אל הספריות הפנימיות

הדסה יקרה, אני מאד מתרגשת לארח אותך במגזין, שהתחיל כמחווה לפעולת העלעול בספרים. חלק ניכר מהעשייה האמנותית שלך בעשור האחרון מוקדש לספריות, ולהתבוננות בספרים כאובייקטים של ידע, זיכרון, תשוקה ואהבה. את הספר ״אל הספריות הפנימיות״, שיוצא עכשיו, עשית במקביל לתערוכה בספריה הלאומית שמוצגת בימים אלו. העבודות מאגדות תהליך של כמה שנים בהן שהית עם מצלמה בספריה הלאומית הישנה בתקופה שבה ״היא התכוננה״, למעבר לבניינה החדש. תכף נדבר על מה הספר עושה ביחס לתערוכה, אבל קודם כל אגיד שהאופן שבו הוא עשוי, מעיד מאד על האופן שבו הוא נולד. ולמרות זאת, אשאל כמו תמיד, איך ספר נולד? 

ההתרגשות מהשיחה הזו היא הדדית, שירז. יש הרבה דמיון במהות של העשייה שלך ושלי וכל שיחה איתך היא תמיד צלילה לעומק. וגם, אני מלאת תודה על המרחבים שאת מייצרת ומשמרת, וגם על הספר החדש שלך שבכלל מייצר מרחב שיח על סיפור והיחסים עם אביך באופן שאין לו מקבילה ויש בו הרבה ריפוי. 

לשאלתך, הרקע לספר הוא בעצם העבודה שלי בשני העשורים האחרונים. לעיתים קרובות אני מוצאת עצמי בפרויקטים שחלק משמעותי בהם הוא ייצור ארכיון עבור מוסדות או קהילה או אנשים יחידים. חומרי הארכיונים האלו כוללים דברים שלרוב נשמטים מהארכיונים רגילים, על אף שהם חשובים מאוד בעיני. ההתחלה היא תמיד בהתבוננות בחומרים אנושיים שעוד רגע נוזלים מבעד לאצבעות ונעלמים. לעיתים קרובות אין מי שיתעד, או שאנשים מוותרים על האפשרות הזו, או אולי לא מוצאים בה חשיבות. 

ברגע ההתבוננות הזה - באנשים או ביצירות או ברגעים - אני יודעת מה נדרש בכדי להיאבק בנזילה הזו, ואז נוצרת בי דחיפות ליצירה ולמסע שמוביל אל היצירה, וגם עומד בפני עצמו. ואז, במשך שנים לעיתים, אני מוצאת עצמי מנסה, כמעט בכוח ונגד כל ההיגיון, לייצר מיכל כדי להחזיק את הדברים המתפוגגים האלה. הרבה פרויקטים מלווים בראיונות - עשרות או מאות שעות של שיחות – וזה נפלא כשלפחות חלק מהארכיון הזה הופך לספר.

במקרה של ״אל הספריות הפנימיות״ התערוכה עומדת בפני עצמה כיצירת אמנות ותיעוד, ואילו הספר, מכיל חלקים אחרים בתהליך, ומספר סיפורים שחשוב שיסופרו ובקול של המספרים - הקולות של עובדי הספריה הלאומית ורופאת השיקום דר אפרת סוראקי וגם שני טקסטים יפים של אמיתי מנדלסון ונטע אסף על ספריות אין סופיות ועל אמהות.

וכמובן שכל פרויקט לאורך השנים גם משקף משהו מתוך חיי, מתוך הדברים שאני מתמודדת איתם באותה תקופה. הספר מספר את הסיפור הגדול והקונקרטי על הספרייה הלאומית המתרוקנת וגם על כאב גדול וריפוי ומה נדרש בכדי להחלים, באופן אישי וקולקטיבי. כל פרויקט, תמיד, הוא בעצם לפחות שתי עבודות, שחיות להן ביחד איכשהו, זו לצד זו – האישית והמוסדית, הקהילתית והרחבה וגם הפרטית מאד. 

