ורדית גרוס: בקיץ שעבר הוצאת ספר על גלידות סובייטיות – אתה צייר, ישראלי לגמרי – איך הגעת לזה בכלל?
אלעד רוזן: לפני כמה שנים חיפשתי גלידה ליד הסטודיו שלי בדרום תל-אביב, וכמו תמיד העין שלי נמשכת לכל מיני איזוטריות כאלו. מה שניצח כאן היה שילוב של איזוטריה וגלידה זולה.
ואז התחלת במצוד אחריהן?
אני בדרך כלל מתחיל די מהר להעלות דברים אונליין. בשלב די מוקדם התחלתי להעלות תמונות של הגלידות בפורמט של סטורי בו אני מחזיק אותם ביד, רק צילום של שלגון עם העטיפה המוזרה. ולאט לאט חיברתי לזה גם מילים, סוג של ביקורת על הטעם שלהן – לא מספיק שוקולדי, יותר מדי צימוקים. העברתי את זה לפייסבוק כי הרגשתי שזה יותר פרויקט לשם מאשר לאינסטגרם. בספר שמרתי על אותה הזרימה – ומה שהתחיל מטקסט קצרצר עם הערות על עובי הוופל הפך לארוך יותר ויותר, עד שנהיה תירוץ עבורי לכתוב מסות קטנות. מה שמשך אותי להמשיך עם גלידות מסוג ׳פלומביר׳, מעבר למחויבות לדאחקה, הוא שביחס למחיר זו דווקא גלידה טובה ואיכותית. מאד עשירה, ממשפחת המגנום, ומאד זולה.
תוכל להסביר לקורא העברי מה פירוש השם ׳פלומביר׳?
פלומביר זה השם של סגנון הגלידה – גלידת שמנת טהורה. במקור פלומביר זה בעצם גלידה בטעם גלידה. מה שאצל האיטלקים זה פיורי דה לאטה, גלידה בטעם קרם. עם השנים המותג פלומביר גדל להיות ממש הסגנון של הגלידה הזו, על הטעמים השונים שלה.
והם באמת שונים. מדפדוף בספר עולים הרבה טעמים לא צפויים. מה הטעם הכי מוזר שנתקלת בו?
בטעם הכי נורא יש שיוויון לדעתי בין טעם קולה לטעם באבל. אלו באמת היו הגלידות הכי קשות.
אבל סיימת לאכול אותן?
כן - כשאני מתחיל משהו אני מסיים. את הבאבל אפילו קניתי פעמיים כי הייתי צריך לצלם אותו שוב.
ז׳טומיר, ״בירת הגלידה״ של אוקראינה.
הבנתי ממך שיש אפילו פסל ציבורי של פלומביר.
ז'יטומיר, עיר בצפון מזרח אוקראינה, היא גם העיר בה חיים נחמן ביאליק נולד ובה מאיר דיזנגוף היה בצבא, היא בירת הגלידה של אוקראינה. יש שם את מפעל החמאה של ז'יטומיר, שריד מהתקופה הסובייטית, וכבר כמה שנים הוא נקרא מפעל רוד (Rud) על שם המנהל שלו, שגם זה דבר מאד סובייטי – לקרוא למפעל על שם המנהל. הרבה מהתושבים בעיר עובדים מהמפעל הזה, וכנראה לאור המרכזיות שלו יש בכיכר המרכזית את מונומנט הגלידה – פסל הגלידה הגדול בעולם! גביע וארבעה כדורי גרניט בצבעים שונים כדי לסמן טעמי גלידה שונים, שהם כולם צבעים טבעיים של גרניט.
עם כל העושר הויזואלי הזה - למה החלטת להראות בספר רק את העטיפות ולא אל הגלידה עצמה?
בפרויקט המקורי בפייסבוק היתה גם הגלידה. במעבר לספר היתה החלטה לעשות האחדה רק לטקסט ותמונה, שנבעה גם מהשיקול שהספר לא יהיה יותר מדי גדול. יש פה ושם צילומים של הגלידות אבל הספר יותר נותן במה לעטיפות.
הספר יצא רק בעברית, בזמן שלרוב ספרי אמנות בארץ יוצאים בעברית ובאנגלית, או אפילו באנגלית עם אינסרט בעברית, לפעמים גם בערבית, ובמקרה הזה היה מתבקש גם רוסית.
ההחלטה על שפה אחת נבעה בעיקר משיקולי תקציב. אבל מעבר לזה - זה באמת פרויקט של ישראלי שטועם גלידות פוסט-סובייטיות בישראל. כשהסיפור האמיתי הוא איך הגלידות האלו, ואיך ההגירה עצמה, הגיעה לכאן ונקלטה כאן. אני לא יודע עד כמה זה רלבנטי לקהל אחר, או לקהל של רוסים ואוקראיינים.
