הפחד ממה שלפתע מאוחר מדי

אברהם יקר, אני מאד מתרגשת לארח אותך במגזין. אנחנו משוחחים ומתכתבים סביב התערוכה הנוכחית שלך, ״הפחד ממה שלפתע מאוחר מדי״, שמוצגת בשני חללים סמוכים: מוזיאון ינקו-דאדא, והגלריה לאמנות בעין-הוד. החודש הושקה בתערוכה המונוגרפיה שלך בעלת אותו השם, שמאגדת יותר מ-60 שנות יצירה, בעריכת דר׳ גליה בר אור.

אתה חתום על שמונה ספרי אמן, ועוד עשרות קטלוגים. יציאת המונוגרפיה היא הזדמנות לדבר על הפן הזה בעשייה שלך, שפחות דובר עליו עד כה - עשיית ספרים. אתה פועל בכל המדיומים החזותיים וגם בסאונד. אתה בן 86 כעת, וכבר לפני 30 שנה עשית ספרים שהם אובייקטים (Book Objects). יש כל כך הרבה על מה לדבר עליו, ונצליח רק על חלק. אני תמיד שואלת בתחילת כל שיחה, איך ספר נולד?

מאז ומתמיד אהבתי ספרים כמשכן לטקסטים, וכאובייקטים נחשקים. עד היום אני לא יכול להתעלם מספרים שנזנחו, תמיד אעבור עליהם, וגם אגאל אחד או שניים שיעניינו אותי, וארצה לראותם על אחד מהמדפים העמוסים בבית או בסטודיו. מהליקוט הזה גם יצרתי אובייקטים/ספרים ששילבו תוכן או כותרת שמצויים בהם עם דבר מה שהיה בסטודיו או עלה במחשבתי. ובמקביל, כאדם עם יצר קיטלוג ושימור, היה אך טבעי שאאגד מקבצי תמונות או תצלומים בפורמט של ספר. כך נולדו כל הספרים שעשיתי, וגם הנוכחי.

כשנפגשנו בתערוכה אמרת לי בחיוך, ״זו לא רטרוספקטיבה״. העובדה שהתערוכה החשובה הזו היא אכן לא רטרוספקטיבה, מתבהרת עוד יותר אחרי שפותחים את הספר. הוא מכיל מאות עבודות, הרבה יותר ממה שניתן להציג בחלל הנוכחי. אפשר להגיד שהספר הוא מעין ״סיכום״ של תמות מרכזיות ביצירה שלך. איך בחרתם את העבודות לספר? מה היו דימויי העוגן של הספר?

לגליה היתה תמונה ברורה שבאה לידי ביטוי במאמר המחקר שלה, והיו דימויים שהיו חשובים לה בהקשר שלו. מצד שני, שנינו נתנו לאיל זקין, מעצב הספר, חופש פעולה בבחירה ועריכה של דימויים בסדר שייראה לו. סמכתי עליו מאד, כי הוא ערך את ספרי הקודם 'מתוך סלעים' ברגישות והבנה. חלקי ביצירת הספר היה לספק עשרות צילומי עבודות, שצילמתי בעבר והמשכתי לצלם בעת העריכה, רבות מהן שלא היו מוכרות לשני שותפיי, והיו לעזר במלאכת העריכה. צילומי העבודות בספר נעשו על ידי, ודניאל חנוך צילם את ההצבות של התערוכה, שגם הן הפכו לחלק מהרצף. מכיוון שלגליה היה חשוב שהספר יוכל להיות כלי מחקרי בעתיד, היא רצתה לכלול בו צילומי הצבות, וגם הקפידה שיהיה בו פירוט כמעט מלא של תערוכות ופרסומים.

רצף העבודות מחולק לשלושה ׳מחזורי דימויים: שרירים, מוח, מקום׳. איך הגעתם לחלוקה הזו? מה היה חשוב לך מבחינת עריכת הדימויים?

כשמסתכלים על מכלול עבודתי אפשר לראות שגופי העבודה המרכזיים קשורים להיבטים שונים של הגוף עם הקשרים לאמירות חברתיות ולעיתים פוליטיות. "שרירים" ו "מוח" הן סוג של כותרות שבתוכן מובלעים פרקי יצירה רלוונטיים שכוללים ענייני מחלה ואישפוז לא במובן הישיר, אלא כטריגרים לסדרות עם משמעויות החורגות לעבר הכלל-אנושי והחברתי.

הכותרת "מקום" מתייחסת לעובדה שלא היתה אפשרות להתייחס לעבודה הצילומית רבת השנים שלי, ואיל הציע לכלול מספר דימויים מתוך סדרות המתעדות עולם ׳שהולך ונעלם' – שני רחובות בחיפה וכפרי הבדואים בנגב, ברגע של מעבר מה'אוהל לווילה'. ה׳מחזורים׳ מציעים מחשבה על הקשר בין הגוף לסביבתו, בין האישי והפוליטי, והאופנים שבהן תמות בעבודה נעות בין מדיומים, שהטקסט של גליה מרחיב עליהם. 

בספר הקדמות חשובות מאת צאלה קוטלר-הדרי ורעיה זומר-טל, וטקסט אוצרותי מקיף של גליה בר אור, שמניחה את גופי העבודה שלך על ציר הזמן הלינארי, ובה בעת מנתחת אותם דרך המושג של ז׳ורז׳ בטאיי ׳חסר הצורה׳ (L'informe) ומחלצת דרכו תובנות מרשימות על הסינגולריות של גופי העבודה וההקשרים ביניהם, כמו גם על אלמנטים נבואיים ביצירתך. האם אתה מרגיש את ׳חסר הצורה׳ ממשיך לפעום גם בתוך הספר?