כי החיים הם דימוי, והדימוי הוא חיים. את מציגה אותן ביחד בדרך כלל? 

התהליך של ההפרדה בין הדברים הוא כל פעם פיענוח בפני עצמו, כמו ניתוח. לדוגמא, לצד הפרויקט ׳בית החיים׳ שאצר אמיתי מנדלסון שהוצג בונציה ובניו יורק ובמוזיאון ישראל, נולדה גם התערוכה ״ים בתוך ים״ שהוצגה בסדנאות האמנים בירושלים באוצרותה של סאלי הפטל נווה, והיתה מלאה בעבודות שממש הזיתי תוך כדי העבודה על ונציה. 

״בית החיים: עסקה בקהילה היהודית בונציה ובמיוחד בשיחה ארוכת שנים עם רב החובל בדימוס אלדו איצו על חיים ופחד מהחיים, ו-״ים בתוך ים״ עסקה באימהות צעירה שלי ובהתבוננות באמהות של אמא שלי כשהיתה בגילי בשנות השמונים, וגם קצת בדיכאון אחרי לידה, ובקשר בין אמהות והשכלה שאנחנו מגלגלים מדור לדור. בתערוכות האלה היתה ממש התפצלות. 

דווקא בפרויקט האחרון בספרייה הלאומית ובתערוכות ״אל הספריות הפנימיות״, והתערוכה ״ביבליוסקופיה״ שיצאו מהפרויקט הזה, התהליך האישי שעברתי, והתהליך של הצילום בתוך הספריה, הפכו להיות דבר אחד והשתקפו אחד בשני. בשנים שצילמתי את העבודה סבלתי מכאבים כרונים קשים ועברתי בדיקות MRI בניסיון לאבחן את מקור הכאב וקושי בהליכה. תוך כדי הבדיקה הבנתי איך לצלם את העבודה בספרייה - באותה אוביקטיביות ואפילו באותו קצב של מכונת ה-MRI. ״ביבליוסקופיה״ שהוצגה במוזיאון ישראל ו״אל הספריות הפנימיות״ הם שני חלקים בגוף עבודות גדול מאד שעוסקות בספרייה ובשפה וגם כמובן במעברים ומה נדרש בתהליך החלמה שהוא אישי וקולקטיבי.

בואי נספר רגע מה את מציגה בתערוכה הנוכחית, כי יצרת הקבלה כל כך יפה: בין הצילום בספריה, ובין המכניקה של סריקת גוף, כמו בסריקת MRI.

במשך שנים רציתי מאד לצלם בבניין הספרייה הישן שהיו בו מסועי תקרה ומעליות שנעו בתוך המחסנים והובילו כל ספר שהוזמן מהמחסנים אל חדרי הקריאה וחזרה. התחלתי את הפרויקט הזה בניסיון לצלם בתוך הערוצים הללו, כי בעיני הם היו התגלמות פיזית של תת ההכרה הקולקטיבי שלנו. בתוך המסועים האלו עברו במשך עשרות שנים כל הספרים, המילים והאותיות שקוראים השתוקקו להם. 

התחלתי לצלם את העבודה ב-2020, כאשר תהליך האריזה של הספרים לקראת מעבר הספרייה למשכנה החדש היה ממש בשלבים הראשונים. תוך כדי כדי הצילומים, בכל מיני ערוצים נסתרים בספרייה התבהר לי שהספרייה, הארכיון הנפלא הזה ששומר הכל, כמעט לא עצרה במשך שנות קיומה לתעד את עצמה, וזה חזר על עצמו גם במעבר האחרון. אגב, באופן דומה לאיך שמי שמטפל באחרים לעיתים שוכח לטפל בעצמו. 

