מעונות

ניצן גאון: תכלת יקרה, לפני קצת פחות מארבע שנים נסעתי למושב מעונה כדי לבקר בתערוכה שלך, “מעונות”. דרך עפר פתלתלה הובילה אותי אל הבריכה הבריטית, משטח בטון עצום, קשה והיסטורי, שעל גביו הצבת תאי הקרטון העדינים, כמעין אפשרויות קטנות של מחסה. היה בזה משהו מוזר ומרגש: מצד אחד אתר טעון, חשוף, כמעט מונומנטלי, ומצד שני תאים שבריריים, זמניים ומאוד אנושיים, שהזמינו לא רק להביט בהם אלא ממש לשהות בתוכם, לדמיין בהם את האפשרות לחיים.

ארבע שנים אחרי הפרויקט יוצא ספר האמנית שלך, “מעונות”, וחיפשתי בו, ובהחלט גם מצאתי, את אותה תחושה. הספר, בעל כריכה קשה ומעטפת נייר עדינה, יוצר מכלול פיזי כל כך של מקום, גוף, חומר וזמן. הוא מזמין גם להשהייה בתוך, וגם, לאחוז בו בידיים. אני ממש שמחה לעשות איתך את השיחה הזו, במיוחד אחרי הביקור המרגש בתערוכה לפני ארבע שנים. כשעבדת על הפרויקט, חשבת שיהיה ספר לאחריו?

תכלת רם: לא. במהלך העבודה הייתה לי מחשבה להוציא משהו קטן, מין חוברת. היה גם טקסט שנכתב ממש עבור התערוכה - הטקסט האחרון שמופיע בספר, שכתבה שני פוקר, שמאוחר יותר כתבה את הטקסטים הנוספים. אבל המחשבה על קטלוג, כלומר תיעוד הפרויקט בספר, לא ממש קסם לי ואף מצאתי סתירה בין ניסיון ההנצחה ובין אופיה הארעי של העבודה. בעת התערוכה התרכזתי רק בזמן ובמקום בו שהיתי.

עם זאת, המחשבה על היחסים בין טקסט ודימוי כפי שהם מופעים בספר, העסיקה אותי כבר קודם. ב-2018, בעקבות התערוכה ״גלגל שלישי״ ב-CCA, הוצאתי קטלוג בפורמט של עיתון יומי, והזמנתי כותבים שונים לכתוב על העבודות בתערוכה. לכל אחד מהכותבים שלחתי דימוי יחיד ממנה, וביקשתי שיכתבו בהשראתו. ההנחיה היחידה הייתה: אל תנסו לכתוב על עבודת האמנות - נסו לצאת מהדימוי אל עבר משהו אחר, התייחסו אליו כאל דבר בעולם. גם אז ביקשתי להתייחס לכתיבה כמדיום בפני עצמו, ולא כתוצר הממלא פונקציה של פרשנות או ביאור.

אז ספר האמנית הזה ממשיך את אותה מתודה?

כן. במובנים האלו זה המשך של אותו רעיון. אמנם נכנסו בו נדבכים נוספים, ומסגרת העבודה היתה שונה, אבל המחשבה על אופני החיבור בין דימוי וטקסט, על אופיים השימושי של טקסטים אוצרותיים והצורך האנושי ״להבין״, החלה שם. עם זאת, בניגוד לתערוכה בCCA התערוכה ״מעונות״ התבססה כולה על ארעיותה ועל המקום בו הוקמה. המרחב כולו: הבריכה, מחזור אגירת המים, המרחב העצום הבולע לתוכו את הצופה, הצורה ההנדסית לצד הטבע שאינו מבוית, מבט הציפור הבלתי נתפס בגוף. כל אלה היו מרכזיים לתערוכה, הניעו והפעילו אותה. היה לי ברור שאני לא יכולה להעביר את התחושות הללו בספר.

אז מה בכל זאת גרם לך לרצות לעשות ספר, אם יש הבדל כל כך עצום בין התערוכה לבין האובייקט הזה?

