ניצן גאון: אז לי יקרה, אנחנו נפגשות לדבר על ספר אמנית ראשון שלך, הושק וראה אור לראשונה לפני שנתיים ביריד הספרים בארטפורט, במסגרת הרזידנסי דאז. הרבה פעמים בירידים, אנחנו פותחים ספר רק בגלל הכריכה שלו. מהרגע הראשון הכריכה של הספר היפנטה אותי, וגרמה לי להישאב לעולם שלך. בואי נתחיל ממנה, איזו בחירה נעשתה כאן, ומה עומד מאחורי בחירת השם "How Do You Short Circuit Control?"
לי נבו: קודם כל לגבי הבחירה בכריכה ובצבע האדום. רציתי משהו שירגיש חושני ובשרני, שיהיה מפתה אבל עם דימוי עמום. הצילום שעל העטיפה הוא ההשתקפות שלי על תיבת ניקוב כרטיסים לרכבת בגרמניה. במקור על התיבה היה מודבק פתק שהיה כתוב עליו בגרמנית "out of order", והמשמעות הליטרלית הרגישה לי מדויקת מבחינה רעיונית ביחס לתוכן הספר: תקלה, שיבוש מכוון של שליטה.
יש לי עניין עם שפה, במיוחד באופני הופעה שלה במרחב הציבורי, בו מילים מתקיימות באופן לכאורה חופשי, ללא סובייקט נוכח, הן אוטונומיות ונטולות שיוך. זה מוטיב שמופיע בהרבה מקומות בספר, משהו במעמד התלוש והפומבי גורם לי להתבונן בליטרליות שהן מציעות, בהאנשה שקורית או אמת שנחשפת בהן. זה מאפשר התבוננות בתוך יותר ממסגרת הקשר אחת: למשל, תמונה מסופרמרקט בגרמניה של אבוקדו שמיוצר בישראל ונקרא "Hass" - בגרמנית משמעות המילה היא ״שנאה״.
בכל אופן, דימוי העטיפה הוא היחיד בספר שעבר התערבות, הורדתי ממנו את המדבקה ונשארתי עם השתקפות לא ברורה, כמו צל על גבי חומר שמרגיש קצת וינילי. בתהליך הכנת הספר היה לי בראש שהוא יהיה שילוב של מגזין פורנוגרפי שיכול להיות מונח באיזו מגירה במשרד של פקיד, ועלון נסיעות שמוכר חופשות על ספינת קרוז סליזית, מהסוג שמונח על שולחן בחדרי המתנה.
הכותרת “How Do You Short Circuit Control” קשורה לציטוט של וויליאם ס. בורוז - סופר ואמן אמריקאי שמאוד השפיע עליי - בגישה שלו לאמנות. הוא נחשב לאבי הספרות הפוסט-מודרנית והפאנק. החיבורים בין האלמנטים קשורים גם לדרך העבודה שלו, לטקסטים שכתב, ולשיטת הCut-Up שלו. הרעיון שעומד מאחוריה הוא יצירת ״תאונה מכוונת״: לקחת טקסט, לגזור את המשפטים למילים, להרכיב מחדש ולייצר מהלך נרטיבי מקרי ופרום, שחושף מציאות מקבילה של הטקסט, תחביר חדש לגמרי. התרגום של שם הספר הוא "איך לקצר בקרת מעגלים", כלומר איך לייצר קצר מכוון שיגרום לחיווט מחדש.
ה׳קאט-אפ׳ היא שיטה שמשמשת גם בעוד תחומים, למשל בתורת המשחקים ובאסטרטגיות צבאיות. בדומה ל׳קאט-אפ׳ הטקסטואלי, הפעולה האקראית משמשת לשיבוש ציפיות. כשהמהלכים נקבעים באקראי, היריב לא יכול לחזות את הפעולה הבאה שלך, או לנצל את האסטרטגיה הקודמת. זה הופך אותך לבלתי צפוי או צפויה. בורוז דיבר על זה שה׳קאט-אפ׳ היא דרך להבין איך שולטים בנו דרך שפה, זמן ומרחב. הוא אמר שסמים, מין וכוח אולי שולטים בגוף, אבל שפה ותמונות "נועלות" לנו את המחשבה – גורמות לנו לחשוב, להרגיש ולדבר בצורה מסוימת. ה׳קאט-אפ׳ הוא כלי שבא לשבור את השליטה הזאת ולשחרר גם את הכותב וגם את הקורא. במקרה של הספר שלי, לשחרר את הדימויים.
ממה בעצם מורכב הספר?