מתוך ההבנה הזו מצאתי את עצמי מתעדת את מחסני הספרייה הלאומית הישנה ואת ההתפנות ההדרגתית שלהם, בזמן  שמליוני הספרים מועברים ממשכן הספרייה ההיסטורי בגבעת רם אל המבנה המרשים החדש, הממוקם בין הכנסת למוזיאון ישראל. התיעוד הזה התבצע בכמה וכמה אופנים. חלקו צולם כמעין צינטור של הספריה - מצלמה שנעה פיסית בתוך מערכת מסועי הספרים, בצינורות שבהם נשלחו פתקי בקשות של קוראים; וגם במעליות שנעו מהמחסנים אל חדרי הקריאה וחזרה. חלק אחר בעבודה כלל גם הוא סוג של סריקה, של מרחבי המחסנים בשלבים שונים ובחזרתיות: בהתחלה כאשר הם מלאים, וגם לאורך השלבים של ההתרוקנות שלהם. 

צילמתי את העבודה הזו לאורך כארבע שנים. חלקו הראשון של הפרויקט הוצג לראשונה במוזיאון ישראל בתערוכה שאצר אמיתי מנדלסון בשם ״ביבליוסקופיה״ ב-2024, שזה שילוב של: ׳ביבליו׳ – ספר, ו׳סקופיה׳ - התבוננות. 

התערוכה ״אל הספריות הפנימיות״, שאצרה נטע אסף יחד עם קארין שבתאי ומוצגת בימים אלו בספריה, מכילה חלק אחר וגדול יותר מגוף העבודות הזה, וכוללת: את נהר המים שהתגלה במפתיע בתוך מה שתפסתי כערוצי תת ההכרה, את הסימנים שהותירו עובדי הספרייה בין המדפים; עבודה שעוסקת בבניין הספריה כגוף פיזי ונושם; ועבודה שיש בה תיעוד של תהליך ההתרוקנות של הספרייה, לצד מיצב קינטי שמורכב מהמסוע עצמו והופך את המסוע למעין מגילה על הקיר. 

אז במקביל לשתי התערוכות המדוברות האלו, הבנת שהולך להיות ספר. מה שתפס אותי כשעלעלתי בו, הוא שהחלטת לוותר כמעט בכלל על להכניס המון דימויים מתוך עבודות הוידאו. ״ניקית״ את הספר בעצם מהתערוכה עצמה, והשארת המון מקום לשיחות עם הספרנים, למבנה של הספריה החדשה, ולידיעה שמשהו אבד ללא שוב. 

זה באמת לא קטלוג תערוכה. הספר עומד בפני עצמו וגם קצת עבודת אמנות בפני עצמה. הוא מכיל כאמור חלק קטן מתוך הארכיון שנוצר. היה לי מאוד חשוב לתת מקום לסיפורים של עובדי הספרייה שמדברים על השינויים בתהליכי העבודה בספרייה לאורך השנים. משה קנר מספר על הגעגוע לקשר עם הקוראים, ואשר קופצ׳יק מדבר על תירוצים שקוראים נותנים באיחור בהחזרת ספרים; רבקה פאלק, השומרת של הספריה, היא זמרת אופרה שמדברת על תפקיד השמירה שדומה לתפקידיה על הבמה; הדר לוי שעובד בספרייה מדבר על געגועים לאביו, שהיה מנהל ההשאלה בספרייה, ועוד. 

העבודות שלי מכוונות לעיתים קרובות אל המרחב השירי, או מרחב הנשמה, אם אני מעיזה להשתמש במילה הזו שטעונה במטעני דת ושיח ניו אייג׳י. הנשמה שלנו היא כל כך מהותית במסע חיינו, ועם זאת אנחנו לא מדברים עליה כמעט. זה משהו שלמדתי בתהליך ההחלמה שעברתי, ודר סוראקי מדברת עליו בהרחבה  בשיחה איתה שמופיעה בספר, ובה גם מסופר סיפור ההחלמה שלי. אגב, אני בוחרת לדבר על ההחלמה בכל הזדמנות ובוודאי בהקשר של הפרויקט הזה, כי כמי שסבלה מכאב פיזי רוב חיי הבוגרים, לא שמעתי אף פעם נרטיבים של החלמה, ובוודאי לא של החלמה נשית, ואני חושבת שאנחנו יותר מאי פעם צריכים להזכר ביכולתנו הבסיסית ביותר להרפא וגם בהתייחסות לעצמנו - הנשמה, הגוף, המוח שלנו - כמכלול אחד שאין בו הפרדה.  