דיאנה, מנהלת קולקטיב Parasite, עמדה על כך. ותודה לה שכך עשתה. אבל לא רציתי להוציא תיעוד של משהו שמראש כיוונתי שלא ישאר בעולם. זה נראה לי אבסורד. זה גם חותם את הדבר, מקבע אותו, סוגר עליו להיות משהו אחד מבלי שיהיה אפשר לפתח אותו. דווקא הפערים בין המרחבים השונים - המרחב הממשי והמרחב של הדף - הם שהניעו אותי אל עבר הספר. הבנתי שעלי לחשוב על רעיונות שחורגים מהמרחב הפיזי של התערוכה, שהספר צריך להיות עבודה נוספת בפרויקט, וכזו שעומדת בפני עצמה.

ברגע שהבנתי את זה, התחלתי לפרק את המרחב הפיזי אל מהלך אחר. חזרתי למחשבה שליוותה אותי בזמן היצירה של התאים, ממש בהתחלה: מן הסתם, רציתי שהתאים יהיו שונים זה מזה, אך התקשיתי להמציא צורות חדשות. אז ביני לבין עצמי קבעתי מן חוק כזה, שאייצר את התאים בהשראת אנשים מחיי, שיקנו לתאים מובחנות צורנית עפ״י תכונותיהם, וכך הם יתבדלו אחד מהשני. מלבד חברי שהכירו את תהליך העבודה, פרט זה לא היה גלוי למבקר בתערוכה. בתערוכה התאים היו ממוספרים, ואילו בספר התאים הפכו ממספרים לאנשים, מיחידות דיור, לקהילה. או קהילה מדומיינת, ליתר דיוק.

אני חושבת שגם בתערוכה הייתה קהילתיות; במהלך שלושת השבועות בה עמדה התערוכה אנשים הוזמנו לשהות, לישון, לאכול…

זה נכון, היו אורחים, אבל הם היו צופים בסופו של דבר, שנהנו מהאפשרות שהתערוכה הציעה. כשאני אומרת “קהילה” ביחס לספר, אני חושבת על הדמויות המופיעות בו ועל היחסים המדומיינים ביניהן. זה למעשה ההבדל בין מעשה התערוכה והספר. בתערוכה הצעתי אירוח. הצופים לא היו בהכרח קשורים אחד לשני - כמו אורחים במלון. לעומת זאת הספר מבקש להנכיח סובייקטים שמנהלים יחסים ביניהם; שיש להם מחשבות לגבי שכניהם, שיש אידיאולוגיה משותפת לצד סכסוכי שכנים, שיש את יוצא הדופן, ויש את המקובל. שלכל אחד יש ״תפקיד״ ביחס לאחרים.

את חושבת שהעיסוק בקהילתיות קשור לעובדה שגדלת בקיבוץ חניתה?

אני חושבת שבתור נערה תמיד חיפשתי את האוטונומיה שלי בקיבוץ. זאת אומרת, תמיד היתה התנגשות בין החיפוש העצמי, הסובייקטיבי, לבין ה״מטרות המשותפות״, הכלל והקבוצה. היחסים שלי עם הקיבוץ היום מאוד אחרים, והקיבוץ היום מאוד אחר, במיוחד במובנים האלה. אבל כן, היחסים האלה בין קהילה וסובייקט מפעילים אותי גם כשאני לא בתוך החברה הקיבוצית. מאוד חשובים לי החברה והכלל, ויחד עם זאת, מניעה אותי המחשבה על סובייקטים יחידניים, אוטונומיים, שביחד מרכיבים משהו גדול יותר מהעצמי הפרטי שלהם. אבל זו תפיסה אחרת משל הקיבוץ, בו השלם ה״גדול״ תבע מחיקה של האני ״הקטן״.

באיזה שלב המעבר מהמרחב אל הקהילה המדומיינת התחיל להפוך למבנה של ספר?

ההבנה הגיעה לא הרבה זמן אחרי שירדה התערוכה עצמה, אבל הספר יצא כמעט ארבע שנים אחר כך. אלה היו שנים מאוד ספציפיות, בלשון המעטה. ביחס לתערוכה אני יכולה לומר שהבלבול הכואב בין מקום ואנשים, בין שטח האדמה והסובייקטים היושבים בו, השפיע על הספר. במובנים רבים, טובים יותר או פחות, זה היה זמן של התכנסות. וזו היתה סיבה נוספת להסיט את המבט מ״המקום״ אל ה״אדם״. זאת גישה שמתרחקת מזהותניות כוללנית, לאומית, מרחבית. בתחילת הספר, בתוכן העניינים, מאוגדות כל הכותרות, כשסדר ההופעה שלהן יכול להיקרא מלמעלה למטה, וגם מימין לשמאל. אחראי על זה אבי בוחבוט, המעצב המופלא. בין הכותרות יש שמות אנשים, פעולות, תיאורי זמנים.

