פרוטרטים בתנועה

 מר וולקר גרלינג היקר, אנו מאוד שמחות לארח אותך במדף. אנחנו מדברים אחרי ההופעה שלך בפסטיבל ישראל (2024), שהתקיים השנה בנגב המערבי בדרום ישראל וגם בירושלים. יצרת מופע מיוחד לפסטיבל, שנקרא פורטרטים בתנועה, בשבילו הגעת לכאן פעמיים במהלך השנה האחרונה כדי לפגוש אנשים שהושפעו מאירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם.

בהופעה אתה מציג ׳פליפבוקס׳ [Flipbooks] ומדבר על המסע, כזר, כנוסע בזמן. אתה בדרך כלל נע ברגל מברלין לערים אחרות באירופה, מצלם בדרכים, וזוהי הפעם הראשונה שטסת במטוס וברכב. אתה צלם אנלוגי, צלם דיוקנאות, נווד, אמן מיצג, מספר סיפורים. אשמח ללמוד על התהליך שלך ועל האמצעים ששכללת במהלך 20 השנים האחרונות – ספרי דפדוף אנלוגיים, ידניים, בשחור-לבן. איך מצאת את הפורמט הספציפי כל כך של ספרוני הדפדוף המהירים?

באיזשהו שלב במהלך הלימודים שלי צפינו בסרט תיעודי Meine Liebe, deine Liebe של הלקה מיסלוויץ'. בסרט, הייתה אישה מאוד זקנה מסתכלת בפליבוק שלה כנערה. מאוחר יותר, אחרי שכבר עשיתי את ההליכה הראשונה שלי מברלין לבאזל ב-2003 וכבר עברתי מלעשות ספרים של חברים, לספרים של זרים, פגשתי במהלך ההליכות ההן מישהו שהזכיר לי את הסרט התיעודי ההוא ששכחתי ממנו.

כשצפיתי בו שוב, לא היה לי זיכרון פעיל של הסצנה הזו, אבל אני בטוח שהרגע הזה הציג לי את הפליפבוק הצילומי. מצאתי שהספרון הפוטוגרפי הוא מדיום שמתאים לי במגוון דרכים. אספקט אחד, לדוגמה, הוא שכילד כבר חשבתי על מהות הזמן, שאותו אתה מרגיש בין האצבעות שלך בפליפבוק. להסתכל על פליפבוק הוא מסע בזמן. רגע חלומי. אני מפתח את התמונות בעצמי בחדר החושך שלי ועובד עם כורך, השותף היחיד שלי, בתהליך הכנת הספרים.

אני אוהבת את המילה הגרמנית לפליפבוק,Daumenkino, 'קולנוע אצבעות'. המונח האנגלי מתייחס יותר לעובדה שזה אכן ספר אמנות. הצורה שלו נמצאת איפשהו במרחב הלימינלי בין שני הרעיונות הללו. זה גם ספר שדורש מה'קורא' להיות די פעיל.

בדיוק. היה רגע בהיסטוריה, בתחילת המאה ה-20; כאשר הפליפבוקס היו די פופולריים, כי נוצר תיאבון חדש לתמונה הנעה, אך מקרני הסרטים עדיין היו נדירים מאוד. אני ממליץ לכל מי שמתעניין במדיום האמנותי הזה, לבקר באתר של פסקל פושה (Pascal Fouch), היסטוריון צרפתי ואספן ספרי פליפבוקס - יש לו אוסף של 11,850 ספרים!

האיכות וההומוגניות של התמונות בשחור-לבן בספרים שאתה עושה מאוד מרשימות. קשה להאמין שאתה מפתח בעצמך. במופע, אתה הופך אותם מול מצלמה חיה.

אני אוהב להתאמן בדיוק. אני מרגיש שאני חייב להתייחס לאנשים שאני מצלם, ואל הסיפורים שלהם בכבוד רב. חלק מהרגעים שאני מצלם הם מאוד אינטימיים והסיפורים שאני מספר הם גם אינטימיים, וכיוון שהמצולמים שלי בדרך כלל אינם נוכחים במהלך ההופעות שלי על הבמה, אני מתייחס בכבוד רב כלפי הגיבורים שאינם נוכחים.

אני אוהבת את הרעיון של לכבד את הנעדרים. מיצג הוא אמנות חיה, מבוססת-זמן, שמתפתחת לחלוטין בהווה, היא טקס משותף בין כל מי שנמצא פיזית באותו רג במקום ספציפי. זה מעניין לחשוב על מיצג בהשוואה לצילום, כמדיום שמסוגל להציג זמנים שונים, ונעדרים אחרים, בחלל ה״שלילי״ שלו (Negative Space). אם נתייחס רגע לספר כחלל, איך החלטת על הממדים של הספרים שלך?