כבני אנוש, יש לנו הגוף אבל רוב אנרגיית החיים לא נובעות מהגוף, ואפילו לא ממה שאנו מכנים ״הנפש״ אלא ממקומות אחרים. הנשמה שלנו מובילה אותנו בעולם הזה. היא מה מניע אותנו. היא יודעת עם מי באנו לעבור מסעות, ולשנות משהו עבור הדורות הבאים. בתערוכות שלי יש ניסיון לעלות את השיח עם החלק הזה בנו, שאנחנו דוחקים לצד כל הזמן. והעבודות הם גם זיקוק של הכוונות שלי לתיקון מה שאינו ניתן לתיקון. תמיד משמח אותי לשמוע מדריכים בתערוכות שמספרים לי על החוויה של המבקרים ועל ההפתעה מהשיח הרוחני שעולה בהן, שהוא שיח פחות מדובר ובוודאי בעולם האמנות. השיחות עם עובדי הספרייה הן ממש קצה הקרחון של הארכיון שנוצר בתהליך העבודה ואינו קיים בשום מקום אחר ויש לו חשיבות רבה בפני עצמו - התייחסות לנשמה של הספרייה, לגוף הישן והמתפורר שלה, במקביל לגוף הידע שמוכל בה. 

זכיתי לעבוד על הספר הזה עם המעצבת הנפלאה נועה שוורץ, וחיפשנו יחד - בהמון רגישות של נועה - את האיזון בין הסיפור על הספרייה לסיפור שלי והמחשבה על בניין הספריה כגוף פיזי. עד הדפוס ממש הורדתי עוד ועוד חומרים, כדי לנסות לאזן בין מרכז הכובד של הספריה, לבין הסיפור הפרטי, לבין החומר הויזואלי התיעודי. הספר הוא קצה קצהו של הארכיון של הארכיון, והכפילות היא מכוונת. זה קצה קרחון, ורציתי שהוא ירגיש ככזה. 

תתארי לנו קצת ממה שלא נכנס לספר. 

במשך כמה שנים תיעדתי באופן מאד מדוקדק את מרחבי המחסנים, וגם את הדרך הייחודית שעובדי הספרייה קישטו את המרחב הזה - הם בילו במחסנים עשרות שנים מחייהם, וזה ניכר. רק חלק קטן מדימויים ופרקטיקות העבודה שתיעדתי, מופיעים בספר לצד השיחות. עובדי הספרייה החזיקו את הקשר היומיומי עם הקוראים, עם האוסף, את המעבר למחשוב, ועוד. ראיונות רבים ויפים נשארו כמובן מחוץ לספר לצערי. 

לסטודיו שלי אספתי חתיכות מכשור של הספריה שאבד עליהן הכלח, מסועים וחלקי מדפים, וגם את הצנרת שבה היו שמים פתק בקשה לספר – הפתק היה מגיע לספרנים והם היו מחזירים את הספר המבוקש באותה דרך אל הקורא. בתערוכה במוזיאון ישראל, למשל, הצבתי מכשיר שמיפה את הבניין והתריע על שריפות בבניין הספרייה הישן. בתערוכה הוא תוכנת מחדש כדי להתריע, או בעצם לא להתריע. כלומר לספר, דברים אחרים. 

אמרת קודם, שהעבודה הזאת קשורה מאד לסיפור הפרטי שלך. מה הסיפור ״המקביל״ או ״הפנימי״? 