איך עבד הדיאלוג בינך לבין שני פוקר - בין הדימויים שאת בחרת לבין הטקסטים שהיא כתבה?

הרבה מאוד זמן אמרתי שאין לספר הזה מקום בעולם, אבל איפשהו ב-2024 התחלתי לאגד קבוצות של דימויים מתוך התערוכה, ולשלוח אותן לשני פוקר עם כותרות. כל קבוצה קיבלה שם, תואר, פעולה או תפקיד, ותיאור של זמן. היה בינינו דיבור מקדים, מאוד מעמיק וברור על הקונספט של הספר: הרצון להפוך את התאים לדמויות, ועל איך בעצם מנגישים אותן; ואיך הטקסט הוא לא רק קול שמדבר מפי הדמויות, אלא גם מתפקד כדימוי נוסף בתוך אוסף הדימויים שמייצגים את הדמות.

היו רגעים שהטקסט הפתיע אותי, למשל כשנכנסה ביקורת על ההתיישבות הקיבוצית, דברים שלא בהכרח הגיעו ממני. היו גם רגעים הפוכים, שבהם ביקשתי שיוכנס בטקסט יחס של קרבה, או אינטראקציה אחרת, ושני התאימה ושינתה מעט. היו מקומות שבהם הטקסט היה כל כך יפה, אבל לא התאים לדימויים, ואז יצרתי עבורו קבוצת דימויים נוספת. אף על פי שהיה ברור שאני האמונה על הספר ושיופיע תחת שמי, לא הייתי היחידה שקובעת את הכללים. זה הציף שאלה מעניינת עבורי: עד כמה אני יכולה להתערב באוטונומיה של הטקסט, לעדן אותו או להשפיע על תוכנו - מה קורה כשאני מפקידה משהו ״שלי״ בידיו של אדם אחר?

ניצן: אחד הדברים הכי חזקים בעיניי גם בתערוכה וגם בספר הוא תחושת האינטימיות. בתערוכה זו הייתה אינטימיות ממש פיזית וחברתית: אנשים השתרעו, ישנו, אכלו, ואת בעצמך חיית שם שלושה שבועות, עם מקלחת, סבון ומגבת, ממש קיום יומיומי בתוך הטבע. אני זוכרת אפילו שנכנסתי לאחד התאים והרגשתי מוגנת, שיש לי את כל מה שאני צריכה.

בספר הצלחת לייצר תחושת אינטימיות אחרת, דרך הצצות פנימה, דרך בחירת הדימויים, דרך זוויות צילום מאוד מסוימות, כמעט בגובה העיניים של מי שיושב או שוכב בתוך התא. גם כשאני מעלעלת בו, יש תחושה שאני נכנסת פנימה, אפילו אם אני לא פיזית בתוך המרחב עצמו. איך מבחינתך מתרגמים חוויה מרחבית, ביתית וזמנית כל כך, אל אובייקט כמו ספר?

תכלת: אני שמחה שאת מתארת את הספר כך. במרחב ראיתי את הצופים לוקחים זמן, נחים לבד בתאים, מתקלחים, קופצים לבריכה. היחסים בין האובייקט והצופה היו ברורים יותר. בספר לא הייתי בטוחה שזה עובד. מה גם שחווית הצפייה בספר לרוב לא מתרחשת לעיני צופים נוספים, אלא לבד.

אז כאמור, הבריכה הוקמה בתקופת המנדט הבריטי, ונמצאת בין קיבוץ ומושבים יהודיים וכפרים ערביים-פלסטיניים. בהיבט העכשווי של המכלול הגיאוגרפי הזה, ושל ההיסטוריה והקולוניאליזם שחוזרים על עצמם, האם גם את הרגשת באיזשהו אופן שהתערוכה היא אקט פוליטי שלך?