בספר יש מעל 400 צילומים ש"לקחתי" במהלך ארבע שנים בהם חייתי בין ארבע מדינות. בספר הם מתקיימים כציר הקשרים תרבותי -היסטורי - זהותי. בעברית כמובן לא אומרים "לקחתי", זה תרגום ליטרלי מאנגלית. הוא מכוון לרעיון הניכוס והשימוש מחדש, שהוא אלמנט נוסף בספר "Reclaiming / Reuse״. זה יכול להיות Reclaiming של הדימוי עצמו בהיותו ״לקוח״ מאיפשהו, או יותר רעיוני כשמתייחס למשל למחוזות תרבותיים גבריים שמרומזים בצורות שונות בספר. כמובן שזה המשך ישיר לרעיון הרדי-מייד - לייצר הקשר חדש לאובייקט שהיה קיים ולטעון אותו במשמעות חדשה. אין בספר טקסט מלווה שמסביר אודותיו (מלבד משפט אחד בעמוד האמצע), אבל הרבה מהדימויים כוללים טקסטים רדי-מיידיים – מעולם הפרסום, שלטים עירוניים, כתוביות מסרטים ועוד.
זאת אומרת לא העברת מניפולציה על הדימויים עצמם, אלא דווקא דרך השילובים שאת עושה בהם, כן?
כן. ניגשתי לספר מתוך מחשבה על המושג ׳בריקולאז'׳ - שיטת יצירה המבוססת על אלתור ושימוש בחומרים ורעיונות יומיומיים כדי להרכיב תחביר חדש אד-הוק. "בריקולאז'" מיוחס לאנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס כחלק מהרעיון שלו על "החשיבה הפראית". בכתיבה שלו הוא התכוון לתאר מצבים בהם אנשים לוקחים חומרים ורעיונות מזדמנים ונגישים, מאלתרים ומחברים ביניהם כדי להסביר לעצמם את העולם ולהשתלב בו. זאת כתגובה נגדית לחשיבה המערבית המובנית והמוסדרת, לכאורה. התוצאה היא יצירה מאולתרת, צירוף חדש של סימנים שנלקחו ממערכות קיימות. מבחינתי, ה״חדש״ אומר גם לגלות פוטנציאל שיש לכל אחד מהאלמנטים, תמימים לכאורה, והצבתם יחד שלרוב מצביעה על זווית קריאה חתרנית שהם מציעים.
בשנים האחרונות אני עובדת יותר עם חללים, ומייצרת סצנוגרפיות. בספר, התייחסתי לדפים הפתוחים של הספר כאל מערך תצוגה – עמוד מול עמוד, חלל בפני עצמו. המינימליזם המבני הזה מתכתב עם הגישה שלי לעבודה של הקמת מיצב בו אני נוטה לעבוד עם מה שקיים, בתגובה לצורניות ולמאפיינים הספיציפיים שלו. התייחסתי למבנה של הספר - בתור מהות הרעיון של הבריקולאז', אלמנט ליד אלמנט. ההתבוננות בחיבורים היא שמשנה את האובייקטים ויוצרת את המשמעות החדשה.
מאיר אגסי ז״ל ניסח את זה נורא יפה, כשהבדיל בין ״ראיה ברפרוף״ ו״התבוננות״. הוא כותב, שבהתבוננות יש דקונסטרוקציה שלוקחת את האלמנטים המוכרים, ומפרקת אותם כדי לבנות מערכת הקשרים חדשה. בתהליך עבודה על חלל, וגם בעבודה על הספר, אני מתבוננת על אלמנטים (שבהרבה פעמים יהיו תמוהים וחסרי חשיבות), מנתקת אותם מהסביבה המוכרת ופועלת עליהם: בצימוד, התערבות, או החסרה.
איך המהלך הזה קשור למדינות שנעת דרכן?
כל התצלומים נלקחו בטלפון הנייד שלי. זה יפה שבאנגלית "מובייל" קשור ישירות להיות בתנועה. לפני שהטלפון היה ״חכם״, הוא היה ״מובייל״. הציר היה הלוך-חזור בין צרפת, גרמניה, בלגיה וישראל. הצילומים מציגים דברים שאספתי בדרך: פסינציות, נטיות או פטישים; צילומי מסך; צילומי חברים; רפרנסים ורגעים שמדגישים מקריות, למשל צילום מסך של הודעה שמתקבלת אחרי הודעה, וחושפת כוונה או נבואה. יש הרבה אלמנטים שחוזרים על עצמם, והופכים למיתיים. הספר הוא בעצם פריסה של המוח שלי, מאוד חשוף.
האם יש איזושהי משמעות לגיאוגרפיה הספציפית? האם הצילומים היו יכולים להיות מצולמים בכל מקום בעולם, האם שיש בזה במקומות הקשר אישי?