זה בבושקה של סיפורים. יש את הסיפור על כך שהייתי מאד חולה בזמן צילומי העבודה ובסוף הצילומים החלמתי מכאב כרוני רב שנים. ויש את הסיפור על כך שאני קרויה על שם סבתא רבא שלי, שהיתה סופרת ונרצחה בשואה. קראו לה אסתר, אבל במשפחה דתית היה אסור לאישה להיות סופרת, אז שם העט שלה היא הדסה. אולי הכתבים שלה פורסמו, אבל אני לא יודעת איפה הם, והם מעולם לא נמצאו. כשהסתובבתי בקומות המרתפים של הספרייה כל הזמן חשבתי שאולי הם נמצאים שם בין התיקיות איכשהו. היה איזור בספרייה שהייתי משוכנעת ששם הם נמצאים, וכל פעם שירדתי למחסנים קוויתי שאולי אמצא אותם. בעצם שני הורי, כל אחד בדרכו השונה מאד, הקדישו שנים רבות לשימור של סיפורים שאסור שילכו לאיבוד, אבי כמפיק סרטים, ואמא שלי בהתחלה כאשת קולנוע ובהמשך כסופרת, עורכת ומרצה לכתיבה.

הלידה של בני השתקפה עבורי בבניין הספרייה גם היא, שהיה נדמה לי כמרחב מאד נשי. חיפשתי באיזור הדוקטורטים את הדוקטורט של בן זוגי ושל אמא שלי. וחשבתי רבות על סבתא האחרת שלי, שברחה מהעיר העתיקה בירושלים, ושרדה פרעות בה, ועל בתים שפתאום נעלמים לתוך בריחה, לתוך מלחמה. המלאכה של לתפוס את הבית תוך כדי תנועה, לתפוס ארכיון, היא מלאכה בלתי אפשרית, לנסות לאחוז במשהו שנמוג. כשהייתי בבצלאל הייתי עושה עם סבתא נחמה עבודות יחד, והמורים אפילו ידעו על זה, והיו אומרים ״הציון הזה הוא חצי לך, וחצי לסבתא״.

הפרויקט הזה בעצם התחיל בזמן הקורונה, והמשיך לתוך מלחמת ה-7 באוקטובר. את מתארת מצב תמידי של מעבר, וזה מעניין כי כל התערוכה בספריה מציגה תנועה במעברים. בספר, יצרתן, את והמעצבת נועה שוורץ, תנועה תמידי בין הקומות של הספריה. בעצם ״ארזתן״ את המעבר הזה בתוך המבנה, לתוך מבנה של ספר. אני מעלעלת בתוך המבנה, בעצם. איך כל זה קשור לעיסוק שלך בכאב? 

המחשבה שלי ושל נועה, היתה לחשוב על הספר בהקשר של האדריכלות של בניין הספרייה, ובאמת יש בו מעבר בין המפות הסרוקות של קומות הספרייה. לנועה היה את הרעיון הנפלא לתת לכל ראיון ושיחה בספר מספר דיואי (שיטת קיטלוג בספריות) משלו. 

ובאשר לכאב, כן, מעבר, טרנספורמציה, משבר – כל המילים האלו. בתור בת להורים גרושים ״הוכשרתי״ תמיד לנסות לאחוז בשני הקצוות. בספר יש שיחה עם דר׳ סוראקי, מומחית בנושא התמודדות עם כאב, שהיתה רופאת השיקום שלי. היא אומרת בשיחה שלנו שבחברה המערבית אנחנו אוהבים להגיע לתוצאה ולרגעי שיא, אבל האמת היא שרוב החיים שלנו הם לא חתונה, לידה, ומוות - הם איזשהו מעבר, הליכה בדרך. אנחנו רוצים ״להריץ קדימה״, כמו Fast Forward בסרט, כדי להיות כבר ״שם״. אבל רוב הזמן, אנחנו במעבר ארוך בין מצב אחד לשני, ממש הליכה במדבר. בעצם אנחנו נדרשים להכשיר את עצמינו להרגיש בנוח במעברים האלו: בין גילאים, בין מצבים פיסיים ורגשיים, בין העונות. 