תכלת: באופן רחב, אני חושבת שאנחנו קוראים אמנות אחרת היום מכפי שהיינו קוראים אותה לפני ארבע שנים. באופן אישי, היחסים שלי עם הציונות מורכבים בעת הזו ובכלל. אני לא עושה אמנות פוליטית במובן הישיר, אבל כן עוסקת בשטח ובטריטוריה, וכמובן אפשר לפרש זאת גם דרך הפריזמה הזו.

בסופו של דבר, ניסיתי להניח ״מציאות״ שאינה דיכוטומית: הצורך של אדם במקום, והידיעה שהמקום אינו מקומו. עם זאת, אני מקווה שהמעטפת הפוליטית קורסת מול הזמניות של המיצב. במובן הזה זו אולי אנטיתזה להתנחלות, וגם לקיבוץ במידה, ואולי לעמדה אידיאולוגית בכלל: אין פה מוטיבציה להקים יישוב באמת. להפך, יש רצון לחוות רגע שאינו מעוגן בשאיפה לקבוע. אם לצטט מתוך הספר, ״ואם גם אתה פשוט אדם - אם אתה לא רק יושב, אתה גם קם״ - אני חושבת שזה מייצג. וכמובן שבמקום עצמו, של התערוכה, הייתי תלויה באנשים שחיים שם. פחדתי להפריע, להיות דורסנית או לערער יציבות. הרגשתי אורחת בעצמי.

דווקא אחרי שדיברנו על הזמניות של התערוכה, מעניין לחשוב על הספר כאובייקט שנשאר. את חושבת שזה מבטא רצון שלך להמשכיות של הפרויקט?

אני מניחה שכן. באופן כללי אני רואה המשכיות בין עבודה ועבודה. ביני לבין עצמי אני חושבת על כולן כאחת שהולכת ומתפתחת עם הזמן. אבל מה שמעניין אותי בעיקר בהקשר של התפתחות, שינוי והמשכיות, הוא שהם עומדים ביחס הפוך לקבוע והנצחי. אני רוצה שהאמנות תתנגד לנצח. שלא תהיה גלעד. שתהיה בתמורה, שתשתנה, שתיעלם ותצוץ מחדש, שגם היא תוכל למות. מגיע לה, לא? חיי נצח זה דבר משעמם.

בספר יש רמיזות לגוף - צל נמתח של רגליים, כפות רגליים מבצבצות - אבל אין דימויים ישירים של גוף. אני חושבת שהטקסטים והדימויים יחד מפרים את הדמיון, ומכניסים את הגופים לתוך זה. ממש מרגישים הילה של בן אדם. זו נקודת דמיון יפה בין הספר לתערוכה.

זה ניתוח יפה. כשחושבים על האובייקטים בתערוכה, הם נוצרו עבור הגוף. וגם הספר כמובן הוא אובייקט שמופעל ע״י הגוף, דרך הסמיכות הזו הספר יכול לתפקד כתא נוסף. בהתחלה חשבנו על כריכת הספר כתרגום ישיר לקרטון, אבל בחרנו בסדינים ובשמיכות בגלל ההתייחסות לפנים וחוץ, לטקסטורה, ולאפשרות להטבעה בנייר. גם אלה ערכים שחושבים את המגע והגוף. מה גם שהשמיכות היוו רגע גרפי בתערוכה, אז נראה הגיוני להשתמש בהם כמעין חפץ מעבר אל הספר.

מה תהיה לדעתך הסביבה הביתית של הספר?

קודם כל, הנטייה הראשונה שלי היא לחשוב על אנשים שאני רוצה שזה יהיה אצלם ולאו דווקא על מקום. הייתי רוצה שהוא יהיה בתיק, נגיד.. אבל הוא די גדול. לא יודעת… בידיים של מישהו, מתחת למעיל בגשם. הוא יכול להיות פד לעכבר או מגש, תמיד אהבתי ספרי שירותים. שיגיע להיכן שיגיע , שיהיה מה שיהיה.

היית רוצה להמליץ לקוראים שלנו על ספר אמן שקרוב לליבך?

הראשון שעולה לי לראש הוא הספר של עוז מלול, ׳עבודות נבחרות׳. ספר אינטראקטיבי מדהים.