לא מעירה אותו

“וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי–טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָה יְרָחִים“

(שמות ב2)

לא מעירה אותו.

שיתהפך העולם. שיתהפך המ“פ ויתהפך המג“ד ויתהפך המח“ט ויתהפך הרמטכ“ל ויתהפך ראש הממשלה בכבודו ובעצמו.

לא מעירה אותו.

ישן על הצד, הילד שלי, כמו תמיד. גם אצלי בבטן הוא ישן על הצד. באולטר­סאונד ראו את היד הזאת, שאז היתה קטנטנה, מחבקת בדיוק ככה את הגוף.

איזה יפיוף. איך יצא לי ילד כזה.

ישן על המצעים של הדולפינים, שהוא אוהב. כמו משה ששט בתוך תיבה.

לא שמה אותו ביאור. לא סומכת שתבוא בת פרעה.

הטלפון שלו מצלצל. שבע שיחות שלא נענו. מהיחידה שלו. אחרי הפעם הראשונה העברתי לשָקֵט, שלא יתעורר מהרינגטון שלו: “קליפורניה ­­דרי­מינג“. מצחיק שהוא בחר את השיר הזה. זה שיר של הדור שלנו בכלל. אבל ככה הטעם שלו. התנ“ך שלו זה “החיים כמשל“. הסרט שלו זה “שיער“. וגם החברה היחידה שהיתה לו, נראתה תמיד כאילו הרגע חזרה מוודסטוק. טוהר קראו לה. עזבה אותו באמצע קורס מ“כים. אמרה ש“הוא נהיה יותר מדי חייל בשבילה“.

גם הטלפון של הבית מצלצל עכשיו. זה הם. בצלצול אני יכולה לשמוע שזה הם.

לא עונה. לא מעירה אותו.

הלך לישון בבוקר. אמר: תעירי אותי באחת, אמא. יש איסוף מבנייני האומה בשתיים.

להכין לך שקשוקה? שאלתי. כן, הוא אמר. עם חצילים לעשות אותה? כן, הוא חייך. חיוך קטן, מפציע דרך הזיפים ודרך העייפות ודרך כל מה שעבר עליו בשנתיים האחרונות.

אומרים תמיד: הצבא לוקח ילדים והופך אותם לגברים. שטויות. הצבא לוקח ילדים והופך אותם לילדים עצובים. הנה, שני החריצים האלה, במצח שלו. לא היו שם לפני שנתיים. זה לא חריצים, זה ואדיות של עצב. בא לי להושיט את האצבע ולהחליק לו אותם. שהמצח שלו יהיה רפוי. בא לי לצלם אותו, אולי ככה אצליח לעצור את הזמן. בא לי לכסות אותו עם עוד שמיכה, בטח קר לו מהמזגן.

אני לא עושה אף אחד מהדברים האלה. שלא יתעורר לי עכשיו, חס וחלילה.

בטלוויזיה גברים מראיינים גברים על ההסלמה בגבול הצפון.

אם אבא שלו היה יודע שאני לא מעירה אותו, הוא היה אומר:

1. את לא יכולה לקבל את ההחלטה הזאת בשבילו.

2. זה חלק מלחיות כאן.

3. כשהצעתי לך לעבור לגור ליד אח שלי בציריך, לא רצית.

אבל אבא שלו מתאמן לטריאתלון. בטריאתלון קודם שוחים, אחר כך רצים ואז רוכבים על אופניים. או להפך? אני אף פעם לא מצליחה לזכור. בשנתיים האחרונות זה מה שהוא עושה בסופי שבוע. לא איכפת לי, אם זה עושה לו טוב. וחוץ מזה, דווקא מתאים לי הלבד. ככה אף אחד לא מתערב לי בהחלטות הקטנות. לא מעירה אותו.

הוא זז טיפה. כאילו מתוך חלום. על מה חולמים חיילים?

פעם, כשהיה קטן, היה מספר לי את החלומות שלו. יחד עם השוקו של הבוקר. שני שליש מים, שליש חלב.

הרבה טבע היה שם, בחלומות שלו. נחלים ודולפינים וציפורים. לפעמים הוא בעצמו היה בחלום איש דולפין, או איש ציפור.

שימשיך לחלום עכשיו. שימשיך. כל חלום, כל סיוט, יותר טוב מהמציאות.

פעם, כשהיה עוד יותר קטן, עקצה אותו צִרעה. מתחת לבניין. בדרך לבית החולים הוא צרח מכאבים, וממש כשהגענו לשער, הוא הפסיק לצרוח והעיניים שלו נעצמו. הייתי בטוחה שזהו, הוא הלך. צעקתי: הלך הילד. הלך הילד. הכניסו אותו עם אלונקה פנימה, לטיפול נמרץ. האחראי אמר לי לחכות בחוץ. הסתובבתי לקיר הירוק ודפקתי בו אגרופים עד שנזל לי דם מהאצבעות. תפסו אותי אנשים. אחים. אחיות. אמרו לי: תירגעי. הוא יהיה בסדר. צעקתי: ומה אם לא?

לא מעירה אותו.

שיתהפך העולם. שיתהפך המ“פ ויתהפך המג“ד ויתהפך המח“ט ויתהפך הרמטכ“ל ויתהפך ראש הממשלה ויתהפך בנימין זאב הרצל, בכבודו ובעצמו.

הצלמת הישראלית-שוויצרית נעמי לשם תיעדה בשלושים ושניים תצלומים בני נוער ישנים בחדר השינה שלהם בגרמניה, בצרפת, בישראל, בשוויץ ובארצות הברית. סדרת התצלומים ״ישנים״ הוצגה בשוויץ, גרמניה, ישראל ובארצות הברית בשנת 2011, ונערכה לספר ׳ישנים׳ שתרמו לו מפרי עיטם: ערן צור, אשכול נבו, אורס פס, אולה האהן, ראובן קופרמן, מיכאל גוגנהיימר ופטר רולין, ראובן קופרמן ודוד אלבחרי.