בחיים האולטרה ״מודרניים״ שלנו היום, קצב המעברים לא מותאם לגוף או לנשמה. למשל, כשאנחנו טסים במטוס, זה אכזרי לגוף. ואותו דבר, מעבר בין סיפורים באינסטגרם – בין שואה לתקומה, בין פיגוע לסרטון של חתול. שום דבר לא מותאם לקצב של הנשמה. הזמן שאנחנו חיים בו עכשיו הוא זמן של מעבר, בין הזהות הקודמת הקולקטיבית של העם והמקום הזה, לזהות העתידית שלנו. ומ-עבר, זו פעולה של מיון, מה נשמור ומה נשליך. ואי אפשר לזרז את המעבר הזה, אין  ״יאללה״ ונגמור עם זה. הקצב האמיתי שאנחנו אמורים לפעול בו, דומה מבחינתי לקצב המסוע בתערוכה. אי אפשר לעשות בירור מהותי בחטף. הכאב של הזמן הזה, גורם לגוף לרצות ״לברוח״, אבל לדעתי זה רק לכאורה. ההזדמנות כאן, היא מה קורה כשאני מתבוננת ומקשיבה למ-עבר.  

אגב מה שאת אומרת, השיחות בספר מתייחסויות הרבה, באופן מפתיע, לכאוס. אנחנו חושבים על ספריה כדבר כל כך מאורגן, בו יודעים איפה כל ספר נמצא. אבל זה מצטייר כמעט הפוך. מתוך הספר עולה שלתחזק ספריה, זו פעולה של התמודדות תמידית מול כאוס, ומול ה׳נצח׳, שמציב סטנדרטים לא הגיוניים. זה גרם לי לחשוב על ״מניפסט התחזוקה״ של מירל לדרמן יוקיליס, ועל ההתבוננות המשותפת שלכן על המחירים של תחזוקה וטיפול (care), ובתוך זה כמובן על התפקיד של נשים בתוך ה-עבודה (Labor) / אמנות (Art) הזו. 

זה מדהים שאת אומרת את זה! מירל לדרמן יוקליס היא אמנית מאד משמעותית עבורי ויקרה לליבי מאד. זכיתי גם להכיר אותה במציאות. סיפור ההיכרות איתה מצחיק. לפני 12 היא ביקרה בסטודיו שלי בסדנאות האמנים בירושלים. מרוב  התרגשות אמרתי: ״אני לא מאמינה שאת כאן, את מאימהות אימותיי״. חודש אחר כך, קיבלתי ד״ש ממנה דרך חברה שהיתה בהרצאה שלה בארה״ב. את ההרצאה היא פתחה בסיפור המפגש בינינו, ואמרה שהיא חשבה בתגובה למה שאמרתי לה ״פאק יו, מה אימהות אמותיי, אני לא כל כך זקנה״. וכל הקהל התפוצץ מצחוק. היא כמובן צדקה.

היא אישה מבריקה ללא גיל, ובתוכי אני בשיח מתמיד איתה כבר המון שנים – על אימהות ותחזוקה שאין לה סוף, והפעולה המתקנת שנדרשת מאיתנו כאמנים, וגם על המשמעויות של הבחירה בסוג פעולה אמנותית שכזו. ממש לאחרונה יצא סרט נפלא ומעמיק עליה וכל כך שמחה שהוא קיים ומספר עליה ועל עבודתה באופן עמוק ומורכב.

באותו הקשר, יש דימוי שמלווה אותי כל חיי, ומקורו בחלום שהיה לי בגיל ההתבגרות המוקדם. חלמתי שאני באמצע הלילה, ואני חייבת להקים מגדל אינסופי, מהמון המון חתיכות, כמו מגדל אייפל. אלף חתיכות קטנות בחדר חשוך. ושאם אני לא אסיים את הפעולה הזאת עד סוף הלילה... הכל יעלם. 