רוחב התמונות של הפליפבוקס הן בגודל 8 ס"מ. אני משתמש במסגרת לבנה של 12 מ"מ מסביב לכל צילום, והברגים שאיתם כרוכים הספרים נמצאים במרחק של 36 מ"מ. המספר 36 כמובן מייצג את מספר הפריימים של סרט 35 מ״מ אנלוגי חשוף במלואו. אז הפורמט הוא הכל מלבד אקראי. חשוב לי להיות מסוגל להסביר מדוע הספרים הקטנים נראים בדיוק כמו שהם נראים.

גיאומטריה מקודשת. אני רוצה לשמוע עוד על ההליכות שציינת. נראה שהן חיוניות בפרקטיקה הצילומית שלך, ויש כל כך הרבה דרכים שונות לחשוב על הליכה. לדוגמה, תיך ניאט האן אומר שמדיטציות הליכה מעמיקות את הקשר של הגוף שלנו לאדמה; המושג 'דימבולציה' של הסוריאליסטים מתייחס להליכה על גבול הסהרורית, ולטר בנימין כותב על המשוטט; ויש, כמובן, את העליה לרגל למקומות הקדושים. מה תפקיד ההליכה בעבודה שלך?

נקודת המוצא הייתה מאוד נאיבית; פשוט רציתי לצאת לטיול ארוך אחרי הלימודים שלי. לא היה לי הרבה כסף כי שנה לפני כן חייתי רק מלהציג את הספרים שלי ברחובות ברלין, על מגש, שבניתי מעץ שהיה מחובר לחזה שלי. אנשים שילמו מה שהם רצו וזה היה קצת כמו להיות מוזיקאי רחוב, אבל אז לא הייתי מודע לכך שזה היה מופע. הרווחתי בדיוק מספיק כדי לשלם את שכר הדירה והאוכל שלי, אבל בשלב מסוים רציתי לטייל והדבר היחיד שיכולתי להרשות לעצמי היה ללכת, אז הלכתי מברלין לבזל במשך קיץ שלם. 1200 קילומטרים. תמיד עם מגשים מלאים בפליפבוקס, המוזיאון הפתוח שלי. בדרך, אנשים היו מדברים איתי ומביטים בספרים, ואני נהניתי מהמפגשים הדו-צדדיים, הטבעיים הללו. לפעמים - כשחוויתי מפגשים מאוד מיוחדים - צילמתי זרים ועשיתי ספרון חדש.

ההליכות הן חיוניות עבורי כי הן דרך מושלמת לעכל את הרגעים החברתיים הדחוסים של המיצג. הם יוצרים איזון ועושים את הפרקטיקה בת קיימא בטווח הארוך. הספרים החדשים שאני עושה בהליכות מקבלים משמעות אחרת, ככל שהמיצג מתפתח – הכל בקצב המתאים להליכה.

מעניין, אז התנאים מעצבים את הצורה. למילניאל שאני שגדלה באירופה, אתה מתאר אורח חיים אפשרי בברלין לפני שהיא הפכה למוצר בעצמה, והשכירות עלתה. נראה לי שיש קשר ישיר מאוד בין תהליכים איטיים לבין הפתיחות ל'קדושה' או 'לתת המודע' או איך שנקרא להתערבויות הללו. אתה בוחר להפוך את הספרים למיצג, כך שהתמונות עצמן גם זזות לאט, כמו התודעה. איך הגעת לעשות מיצגים בעצם?

כי מישהו הציע את הרעיון (צחוק). מישהי שאלה אם אני רוצה להיות חלק מפסטיבל תיאטרון בברלין ואמרתי בטח: אני אבוא ואהלך עם המגש שלי בין הקהל והיא אמרה לא, אתה צריך לעשות מופע אמיתי על הבמה ולספר את הסיפורים של המפגשים שלך עם זרים. אני עושה את זה כבר הרבה זמן.

המופע שעשית לפסטיבל ישראל הייתה דומה בצורתו לזה שעשית בעבר, אבל שונה בתהליך. אתה יכול לדבר קצת על זה?

כן. בהתחלה הוזמנתי עם המופע הרגיל שלי, אבל אחרי ה-7 באוקטובר החלטנו לבנות מופע חדש. הגעתי לארץ לשני מפגשים מאורגנים על ידי הפסטיבל, ונפגשתי עם אנשים, שחלקם נפגעו מקרוב מהטבח בעוטף ובפסטיבל הנובה. במיצג, אני מראה את ספרים שיצרתי לאורך השנים בשילוב אלו שעשויים מדיוקנאות של דוד אברמוב (״דרוויש״), מעוז ינון, אורית כהן צדיקביץ, יעל נוי והבן שלה, יעל גרשון, ואוריקו מיוחס. אני מספר את סיפור המפגש שלנו, וגם מה קרה להם וליקיריהם ב-7 באוקטובר.