אני חוזרת רגע לזה שאתה בעצם צייר. הפרויקט הזה מאד רחוק מהפרקטיס הרגיל שלך, ובסוף דווקא הוא זה שיצא בספר אמן הראשון שלך. אתה יודע לשים את האצבע (המלוכלכת מגלידה) על המוטיבציה מאחוריו?
העובדה שזה רחוק מהפרקטיס שלי זו כבר מוטיבציה מצוינת. לכאורה, מה שאני עושה מאד מוגדר - צייר בסטודיו, אבל לפעמים אני יוצא מזה – אם זה בקרמיקה, או באוצרות כמו בתערוכת מיני גולף שאצרתי במוזיאון בת ים, או בתערוכה של השראות ואבות רוחניים שהיתה בגלריה החדשה, או פרויקט אונליין שעשיתי, בו ציירתי את כל מה שאכלתי בכל יום למשך תקופה. ציור הוא הפרקטיס המרכזי אבל הוא, או אני, מאד דורשים גם את היציאות האלו - לצאת מאזור נוחות ולעשות דברים שמעניינים אותי. כתבתי את זה גם בהקדמה לספר - מבחינתי אמנות זה התעניינות, זו סקרנות. במקרה הזה היתה כאן סקרנות אקטיבית.
עברת מהרשתות החברתיות לספר – וזה מחזיר אותי לשאלה מה בעצם יותר "נצחי". אנחנו מורגלים לחשוב על ספר כמשהו שנכנס לחיי נצח – קבור באוצר בספריה הלאומית, נשמר מאות שנה אחרי, אבל בסוף הדפסת 500 עותקים, שמפוזרים בין בתים של אנשים, לעומת פוסטים רגילים שנשארים שנים ברשתות החברתיות ויכולים להגיע למאות ואלפי לייקים.
אני לא יודע לגבי חיי נצח – אבל כן לגבי חיים בעולם. כל פרויקט הגלידות הוא בסופו של דבר פרויקט די צנוע, אבל הספר הזה, כמנהגם של ספרים ודברים שיוצאים בארטפורט, קיבל איזה מעמד בעולם. שזה גם דבר שאני אוהב לעשות - לקחת דברים שיכולים להיחשב דאחקה ולהפוך אותם לדברים בעולם. הראיון שהיה לי בעיתון ׳הארץ׳ לדוגמא לא היה קורה על פרויקט פייסבוק, אבל כן קרה בעקבות הספר. אז כן, חיים בעולם.
אתה יודע אם בעקבות הפרויקט אנשים התחילו לנסות יותר את הגלידות הסובייטיות?
אחד הדברים שבאמת יש ברשתות החברתיות ואין בספר זה האינטראקציה עם הקהל. שם נוצרה דינמיקה מצד אחד של ישראלים ותיקים שמגלים יחד איתי או דרכי את הגלידות, טועמים אותן לראשונה ומדברים על זה, ומצד שני אנשים עם שורשים יותר עכשוויים במרחב הפוסט-סובייטי שמדברים על הגלידות כעל משהו שהוא חלק מהילדות שלהם – זיכרון מהבית. זיכרון שהוא לפעמים נוסטלגי ונעים, ולפעמים מוצג כזיכרון דוחה, של משהו שהם רוצים לברוח ממנו במסגרת הניסיון להיטמע בחברה הותיקה בארץ.
אחד הדברים האהובים עלי בספר זה המדבקה על העטיפה: היא נראית כמו מדבקה של ערכים תזונתיים שתהיה על גלידה, אבל בפועל יש בה הרבה פרטים על הספר עצמו – איפה הודפס, מספר עותקים וכו'.
אני שמח שאת מעריכה את זה! רוב האנשים לא שמו לב שזה חלק מהעיצוב ומהקונספט.
אבל יש שם בעיה, כי לא רק שרוב האנשים מפספסים את זה, כדי להגיע לספר אתה די צריך לקרוע את הניילון ואז בסוף אתה זורק את המדבקה עם כל הפרטים האלו.
נכון, זה לא כל כך רב פעמי.
כן, המידע הזה לא קיים בתוך הספר.
הרעיון של המדבקה היה פתרון שנולד מאילוץ תקציבי, ותולדה של מחשבה משותפת עם המעצב של הספר יואב וינפלד. הרעיון המקורי היה לעשות ז'אקט קבוע מנייר פרגמנט שקפקף, ועליה לשים את מדבקת המידע, אבל זה הקפיץ את התקציב במאות אחוזים. אז זו היתה איזו פשרה, שאני לא בטוח שהיא עובדת. עכשיו כשאני מוכר או נותן עותקים אני כבר לא שם את הניילון עם המדבקה אחרי שראיתי אנשים מורידים או קורעים את זה מול הפנים שלי בלי לשים לב שהיה שם משהו נוסף.