אני חיה מול הדימוי הזה. אני מנסה לשחרר דברים, להאמין שיש זמן, וגם שיש דברים שמיועדים להיעלם. ובכל זאת שוב שוב מכניסה את עצמי לתוך סיטואציות שבהן אני אמונה על השימור. 

קראת לתערוכה ״אל הספריות הפנימיות״, ועכשיו השם הזה מתבהר במלוא זוהרו. הנשמה שלנו יודעת מה צריך לקחת הלאה, ומה לשחרר, מה לבנות ומה להרוס. בספר את מדברת עם דר׳ סוראקי על התמודדות שלך עם כאב פיזי, שאולי הוא מעין תולדה של ה״אחריות״ הזו, או אולי נמצא בקורלציה לכמות המשקל שאת נושאת ברגע נתון. 

בכדי להחלים מכאב רב שנים, הייתי צריכה לעשות סדר בסיפורים של חיי, מה מניע אותי, מה מכאיב לי, איזה דברים אני עושה פשוט מתוך ניסיון למנוע כאב, ומה אני מסכימה לשחרר בשביל להחלים, בשביל לא להעביר את הכאבים שלי ומחירי הכאב הלאה לילדי. 

חלק מהכאב הנוכחי הקולקטיבי שבו אנחנו נמצאים, קשור בניתוק מעצמנו, מחוסר הרצון לשחרר את הכאב שלנו. כאב משרת אותנו בזהות הנוכחית, ואם נשחרר אותו נאלץ לגדל זהות חדשה ומעודכנת, וזה מפחיד. להשתנות, להשיל זהות קודמת ולבנות משהו חדש, זה אחד מהדברים הכי מפחידים שאפשר לעשות, כי במעבר בין הזהויות יש זמן של ריק, של חוסר וודאות, ומערכות גדולות לא אוהבות שינויים. עבורי, התקופה שהגיעה לאחר השיקום, כשלראשונה בחיי הבוגרים הייתי ללא כאב פיזי, היתה אחת מהתקופות הכי מורכבות בחיי. כל מה שידעתי לגבי עצמי, כל מה שהכרתי מכל המערכות יחסים של חיי, היה צריך לעבור אתחול מחדש. יש דברים בזהות החדשה הזו שכבר לא התאימו והיו חייבים להשתנות. 

בשיחה שלי עם דר׳ סוראקי, היא מדברת על כך שכאב גדול דורש מאיתנו לעצור ולחזור אל ״הספריות הפנימיות״. כלומר, להתבונן במה מהותי לנו. אם לא היה כאב, הייתי נשארת באותו מצב נוח ללא שינוי, ללא התפתחות. הכאב דורש מאיתנו להשתנות, להמציא את עצמנו מחדש באופן שמאתגר אותנו כיחידים, וגם באופן קולקטיבי. אנחנו נדרשים להרפות, מה שלא שייך למערכת ההפעלה העתידית שלנו. 

זו טענה רדיקלית של הספר והתערוכה, בטח כשמדובר במבנה מלא בהון סימבולי, בממסדיות וממלכתיות, שנפתח בזמן מלחמה. 

בבניין הספרייה הישן נמצאים עד היום דברים שהוחלט להשאירם מאחור. הם זרוקים שם במרתפים. בכל מעבר יש בחירה בנרטיב המנחה את פעולת המיון. כמה סיפורים מקבילים ניתן לספר על הזהות שלנו מתוך החומרים שנותרו מאחור? זה הופך להיות כמו תמונת תשליל, באותו מובן שפוקו מדבר עליו ב״תולדות השיגעון בעידן התבונה״, על ההתבוננות במי שהחברה בוחרת לנדות מתוכה, כדבר שמגדיר אותה. הסיפורים שאנחנו בוחרים לשכוח או להשכיח הם כנראה הסיפורים הכי חשובים. כל ספרייה מורכבת מאינספור ספריות קודמות ומעניין מה נותר בחוץ.