אפשר לחשוב על הספרים שעשית כאן כעל צילום מלחמה, או לפחות צילום בזמן מלחמה. יש דיונים מוסריים נרחבים על ייצוג של זוועות לאורך ההיסטוריה בכלל, ולאורך ההיסטוריה היהודית בפרט, במיוחד בהקשר של השואה. בחרת לתאר את הפנים שעברו את זוועות ה-7 באוקטובר עם עדינות רבה, בלי נרטיבים רגשיים מרהיבים, הם פשוט מסתכלים אליך. בהקשר של מלחמה זו, שהיא גם מלחמה של תמונות ברשתות החברתיות, זו בחירה רדיקלית בעיניי. תמונה שנשארה איתי היא מתוך ספר עם ילדה יהודיה-ישראלית פשוט ישנה. האם זה משהו שדאגת לגביו, ואיך כל זה מתחבר להיותך אורח גרמני כאן בתקופה הזו?

הדאגה העיקרית שלי הייתה להיות עדין, כי התהליך מול המצלמה יכול להיחוות כאלים: 36 קליקים רועשים, שלוקח 12 שניות מלאות להשלים אותם. אני ידעתי שאני עומד לצלם אנשים שעברו טראומה גדולה. לכן היה חשוב לי גם לפגוש את איילת גונדר-גושן, סופרת ופסיכיאטרית עם ניסיון רב בטראומה, כחלק מהפרויקט. הייתי מודע מאוד לכך, כאמן גרמני, שיש לי אחריות מיוחדת בפרויקט הזה. אם להתייחס לילדה הישנה: שמה אוריקו מיוחס. כשראיתי אותה בסוף הטיול הראשון שלי בישראל זה השפיע עליי מאד, כמעט התחלתי לבכות. חשבתי כל כך הרבה על כל הילדים בישראל ובעזה. איזה סוג של עולם הם יגדלו לתוכו?

במופע אתה משתף את המחשבות שלך על פוליטיקה מבלי להישמע מוסרני או דו-צדדי בכוח. זה חלל מורכב להחזיק בו כמבקר מבחוץ. כשישבתי בקהל, עלה במוחי המושג מלימודי פרפורמנס של דיאנה טיילור של 'נוכחות יתרה' - היכולת להיות נוכח פיזית ופוליטית במצבים שבהם נראה שאי אפשר לעשות כלום. השקט שעולה מתנועת התמונות בין האצבעות שלך - האופן שבו הקהל עצר את נשימתו בהמתנה לתמונה הבאה - יצר מרחב שקט ״לקבל פנימה״ את הסיפורים של האנשים שצילמת. באותו הזמן, אני באופן אישי, לא יכולתי יותר לשמוע על סבל ואבל שקשורים לטבח ה-7 באוקטובר, בגלל השימוש שנעשה בהם על ידי השלטון והתקשורת בארץ וכל מה שהגיע אחר כך.

תודה על זה. יש לי צורך אמיתי לקחת קצת זמן עכשיו, כדי לשקול מה המשמעות של המופע והספרים שעשיתי בישראל. הכל היה מאוד צפוף ומה שאתה אומר ועושה מהדהד ברמות רבות. יש תוכנית להציג את המופע בתיאטרון בברלין ואני סקרן איך זה יהיה שונה.

איפה אפשר לקנות את הספרים שלך?

באתר שלי. הספרים די יקרים להכנה. כשכ-50 אנשים אומרים לי שהם רוצים לקנות ספרון, אני מייצר אותם כסדרה וגם מוסיף טקסט בסוף. אני מקווה שזה יקרה גם עם כמה מהספרים שעשיתי בישראל. בנוסף, ניתן לרכוש את ספריי הקודמים שלי במהדורה מוגבלת. אלה ספרי אמנות אמיתיים עם הטבעה על הגב, הממוקמים בתוך קופסה, ומורכבים מהדפסים ידניים באיכות גבוהה על נייר צילום.

האם יש ספר מקומי שתרצה שנזמין? זה המנהג שלנו במגזין.

אני מאוד אוהב את העבודות של אורלי זיילר. אני לא בטוח אם היא עושה גם ספרים. אני מעריץ במיוחד את העבודה הזו שלה (כאן). היא עוסקת בנושאי זמן ומשפחה בצורה מאוד מורכבת ומרתקת.