נוהל ערפל: על הצילום של מתי אלמליח

במפנה המילניום, עם הופעתו של דור חדש בשדה האמנות הישראלי, גל של אמנים ואמניות, דור שלישי להגירת יהדות ארצות ערב והאיסלאם החל לנוע. מאז, דור זה קורא תיגר על מנגנוני יצור וכינון ידע הגמוני אודות הציבור המזרחי בישראל.

נושא בולט ביצירה זו הוא ההתמודדות עם הבניית הנשיות והגבריות המזרחית באמצעות מסמנים של אחרות מוגזעת (racial othering) ושעתוקה לאורך ההיסטוריה של התרבות החזותית הציוניות. נוכח היסטוריה זו, בת למעלה ממאה שנה, אמנים ואמניות אלה פונים לאיוש עמדת הייצור של הדימוי, מכוננים אותו מחדש בצורה שמשילה מעליו את מרכיביו המוגזעים, ומקשרים אותו בשיח חדש, הנובע מהידע הממוקם ומהניסיון הנחווה של חייהם. גל יצירתי זה מגלם למעשה חלק מהתגבשות של מה שכינתה אלה שוחט "אפיסטמולוגיה מזרחית". בתוך כך הם מדגימים מעבר מהדימוי הממסדי לדימוי עצמי או במילותיו של יגאל נזרי, מעבר "משם עצם לשם עצמינו".

את יצירתו של האמן מתי אלמליח ניתן להבין כחלק מהגל הזה. התבוננות ביצירתו משני העשורים האחרונים מזמנת מחשבה על סוגיות הנוגעות לזהות ישראלית עכשווית ולהקשריה הטרנס-לאומיים, אך כולן, כך נדמה, מתארגנות סביב סוגיה מרכזית אחת: גבריות.

בסדרת תצלומי דיוקנאות עצמיים, שהחלה להתגבש בשנת 2008, אלמליח נראה ספון בחללים פנימיים שונים – חדרי מלון, חדר המתנה בבית חולים, חדר שינה שתאורה קלושה, דהויה, חודרת דרך תריסיו הישנים. על רקע החללים הדלים והדלילים האלה, שדומה כי עזובה פשטה בהם ופוטנציאל הביתיות הופקע מהם, מגיח גוף – גופו של האמן. על בסיס תצלומי תקריב, המעוררים תחושות מעורבות של אינטימיות וניכור, אלמליח מציג גרסה מקומית של ז'אנר הצילום הסתמי; רסיסי קיום בנאליים, נטולי דרמה או הירואיקה, שאף על פי כן מגלמים מטען עודף, ובמקרה הנוכחי – התרסה.

בתצלום תרגיל בדיוקן #3 (2008) אלמליח מצולם ממבט-על, ממעוף הציפור; גופו, כמו גם המזרן שעליו הוא שרוע, ללא כסות, זרועותיו פרושות לצידי ראשו, ומבטו מובס, מופנה אל המצלמה כמו טרף – ממתין, כנוע. בתצלום נוסף, ללא כותרת (גוזז ציפורניים) (2010), אלמליח נראה יושב על כיסא מרופד, גופו מתקער ומתקפל אל עבר קצות אצבעותיו, כבמעין תנוחה עוברית. גפיו ופלג גופו העליון חשופים, שדופים וגרומים, והוא בעל חזות מזרחית במפגיע.

חללים מעין אלה מוסיפים להופיע בסדרת תצלומי הדיוקן כולה. ריבוי החללים, מעיד, מחד, על תנועה של האמן ונדידה במרחב הציבורי. אך מן התצלומים עצמם נראה כי הגוף הזה עסוק בעיקר בנסיגה; גוף גברי פגיע, המתכנס פנימה, מסתגר וכמו מסתגף בדלת אמות, תלוש, מתרוקן מהמרחב החברתי ומתקלף מהלכותיו, כבעת אבל. מה אבד לו? מה נעלם?

למרות התלישות המאפיינת את המיזנסצנות של תצלומי הדיוקן, האיקונוגרפיה שלהן אינה תלושה מההיסטוריה של הגבריות בתרבות החזותית הישראלית; היא מתקשרת לאישיות שהתכוננה בזיכרון הקולקטיבי המקומי כסמל טעון של גבריות מזרחית. הזמר זוהר ארגוב, "המלך"; וירטואוז שהעפיל מעבר לגבולות הגזעיים של החברה הישראלית; סמל לגבריות מזרחית כריזמטית, אסרטיבית ופאלית.

