אני מתבוננת ביומן המסע של שי זילברמן. בלטינית, Itinerarium, מילה שהתגלגלה לשימוש פרוזאי ומוכר יותר באנגלית בת ימינו – Itinerary, תכנית מסע, כמו אלו המתקבלות בתיבת המייל שלנו לאחר הזמנת כרטיס טיסה. במאמר הפותח את הספר מספרת רותם רוזנטל על מסורת הכתיבה של יומני המסע הללו מאז רומא העתיקה – רשימת העולם במילים ולאחר מכן בתיאורים חזותיים. הקולאז'ים של זילברמן רושמים את העולם על אופניו, ומביאים זה אל זה את מרכיביו.
לעתים הם עושים זאת על דרך המפגש (אור לבן מלפיד המוחזק ביד צועדים פוגש אור לבן הנופל על מצח בפרופיל, קו המתאר המעוגל של כיכר הופך לקו המתאר המעוגל של שד); לעתים הם עושים זאת על דרך ההחלפה (עור נחש נופל על מצח מסכה, מתלה בגדים לכוד בכלוב צלעות המצולם ברנטגן).
לא ניתן להפריד בין אופני הדברים: מסור, מתעמלים, קונכיה, אדמה, טקסטורה של עץ, של כדורסל; פרווה. דברים שלפנים שימשו אותנו לסידור – קני-מידה, טקסונומיה ביולוגית, חלוקה למצבי צבירה – אינם תקפים עוד, ועבודות הנייר הללו מתחמקות בעיקשות מלהשתמש במשחק ביניהם למטרות שעשוע. בין הסדרות הכלולות בספר מופיעות כאלו בשחור-לבן ויש צבעוניות. יש שהדברים גזורים בקפידה ויש שהם תלושים. יש בהם נופים. יש להם פנים.
באמצע הספר מופיעה סדרה בשם "כתב יד" ובה נדמה כי עבודותיו של זילברמן מכניעות את שכבות הנייר לכדי דבר-מה אחר: אסופה של יצורים, אין מילה אחרת, מורכבי-איברים, מבליחים מתוך חשכת הדף הגמורה. באחד, ראש של ראם שמעורפו מסתלסל חדק של פיל, ושניהם גם יחד בוקעים מגופו המהופך של כלב ים. באחר, קונכיות נערמות זו על גבי זו ומונחות בתלת-מימדיות מתעתעת בגבול שבין השחור ללבן בטורסו של פינגווין. שריון ארמדילואי מתעקל ללולאת ענק מבעד לדבשת גמל. מילים כמו מתוך, מבעד, על גבי, מבלבלות כאן מאוד. הדברים מתרחשים תוך כדי, בה בעת ובו במקום.
״עז רצוני בי לשיר גלגולי עצמים שהמירו את צלמיהם וחידשום״, כותב אובידיוס בפתיחת ״מטמורפוזות״ שלו (תרגם שלמה דיקמן, הוצאת מוסד ביאליק). בעבודותיו של זילברמן חומר הגלם של הנייר והספר מתגלגל ומומר, דרך המספריים, לכדי יצורים שניתן לכנות – כפי שאובידיוס קרא לאדם שזה-עתה נברא – ״פנים חדשות על הארץ״.
בתיאור המבול שלו אובידיוס כותב עבורנו, ממעמקי תור הזהב הרומי, מרחב שבו שוכנים יחד בערבוביה הים והיבשה: דולפין משוטט בסבך-יער, שה ונמר נסחפים בגלים, גדי וכלב-ימים שוהים יחדיו. המרחב המעורב הזה אינו מרחב אוטופי, אלא מרחב כאוטי שמתוכו נולדת אפשרות. כמו במבול של אובידיוס מציעים היצורים שלפנינו הווייה טורדת מנוחה כשם שהיא מרגשת, קיום אפשרי של השתנות והתמרה בלתי פוסקים ומלאי תעוזה.
בכך הם דומים ליצור היברידי אחר, קרוב משפחה: "הסייבורג מחויב, בצורה החלטית, לחלקיות, אירוניה, אינטימיות ופרוורטיות. הוא ניגודי, אוטופי, וחף לחלוטין מכל תמימות", כותבת דונה הראווי (Haraway) ב"מניפסט לסייבורג" המכונן שלה מ-1985 (תרגמה מריאנה בר, מתוך "ללמוד פמיניזם: מקראה", הוצאת הקיבוץ המאוחד).
בטקסט זה – בעצמו היבריד של כתיבה אקדמית, קריאה פוליטית, ושאיפה אסימפטוטית אל המיתי – הראווי מבקשת לחשוב על העידן-הנוכחי-של-אז מבעד לדמות הסייבורג. הסייבורג מוגדר כאן כ"אורגניזם קיברנטי, יצור כלאיים של אורגניזם ומכונה, יציר המציאות החברתית כמו גם יציר הבדיון [...] יצורים שהם בעת ובעונה אחת חיה ומכונה, שמאכלסים עולמות שלא ברור עד כמה הם טבעיים או מעשי אדם".
הכתיבה של הראווי, השולחת ידיים (וזנבות ואנטנות) לכל עבר, הותירה חותם עמוק בחשיבה של מדעי הרוח על טכנולוגיה ועל גבולות האנושי בכמעט ארבעים השנים שחלפו מאז. אך פחות מכך ניתנה תשומת לב לאפיק מחשבה משמעותי במניפסט של הראווי, המתקיים בו לא פחות מהבחינה של החיכוך וההתערבות בין האדם למכונה: הממשק, הממברנה הנפרצת הלוך ושוב, שבין האדם לחיה. "לקראת סוף המאה העשרים, התקופה שלנו, תקופה מיתית, כולנו כימרות", כותבת הראווי בהתייחסה למפלצות מן המיתולוגיה היוונית, בעלות ראש אריה, גוף עז וזנב נחש, "יצורים המיוצרים ונתפסים כבני כלאיים של אורגניזם ומכונה; בקיצור, אנחנו סייבורגים".
