטקסט הנלווה לתערוכתה ״פרידה מבית הקיץ״ (גלריה בצלאל לאמנות עכשווית, תל־אביב, 2022). בתערוכה זו הציגה לביב קולאז׳ים שמקורם בחפץ שהיה שייך לסבתהּ, נוני ורבורג־שלמון: אלבום פרידה מבית הקיץ של המשפחה בהמבורג. היא ממשיכה ומסבירה: ״חוויה טרנספורמטיבית זו מובילה אותי למהלך אמנותי המתבצע אל מול החומרים, מתוך אמונה שהתבוננות כירורגית בחפצים תחשוף בסוף את הקוד שיפתח את הפורטל למה שהיה ויאפשר לפענח את הדברים. קיים כאן רצון בשיתוף פעולה – בלתי אפשרי לכאורה – בין הווה לעבר, באופן שממשיך את הסיפור ומשנה אותו בעת ובעונה אחת״.

אכן, עבודותיה של לביב מרמזות שהיא לא פועלת לבדה. כאשר היא עובדת בסטודיו, מתכננת, יוצרת סקיצות, משכפלת דימויים, גוזרת ניירות, כותבת טקסטים; כאשר היא מביאה את העבודות לחלל הגלריה, מלבישה את קירותיה, מציבה אובייקטים במרחב; כאשר היא מתבוננת בתערוכה המוגמרת, מתעדת אותה, חווה אותה – כל אלו מעשים של
שיתוף פעולה.

בתערוכות שהציגה לביב בשנים האחרונות, בישראל, בשוודיה ובגרמניה, עסקו רבות מעבודותיה בשחזור. היא תלתה ניירות שייצגו חפצים אבודים, אובייקטים כמעט שקופים, כמעט בלתי קיימים בהיבט החומרי, שריחפו בחוץ, פגיעים, חשופים לרוח, לשמש, לגשם, ולזמן. היא הכינה קולאז׳ים מחלקי תמונות שצולמו בחדרים של בית שנעזב, ודרך עבודת הכפלה של שכבות הפכה אותם לבתי רפאים.

היא הדביקה גזרי נייר עם תצלומים של אח על דופנותיה של אח אחרת, בארץ אחרת, כדי להפגיש ביניהן. היא שכפלה אלבומים ישנים והציעה למבקרי התערוכה לגזור ולשנות אותם ככל העולה על רוחם. כל אלו מופעים של חומר שלא נועד להשתמר, שיכול רק להדהד ולדעוך, רק להזכיר את החומר שהיה. לנכוח לרגע ואז להתכלות. השחזור נועד מראש לכישלון, וככזה, הוא מחלחל לבחירות החומריות של לביב.

אפשר לפרש את השחזורים של לביב בשני מובנים. ראשית, במובן של restoration: שיקום או בנייה מחדש של מה שאבד או נשחק. שנית, במובן של reenactment, כלומר כפעולה פרפורמטיבית, תיאטרלית ומשחקית; כמו שחזור של פשע לעיני המצלמה, או שחזור של אירוע היסטורי מול קהל. הסוג השני, reenactment, הוא מה שחווים המבקרים בתערוכותיה של לביב, כשהם מסתובבים בחללי תצוגה שאורגנו כמו הדְמָיוֹת של בתים, או כשהם משתתפים במיצב שבו הם יכולים לגזור תמונות או להקריא טקסטים. כיוון שלביב עובדת עם חומרים שקיבלה בהשאלה, יש בעבודותיה גם reenactment של זיכרון, של ניסיון לתת חומר וצורה לדבר
מה מופשט. 

בתערוכות המובאות בספר זה, עוסקת לביב בשני סוגים מרכזיים של אובייקטים שקיבלה מסבתהּ ומאם־סבתהּ: בתים וספרים – ובכלל זה אלבומי תמונות, ספרי הדרכה למלאכות־יד ולמשחקים, ספרי ילדים מאוירים בשפות זרות, ספרים שחלקים מהם נגזרו וספרים הנושאים בתוכם תו־ספר (״אקס־ליבריס״) המעיד על שייכותם לבעליהם הקודמים. הראשונים, הבתים, הם אובייקטים אבודים, שננטשו וחמקו לנצח. הספרים הם ההפך הגמור: אפשר לשאת אותם לכל מקום, להדפיס עוד עותקים שלהם, להמשיך ולקיים אותם בשלל אופנים פיזיים ודיגיטליים. הבית הוא אתר, מקום ממשי שמישהו יכול להפקיע, להחריב או להחליף את דייריו; הספר הוא חפץ שהשליטה עליו גדולה יותר, אפשר להכניס אותו למזוודה, להבריח אותו, לשַׁמֵר אותו על פני תקופות ויבשות.

מהספרים לביב מפיקה ידע – היא לומדת לגזור, לקפל, לשכפל וכו׳. ידע זה משמש אותה כדי להרכיב ולשחזר את הבתים האבודים. את מה שאפשר לעשות בנייר, היא כופה על מה שאמור להיות אבן, עץ, מתכת, זכוכית, שיש. מה שאמור להיות קשיח הופך לאוורירי, לגזרי נייר או בד כמעט שקופים.