זו נקודת זמן אישית, אבל הפרקטיקה היתה דומה אם הייתי נוסעת למקומות אחרים. הדימויים מתייחסים גם לרעיון התנועה בעולם דרך איזכורים של רכיבה, מכוניות, רכבות, ספינות, טיסות ועוד. הנומדיות מתקשרת אצלי לעיסוק בשייכות. יש בי קונפליקט פנימי מתמשך בין הצורך בבסיס, לבין התנגדות לרעיון של מקום אחד, שמקדש טריטוריה ומתפאר בכיבוש שלה. עצם השהות במקומות האלה גרמה לי לחדד עיסוקים מסוימים בעבודות שלי, חלקם הם באמת סביב עניין במערכות שליטה כמו חוק ובירוקרטיה, אבל מזווית שהיא יותר אקזיסטנציאליסטית ופחות שיטתית-מחקרית.
יש בספר דימויים אייקוניים, בעיניי, שמרפררים לפסינציה מאלימות, בירוקרטיה או מערכות שליטה.
אני לא יודעת אם להגיד על דימויים שלי שהם עצמם איקוניים, אבל הרבה מהם לגמרי מתייחסים לאייקונים דתיים, היסטוריים ותרבותיים: אלמנטים נוצריים, תא הזכוכית של אייכמן, אלביס, בוריס בקר, ונוס, דמות הקאובוי ועוד. הרגעים האייקוניים או סימבוליים יותר מבחינתי הם למשל תמונות ממוזיאון השטזי, ארכיטקטורה ברוטליסטית או מבני דת. חלקם מוצגים בגרסה ה״נמוכה״ שלהם למשל צילום עטיפה של גבינת צ׳דר שנקראת Cathedral ועליה כתוב ״בוגרת, אך עדיין צהובה״.
יש בספר גם הרבה תיעודים של אלמנטים מתוך עבודות שלי, אבל הם מובאים או מונחים באותה צורה של שאר הדימויים, באופן נונשלנטי ושווה-ערך. זה קשור להסתכלות שלי על אמנות: אין פדסטל עליו מניחים את העבודות ושמים עליהן את הזרקור. ״המטרה היא להכניס אותן ליומיום ולהפוך אותן לא-סינגולריות. זאת גישה שאני מנסה ליישם בכלל הפרקטיקה שלי. דוגמה נוספת לזה היא אלמנטים שיחזרו על עצמם בפרויקטים שונים בצורות שונות, שזה גם קשור כאמור לבנייה של מיתולוגיה, בנייה של שפה. הרבה פעמים דרך ה״נטרול״ של השימושיות של האובייקט, או של החלל עצמו, אפשר לשאול שאלות על המהות והפונקציה החברתית שלו. אני זוכרת איפה כל דימוי נלקח, ומה הייתה הסיטואציה. אבל ברור שכאדם אחר פותח את הספר הוא קורא אותם אחרת ממני.
ראיתי בספר גם הרבה רפרנסים לזמן או ל״על-זמני״. אני זוכרת שכעשית את Pleasure Blinds כחלק מתערוכת הבוגרים של תוכנית הרזידנסי בארטפורט (2023) - הוא ייצר תחושה חזקה של מקום ״מחוץ זמן״.
כן, אני מנסה לייצר בעבודות ובדימויים סוג של ״מובלעות״ בזמן. אני משתמשת בכלים נרטיביים כמו יצירה של סצינה אבל היא מופשטת מספיק ומשאירה פתח לפרשנות. המקום שנוצר הוא נטול סממנים ומתפקד כמודל של מקום.
אגב ה׳מובלעות׳, בטקסט בספר ציינת שהוא ארסנל של וידויים בתוך לימבו. הוידוי הנוצרי הוא אלמנט שחוזר בעבודות שלך. מאיפה המשיכה?
אני חושבת שהמשיכה שלי לנצרות קשורה לזה שגדלתי בירושלים, עיר עם תפיסה אוניברסלית שבה הנוכחות של הדת מורגשת מאוד. אבל כחילונית, אני סוג של מתבוננת בה מבחוץ. אני מנכסת סמלים ופרקטיקות נוצריות ובוחנת אותם בלי מחויבות דתית: וידוי, צליבה, אלמנטים ארכיטקטוניים, שמייצרים מסגרות של כוח. הריחוק האישי מהם מאפשר להשתמש כחומרי גלם לבדיקת נושאים של שליטה ואשמה. פירוק המשמעויות הדתיות שלהם מעניק להם הקשר אישי, תרבותי ופוליטי אחר. מילים וסמלים מכתיבים גבולות לתודעה ולפעולה, למשל כשאין מילה בשפה, זה יכול להצביע על כך שהרעיון עצמו לא ״מתקיים״ בחברה מסוימת.