הזכרת את יואב וינפלד שעיצב את הספר, אני יודעת שהוא היה חלק חשוב בתהליך. אחת ההחלטות שלקחתן היתה על ספר בגודל קטן, וגם עבדתם בלו״ז צפוף מאד.
כן, יואב היה גמיש ויצירתי כדי לגרום לפרויקט לקרות בלו״ז בלתי אפשרי. רציתי שהגודל של הספר לא יהיה רחוק מגודל של שלגון. גם העטיפה שלו היא בהשראת אחד השלגונים החביבים עלי – פלומביר קלאסי.
ומה אתה אוכל הקיץ?
הקיץ הזה אני יותר מקורקע ליד אליהו, כי נולד לי ילד, אז אני פחות חשוף לגלידות של דרום תל-אביב. והאמת שמאז המלחמה באוקראינה כל העסק קיבל טוויסט קצת אפלולי. החדווה המשועשעת שנשבה בפניי מהאזור הזה, הפכה הרבה פחות שמחה. בשיאו של הפרויקט גם נסעתי לשם.
יכול להיות שהספר הוא באמת סוג של קפסולה לתקופה מסוימת, כי אני בטוחה שיש גלידות חדשות שמגיעות כל הזמן.
ההתפתחות המעניינת האחרונה שאני הייתי עד לה היא כניסות של גלידות מאזרביג'אן. מעבר לזה, יש גם סדרה של פלומביר במיתוג ישראלי לגמרי - לא אוקראייני. עבורי העטיפות הסובייטיות היו הדבר שהקסים אותי, הסדרה הנוכחית היא בעיצוב של שלגונים ישראליים, וגם הטעמים הרבה יותר ישראליים, הכל קצת פחות איזוטרי.
למי הקדשת את הספר?
הקדשתי אותו לנעם, בת הזוג שלי. עכשיו אני יכול להקדיש אותו גם לים, הבן שלי.
בעצם בשלושת ספרי השירה של נעם פרתום, זוגתך, יש עבודה שלך על השער חשבתם אי פעם להוסיף שם עוד עבודות בתוך הספר?
לא. אבל הייתי שמח שנעשה משהו משותף ביחד.
לעשות ספר זה כמו...
ללקות בהתקף חרדה.
את מי להזמין למגזין?
אני חושב שרותם רוזנבוים צריך להוציא ספר על פרויקט ה AI שלו ואז לראיין אותו :) ואת צבי טולקובסקי.
אלעד רוזן (נ. 1980) חי ועובד בתל אביב. בוגר תואר ראשון (B.F.A) מהמחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, זוכה פרס אמן צעיר של משרד התרבות והפרס לציור ע"ש אסנת מוזס לאמן צעיר. רוזן בוגר התוכנית לתואר שני (M.F.A) בבצלאל בהצטיינות. בציורו האקספרסיבי מושפע רוזן ממגוון רחב של עולמות תרבותיים וסגנונות אמנותיים: פופ ארט, קומיקס, קומדיות סלפסטיק, אמנות נאיבית וזרם ה- Art Brut. את ההשראה לעבודות הוא שואב בין היתר מהגרפיקה של משחקי וידאו ומחשב מוקדמים, שהיו חלק מנוף ילדותו. בציוריו, הממוקמים על הציר שבין מופשט לפיגורטיבי, מתקיים מתח מתמיד בין צבעוניות עליזה וילדותית, לבין תוכן כאוטי, אלים, וחרדתי. מתפנק במשהו מתוק מדי פעם, כי מגיע לו.
״ז'יטומיר, עיר בצפון מזרח אוקראינה, היא גם העיר בה חיים נחמן ביאליק נולד ובה מאיר דיזנגוף היה בצבא, היא בירת הגלידה של אוקראינה. יש שם את מפעל החמאה של ז'יטומיר, שריד מהתקופה הסובייטית, וכבר כמה שנים הוא נקרא מפעל רוד (Rud) על שם המנהל שלו, שגם זה דבר מאד סובייטי – לקרוא למפעל על שם המנהל.״
״העובדה שזה רחוק מהפרקטיס שלי זו כבר מוטיבציה מצוינת. לכאורה, מה שאני עושה מאד מוגדר - צייר בסטודיו, אבל לפעמים אני יוצא מזה – אם זה בקרמיקה, או באוצרות כמו בתערוכת מיני גולף שאצרתי במוזיאון בת ים, או בתערוכה של השראות ואבות רוחניים שהיתה בגלריה החדשה, או פרויקט אונליין שעשיתי, בו ציירתי את כל מה שאכלתי בכל יום למשך תקופה.״