שם התערוכה ״ספר ליום גשום״ (סדנאות האמנים, תל־אביב, 2016) שאול משמו של ספר שהוציאה אם־סבתהּ של לביב, אנה ורבורג, בשוודיה ב־1917. בטקסט הנלווה לתערוכה כתבה האוצרת, ורד זפרן־גני, שהספר ״נשא בתוכו עניין עמוק בתשתית חומרית/חינוכית ששני צדדיה רלוונטיים באופן נוגע ללב בזהות ובהקשרים של העברת ידע״. הספר הוא מעין מדריך מלאכות יד לילדים ולילדות, ובכלל זאת מלאכת מגזרות הנייר, והוא ״מכיל הצעה של עולם שלם משוכפל שמאפשר הנגשה באמצעות אובייקטים מנייר של המציאות בת זמנו ואילך״. לביב קיבלה על עצמה את המשימה להמשיך את המורשת של הספר, הן החומרית הן המימטית, כדי לערוך מעין שחזור לבית שסבתהּ התגוררה בו לאחר שהגיעה לישראל, ״הבית במדבר״, כפי שמכנה אותו לביב. בחלל גלריה ריק, היא הציבה ותלתה מגזרות נייר צבעוניות שייצגו חפצים ורהיטים שמילאו את הבית הזה.

בתערוכה ״שנת הדֹב״ (גלריה סטודיו משלך בבית הצייר, ירושלים, 2022) שחזרה לביב את חדר הספרייה מתוך בית החורף של המשפחה בהמבורג. זהו ״בית אבוד״, משום שאף שנעזב שלא מרצון אי אפשר לאשר משפטית את הבעלות עליו. על החלל של בית האבן הירושלמי הלבישה לביב את החלל של הבית הגרמני. פיסות מתוך תצלום של האח האבודה הוכנסו לתוך האח הבנויה, תצלום של שטיח הונח למרגלותיה, חלון הודבק על החלון. במרכז האח נתלתה מגזרת נייר בצורת מספריים: זכר למספריים שבהם גזרה את הניירות, אולי כדרך ליצור שריד או מזכרת, או כסימן בעלוּת. גם בתערוכה זו השתלבו באופן מושלם הבית והספר: הבית המשוחזר נהיה בעצמו לסוג של ספר שאפשר להלך בתוכו, ומגזרות הנייר הן כעין סימניות –
שהרי תפקידה של הסימנייה להפנות למקום מסוים בספר, כך שלא יישכח רצף הקריאה.

התערוכה ״לשכוח דברים יפים״ (משכן לאמנות עין חרוד, 2021) עסקה בבית הקיץ של סבתא נוני ורבורג־שלמון בהמבורג, שננטש ב־1939 בעקבות ליל הבדולח. לביב יצרה קולאז׳ים דיגיטליים של אתרים שונים בבית. בכל קולאז׳ היא הציבה זו על זו כמה תמונות שצולמו באותו מקום, כך שנוצר אפקט של טשטוש, של יציאה מפוקוס, כצפייה בחדרי רפאים. את הדימויים הערפיליים האלו היא הדפיסה בענק, כיסתה בלוח פרספקס, והציבה בחלל, כמעין מצבות מבריקות. בתערוכה זו, בשונה מהאחרות, העניקה לביב חומריות מוצקה מאוד לעבודות הזיכרון, כאילו רצתה לכפות גוף על רוחות הרפאים. כל מונולית שכזה הוא מעין חפץ רדוף המסרב לסמן קו ברור בין החיים ובין המוות.

שלוש שנים לאחר מכן השתמשה לביב בחלקים מהקולאז׳ים הדיגיטליים הללו בתערוכה שהוצגה בהמבורג, ״בתים אבודים (לשכוח דברים יפים)״ (מוזיאון אלטונה, 2024). כפי שמרמז שמה, זו הייתה מעין תערוכת המשך, שבה ביצעה לביב סדרה של התערבויות בתצוגת הקבע של חלל המוזיאון: הנחה של אובייקטים מאוסף המוזיאון במקומות לא מתאימים ושתילה של קולאז׳ים מבית הקיץ האבוד מעל קופסאות תצוגה של דגמי בתים גרמניים היסטוריים. דרך הרכבה זו של בית־על־בית – בית יהודי על בית גרמני – העלתה לביב שאלות על אובדן ושייכות, ובמידה מסוימת תבעה מחדש את שייכותה במקום שאיבדה.

״חבל לשכוח דברים יפים״, כתבה אנה ורבורג לבתה נוני, במעין יומן מסע שהכינה עבורה לקראת הנסיעה הרחק מהבית. שלושה דורות לאחר מכן, שמעה לביב בעצתה של אנה והשמיטה ממנה את המילה ״חבל״, וכך יצרה ציווי חדש, אחר לגמרי, עבור הדורות הבאים: ״לשכוח דברים יפים״, מורה לביב. אולי היא מתכוונת שמותר, אחרי כל כך הרבה שנים, להשאיר את הבית מאחור. לביב אומנם מחיה את הבתים האבודים, אך בפעולת ההחייאה היא משכפלת אותם שוב ושוב, עד שלא נותר מהם דבר אלא בתי רפאים מרוחקים, פחות מוחשיים, פחות ניתנים לתפיסה.

הטקסט מתפרסם מתוך הספר ׳בתים אבודים׳. תודתינו להילה לביב ודנה שוופי על הבאת המאמר לפרסום במגזין. עריכת הטקסט: עינת עדי.

דנה שוופי היא עורכת ומייסדת כתב העת "בּוּ! לאימה בספרות, בקולנוע ובתרבות". היא למדה לתואר ראשון במחלקה לאמנות של בצלאל ולתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. מאמרים, ביקורות וסיפורים קצרים פרי עטה פורסמו במבחר עיתונים וכתבי עת. ספרה הראשון, ׳איך להיות מוזה׳, יצא בהוצאת אפיק.