מעניין. מלבד פסקה אחת וקרדיטים, יש עוד טקסט שמתחבא בספר, שהטמעת ידנית בכל עותק. תוכלי אולי לספר עליו קצת?
הספר מציע התבוננות בדברים שאנחנו לא תמיד שמים לב אליהם—אולי כי הם כל כך שגורים ביומיום שלנו, או פשוט כי תשומת הלב שלנו הולכת לאיבוד בתוך אינפלציה של דימויים וגירויים. הנספח נקרא 4-play, משחק מילים על "משחק מקדים". הוא מתפקד כסוג של מפה לספר, והוא מורכב מארבע מילים שחוזרות על עצמן בסדר משתנה ועם מילות פועל שונות: cock, pit, tail, ו-roach. המילים הן פירוק של: cockpit, cocktail ו-cockroach, ויוצרות שילוב שמחבר בין מה שנתפס כ"נמוך" לבין מה שנתפס כ"גבוה״. הכוונה היא לזגזג ולשלב בין הטראש או החיכוך היומיומי עם המציאות לבין השמימי, כמו גם בין עולם תחתון ועולמות של קדושה.
הטקסט הזה היה עקרוני גם בספר אמנית היחידני שהושק במקביל ליריד ספרי האמן של ארטפורט, שנקרא How East Lobe Do Short Circuit Road, שבמרכזו החבאתי מכשיר ציתות פעיל. הוא סוג של גרסת הבמאית - או כמו בשמו - גרסת הקצב - לספר האדום, אני אוהבת להתייחס אליו כתאום הרע של הספר המקורי.
ב-2018, בזמן שהייתי בתוכנית רזידנסי בגרמניה, ייצרתי את ארבע חותמות עם המילים האלו והתחלתי לשחק איתן. במשך ששת החודשים ששהיתי שם, זה היה הדבר העיקרי שעשיתי—או בעצם, הדבר היחיד שהייתי מרוצה ממנו. הדימויים של החותמות גם מופיעים בספר. רציתי לייצר טקסט דדאיסטי, כמעט נונסנסי - מהלך משחקי, שיוצר מבנה לשוני ובלשני, אבל בו-זמנית מתאר סיטואציה שמסלימה כמו התחלה של בדיחה: זין, בור, זנב ומקק נכנסו לבר… כמו החללים שאני מייצרת שמקיימים מתח, גם בטקסט יש תחושה שמשהו עומד לקרות.
How East Lobe Do Short Circuit Road, 2023.
לעשות ספר זה כמו…. לישון עם הCIA, אין לך סודות.
את מי להזמין למגזין? הדס סט.
בימים אלו, לי נבו מציגה את תערוכת היחיד שלה "הפסיכולוגיה המינית והחברתית של כסא המפלט", בשני חללים: גלריה תער בגינת אלוף בצלות, ובחלל תת קרקעי ברחוב הרצל 156. התערוכה תהיה מוצגת עד ה-31.1, באוצרות: יואב וינפלד ועומר שיזף.
לי נבו (נ. בירושלים), חיה ועובדת בתל אביב. בוגרת תכנית ה-MFA בהצטיינות מבצלאל ובעלת תואר ראשון במחלקה לאמנות רב תחומית בשנקר. הפרקטיקה של נבו כוללת מיצבים, מודלים, אובייקטים מפוסלים, הדפסים וסאונד. לנבו יש עניין בסוגים שונים של מבנים, מערכות ומנגנוני שליטה ועבודותיה מורכבות מסצנוגרפיות המתקיימות כהצעה להסלמה של מצב, ניסוי או פעולה. נבו הציגה במוזיאונים ובגלריות בארץ ובחו"ל ביניהם הביאנלה הבינלאומית החמישית לאמנות צעירה במוסקבה, סדנאות האמנים תל אביב, מוזיאון רמת גן, מוזיאון בת -ים, גלריה Baad תל אביב, פסטיבל וידאוזון לאמנות וידאו – CCA , גלריה ממפיס בלינץ, גלריית הסיטה בפריז, גלריה Boa דיסלדוף, גלריה Avee קורטרק ועוד. היא השתתפה במספר תוכניות רזידנסי ביניהן תכנית ארטפורט, Bronner Residency בדיסלדורף, ׳סוכנות רעש׳ של המרכז למוזיקה ע״ש פליציה בלומנטל, תל אביב, Cite Internationale des Art בפריז, ו-Tobacna gallery 00 בלובליאנה מטעם המרכז לאמנות דיגיטלית חולון.