פתיחת הספר היא הצעה לא שגרתית של איל, שבהתחלה עוררה אצלי ספקות. ללא כל הקדמה או אזהרה מוטחים בפני הקורא מספר עמודי דימויים מהסדרה 'אלוהים', ורק בהמשך מופיעה זרימה תקנית של ספר "נורמלי". קצת נבהלתי בהתחלה אבל די מהר התאוששתי ועכשיו זה חלק שמאד אהוב עלי. אולי זו אחת הדרכים ש׳חסר הצורה׳ פועם בספר.

זו סדרה שהתייחסת אליה בראיונות קודמים (ראו: הארץ 1, ופורטפוליו2), שרשמת אחרי ניתוח בו עברת חווית קרבה-למוות. זו הסדרה הראשונה שנמשכתי לראות גם בחלל התערוכה, וזו פתיחה מבריקה לספר, שבאמת מייצרת חוויה של דיסאוריינטציה וחוסר נשימה. איך התרחש שיתוף הפעולה עם המעצב איל זקין?

היו לנו כמה פגישות מועילות שבהן החלפנו דעות על חומרי הספר ועריכתו. כפי שציינתי קודם, העבודה עם איל היא מענגת ואני מכבד מאד את גישתו. שנינו בנויים להבנות ולקבלה וזה עוזר מאד. אתן דוגמה: באחת מפגישותינו איל התמקד במפתיע בעבודה שלי שהיתה תלויה על הקיר ואמר שנראה לו שזה הדימוי שצריך להיות כריכת הספר. הוא לקח את העבודה אתו כדי לסרוק ולבחון את הרעיון, ואחרי זמן מה הראה לי את הסקיצה הסופית שהיא נפלאה וחזקה בעיני. במאמר מוסגר אציין שהעבודה הזאת היא תצריב בשלושה חלקים שממנה הודפס בסדנת ההדפס הירושלמית ספר אמן שלי בשם "פחד". לכל אורך הספר מופיע שיר של רמי דיצני.

זה מעניין לראות כיצד הדימויים מופיעים בספרים קודמים, בצירופים אחרים. שבעת ספרי האמן הקודמים שלך, הם כמעט כולם ספרי תצלומים בהם היגד מזוקק של מחקר ויזואלי, לעיתים מינורי, תמיד מלא חיות ויופי. למשל ׳מתוך סלעים׳, שמאגד את תצלומיך הנפלאים מקיבוץ שמיר; ו׳האמנות של מוזיאונים׳ בו שילבת בין צילומים בחללי תצוגה עם הרהורים של אמנים ואנשי רוח על מוזיאונים. במונוגרפיה יש הצטרפות של כל המדיומים יחד, מעין שיא?

הספר החדש הוא שיא זמני שמעודד להמשיך בעשייה. אני כבר חושב על הספר הבא: תצלומי דיוקנים. הצטבר המון חומר שראוי להוציאו לאור.

זה מדהים :) בשונה מספרי התצלומים שהוצאת באופן עצמאי, ׳הכורסה׳ בולט בהיותו מבוסס רישומים משנת 2000-1. אתה מספר בריאיון לנרי לבנה בזמנו3, שבת זוגך מרגול (מרגלית גוטמן), מצאה חוברת עם רישומים, שעשית בזמן שהות ממושכת בארה״ב לצורך ניתוח והחלמה מסרטן. תוכל לספר קצת על הספר הזה?

התגוררנו בניו יורק בביתו של נספח התרבות בשגרירות ישראל, רפי גמזו, שפרש עלינו את חסותו (בנו של המבקר והתאורטיקן חיים גמזו) לאורך תקופת אשפוז והחלמה שלי מניתוח להסרת מיתרי הקול. הכורסה שבסלון, עליה התבוננתי ורשמתי מדי יום ממקום מושבי, הפכה למרחב אינטימי-מיסטי. בדירתו של רפי היו מטבע הדברים ספרים על אמנות בישראל, וכך במהלך ספונטני, התחלתי להוסיף לכורסה פרטים מתוך יצירות שהופיעו בספרים. למשל: ׳נמרוד׳ ליצחק דנצינגר, החתול ועליו כף ידה של אשת הצייר אבני, ועוד.

באחד הציורים מוקפת הכורסה בדיוקנאות של אמנים ארץ-ישראליים איקוניים, זאת בעקבות תצריב של ג'יימס אנסור שראיתי בתערוכה שהתקיימה באותו הזמן בניו יורק. בעמוד אחר, הופכת הכורסה למשחק מופשט בראשו של האדריכל פרנק גריי, גם זאת בהשראה של תערוכה מרשימה מיצירותיו. הספר יצא במהדורה של 120 עותקים בפורמט של סקצ׳בוק, שהופק כהדפס פקסימילי איכותי. אפשר כמעט לטעות ולחשוב שזה הסקצ׳בוק המקורי, עם טקסט מרטיט של יהושע סובול. הספר נפתח בשני עמודים בהם רישומים ותיאורים בכתב יד של תהליך הוצאת מיתרי הקול ששימשו אותי כדי להסביר לחברים את העניין, לאחריו שתיקה, כפולה ריקה.

השתיקה והתהום הפעורה ב׳כורסה׳ בכפולה הריקה, גורמת לי לחשוב דווקא עכשיו לקראת סיום ההתכתבות שלנו, על העתיד. תודעת הסוף כל כך מוחשית בכל הספרים, במקביל לוירטואוזיות שנוגעת באלמותיות. 

לעשות ספר זה כמו… להקים מיצב מורכב.

למי מוקדש הספר? הספר מוקדש לזוגתי מרגול היועצת והתומכת הגדולה בכל עשייתי.

איזה ספר אמן.ית להזמין למגזין? הספרים של הילה לולו לין, היא כל הזמן עושה עוד ספרים!.