כלומר, עוד בטרם פונה הראווי אל הסייבורג הטכנולוגי, אל המכונה, היא מדברת על הסייבורג החייתי. בסוף המאה העשרים, היא טוענת, "דבר אינו מצליח להכריע בצורה משכנעת בהפרדה בין אדם לחיה. אנשים רבים אינם מרגישים עוד בצורך שבהפרדה כזו".
ועוד הרבה לפני המאה העשרים, ישנו המיתוס: "הסייבורג מופיע במיתוס בדיוק בנקודה שבה נחצה הגבול שבין אנוש לחיה. אין הסייבורגים מסמלים הסתגרות של בני אדם מפני שאר בעלי החיים, רחוק מכך, הם מסמלים זיווג הדוק באופן מדאיג ומענג".
שניים מן הזיווגים המענגים בסדרה "כתב יד" מופיעים בתערוכתו החדשה של זילברמן, "סיפִּים Thresholds", במוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב. לצידם מוצגים בני-כלאיים חדשים, הדוחקים את העבודות עוד יותר אל מעבר לגבולות היצור הלכיד, אל עבר תכשיטי-טוטם השזורים זה בזה וצרופים זה לזה. יונקים, חסרי חוליות, פרוקי רגליים, עופות, זוחלים – עוברים מטמורפוזה נוסקת ושאפתנית לכדי אובייקט חומר-רוח. את הטוטם, מילה ילידית-אמריקאית הכרוכה מראשיתה בקשר אל הלב, אנו מוצאים בשימוש הנפוץ ביותר, הרשלני לעתים, כיישות מקודשת. אך יותר מכך הפך הטוטם לכליא ברק של מחשבה במאה העשרים.
דרך מושג זה נשזרות הדת והרוחניות עם חיי הנפש והמין, ואלו גם יחד נפגשים בנסיון לחתור אל שורש התרבות האנושית, שמראשיתה התמודדה שוב ושוב עם הגבולות המדומינים בין האדם לחיה, בין האנושי ללא-אנושי. אם באמצע שנות השמונים הראווי חשפה בפנינו את היותנו תמיד כבר סייבורגים ששוהים במפגש בין גוף, טכנולוגיה, וכלכלה, הרגע הנוכחי בסוף הרבע הראשון של המאה העשרים ואחת מחזיר אותנו דווקא אל הכימרות שלה, החייתיות והמיתיות. למשל, זו שמציעה האנתרופולוגית הצרפתיה נסטסיה מרטין (Martin), שתקיפה-נשיקה של דוב בסיביר הפכה אותה, לפי העמים הילידיים בקרבם עשתה עבודת שדה, למֶדְקָה – חצי-אדם וחצי-דוב.
לעתים נדירות מוזיאוני הטבע מזמנים לנו מפגש עם הדמיוני, כמו זה שמתקיים כשהשחור של העין נבלע אל השחור של הנייר של זילברמן. מוזיאוני טבע, הלא, אינם עוסקים במומצא. עניינם בנמצא, במתגלה, במקוטלג. ובכל זאת, בדרכם הם בעצמם מתקיימים באזור הדמדומים שבין החי למת. מחד גיסא, הם לא מציגים לפנינו תהלוכה חיה ונושמת נוסח גני החיות, שהיוו לאורך ההיסטוריה מרחב של אלימות כלפי האחר על כל סוגיו – חיות ובני אדם מיבשות רחוקות כאחד.
מאידך גיסא, מוזיאוני הטבע סדורים ומדעיים לאין שיעור מחדרי הפלאות הרנסאנסיים, שבהם הוצגו בערבוביה מסחררת אובייקטים דתיים, יצירות אמנות, פוחלצים ודגימות מעולם הטבע. בין מרחבי הפרא הללו, כל אחד מסוגו, מתקיים מוזיאון הטבע כמקום שבכוחו להטיל עין אנושית ומקטלגת על עולם הבר.
אל מול העין הזו, היצורים שלפנינו, המוצגים דווקא במוזיאון טבע, מסרבים לקיטלוג. מן הקירות מטיל עלינו עולם הבר את מבטו שלו, וזהו מבט שונה כל כך מזה המוכר לנו, האנושי. החיות המגיחות מן החלל השחור אינן תובעות מאתנו לסגוד להן ואינן מכוננות עצמן כאלוהות. במקום זאת נדמה כי הן מבקשות לחיות לצידנו ובתוכנו, לנטוע בנו את התשוקה לחיות בגופים אחרים, להיקרא אל מרחבי סף, להיברא כפנים חדשות על פני הארץ.
התערוכה ׳סיפים׳ תפתח ב-25.11.2024 בשעה 19:30, במוזיאון הטבע ע״ש שטיינהרט, תל-אביב.
ד"ר זהר אלמקייס היא כותבת ואנתרופולוגית. ספר הביכורים שלה, ״בית הנתיבות״, ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2020. בעלת דוקטורט באנתרופולוגיה מאוניברסיטת קולומביה. כיום עמיתת פוסט-דוקטורט באקדמיה ע"ש פולונסקי במכון ון ליר, וכן עמיתה ב-Institute for Ideas and Imagination של אוניברסיטת קולומביה בפריז.