לא נוכל לסיים את השיחה שלנו בלי לחזור לספריה הפנימית של ספרי האמנית שלך. כי עשית המון, ובעצם לא דיברנו על זה בכלל, אבל לשמחתי חלקם עלו כבר לאינדקס האתר ואפשר לעלעל בהם. מה ספר האמנית הראשון שעשית? 

אולי בגלל השם שנתנה לי אמי, על שמה של סבתא הכותבת, יש בי חלק שמרגיש שאני בעצם נועדתי לכתוב ולא לעשות אמנות. אמא שלי כותבת פרוזה ועורכת מאז שאני זוכרת, ואני עברתי תמיד הלוך וחזור בין כתיבה לאמנות, בתחושה שאני קצת נקרעת בין הדברים. בנוף, יש לי סינסתזיה, ואני חווה קריאה ואותיות כחומר מאד תלת מימדי, ואפילו ככזה עם טעם. לפני המון שנים, כשנסעתי לארה״ב לחילופי סטודנטים לסמסטר, שהפך לשבע שנים ושני תארים באמנות, גיליתי את ב- Rhode Island School of Design את עולם ספרי האמן, והוא היה בשבילי גילוי ותיקון. סוף סוף יכולתי לחבר את כל העולמות. 

ספרי האמנית הראשונים שלי, שכמובן קצת מביכים אותי היום, היו קשורים למרחב, פיסוליים מאד, וגם בהם היה ניסיון לתקן דברים שאי אפשר לתקן. בשנים האחרונות כמעט כל העבודות שלי קשורות לשפה ואותיות, וכבר אין צורך לבחור. אולי ככל שאנחנו מתבגרות אנחנו חוזרות לעצמנו, לנושאי הליבה הפנימיים ביותר. גם זה חלק מההחלמה.

בתור אישה במעבר, ספר זה דבר אפשר לקחת איתך לכל מקום. 

ממש. זה מעניין גם בהקשר של אמנות מקומית, במובן הזה שליהודי הנודד לא היתה אפשרות לסטודיו אבל ספרים תמיד היו. מעניין גם כמה מתוך השפה הויזואלית של אמנות ישראלית נבנתה בדיאלוג עם שפה וטקסט ואותיות. האותיות כחומר גלם, ולא רק כמדיום שנושא איתו משמעות, זה משהו שמוטבע בזהות היהודית באופן אבולוציוני וזה מרתק עד כמה זה נוכח עד היום באופנים שונים.

למי הקדשת את הספר? 

הספר מוקדש לאנשי הספרייה הפנימית שלי. אני מוקפת בדרי ספריות. יונתן בן זוגי שהוא חוקר קבלה ובילה שנים בספרייה הלאומית, ושני בנותיי שהן ילדות כותבות שירה וסיפורים מאז ומעולם, ובני הקטן שמצייר אותיות ומחפש אותן בכל מקום, ואמא שלי שגם היתה שותפה בעריכת הספר, וכל אהבת הספרים והאותיות והמילים והספריות היא ממנה. כשהיתה בהריון איתי, היא כתבה תסריטים על מכונת כתיבה, ועד היום הקול שמרגיע אותי באופן הכי עמוק זה קול של הקלדה.

לעשות ספר זה כמו… 

לכתוב מכתב למישהו, שלא תלוי בזמן, הוא יגיע למי שצריך להגיע, בזמן שהוא צריך להגיע. 

את מי להזמין למגזין? 

את האמניות עינת עריף גלנטי ורעיה ברוקנטל. כל אחת מהן מנסה לתקן את המציאות ברובד אחר בשנתיים האחרונות, ובאופנים שגם הם בלתי אפשריים. אני מרגישה שקטה יותר לחיות בעולם המטורף הזה בזכות מה שהן יוצרות. ואת דניאל צ׳צ׳יק, שהוא צלם שנמצא כל הזמן בדרכים.