מודל זה, שייך לאקלים החברתי המזרחי שהחל בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת, 1970, גבריות מזרחית כפי שדימיינו אותה בני הדור השני, שהתקוממו כנגד הכפפתם להגמוניה הגברית האשכנזית. תנועת הפנתרים השחורים המזרחית גילמה פרדיגמה של הדימיון הפוליטי הזה.

יחד עם זאת, כפי שהדגים חוקר הקולנוע רז יוסף, הגבריות המזרחית הפאלית גילמה היגיון פטריארכלי, מדיר נשים ונשיות, שבמסגרתו גברים הם הגורם הדומיננטי במרחב הפוליטי. במקרה זוהר של ארגוב, להבדיל, הפאליות התבטאה באלימות מינית. בעולם הדימויים של אלמליח, לעומת זאת, מתקיימת תנועה הפוכה. במקום יציאה ממשית או סימבולית אל החוץ, אל שדה הקרב של הפטריארכיה הישראלית, הוא נכנס פנימה, מתבצר בעמדה נשית, משיל את בגדיו, לובש קודים נורמטיביים ואיקונוגרפיה רנסנסית של זמינות מינית. הוא מציב עמדת סובייקט גברית שאינה מוציאה פגיעות, פאסיביות וכניעות, מתגרה ונפרעת מהמבט הגברי המזרחי ההטרונרמטיבי.

בתצלומים כמו תרגיל בדיוקן ומשרביה #1 (2008) אלמליח מתגרה גם במבט ההטרונורמטיבי האירוצנטרי, הלבן. תצלומים אלה, שדגמי משרביה מודפסים על גביהם, וביתר שאת בתצלום ללא כותרת (2009), שעל גביו רקם בחוט ומחט מעין הינומת משרביה לבנה ודקיקה הנופלת כמסך מעל ראשו, מתכתבים עם זרם של אמנות נשים מהדרום הגלובלי, ביניהן הצלמת המרוקאית ללה אסיידי Lalla Essaydi) ), השולחות חיצים אל עבר ההיסטוריה של הציור האוריינטליסטי, שתיווכה את ההופעה של בנות קהילתן מבעד לפילטר, לעדשה גברית, סקסיסטית וגזענית.

דיוקנאות המשרביה של אלמליח מזכירות שגם הגוף הנערי הפך אתר של פנטזיה אוריינטליסטית דורסנית, ודוגמה מפורסמת, המעטרת את כריכות ספריו של אדוארד סעיד היא הציור מאלף הנחשים (1879) של הצייר הצרפתי ז'אן לאון ז'רום. בתצלומים של אלמליח המשרבייה מגלמת המחשה חזותית וחומרית של אלמנט שנוכס, רוקן ונוצל במערב כחלק מהיגיון תרבותי אימפריאליסטי; היא מתלבשת על הדיוקן הגברי הפגיע, כדי לסמן את עקבות הפילטר, העדשה, לערער את האפקט הריאליסטי של הצילום, ולחשוף את אשליית נגישותה של הזהות.

תודתינו למתי אלמליח וסיון רג'ואן שטאנג על הבאת הטקסט מתוך הספר לפרסום, ולשרון אסף על התרגום לאנגלית.

ד"ר סיון רג'ואן שטאנג היא חוקרת אמנות ותרבות חזותית במכון הדסה ברנדייס, ומרצה במכללת שנקר ומכללת ספיר. היא עורכת שותפה של האנתולוגיה תרבות חזותית בישראל (2017, הקיבוץ המאוחד); מאמריה האחרונים עוסקים במשטר הראייה הציוני המוקדם, בארכיונים חזותיים קולוניאליים, ובאמנות פמיניסטית עכשווית, תוך בחינת צמתים בין פרקטיקות של התנגדות, גוף ועמדות של שוליות ולימינליות כנקודת מוצא מתודולוגית לבחינת מערכות ואורתודוקסיות סוציו פוליטיות ותרבותיות. רג'ואן שטאנג היא בוגרת האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ובוגרת תואר שני ושלישי מאוניברסיטת בר אילן. בימים אלה היא עובדת על מונוגרפיה חדשה בנושא אמנות פמיניסטית מזרחית, ולאחרונה מונתה כעמיתת מחקר לשנת 2024-25 במכון פרנקל ללימודי יהדות מתקדמים, באוניברסיטת מישיגן.

ואני, לו רק הייתי יכול, הייתי מתי אלמליח 2024