ספרי אמניות בצל מלחמה

יום האישה הבינלאומי, הוא תזכורת למה שמתרחש במשך 365 ימים בשנה. השבוע הוא מתקיים בצל פתיחת תיקי אפשטיין בארה״ב, עדותה הפומבית של ג׳יזל פליקו בצרפת, לנוכח רצח 46 נשים בארץ בשנת 2025; ולאור המלחמה, שכבר גבתה את חייהן של למעלה מאלף נשים, גברים וילדים ברחבי האזור והמפרץ, כולל עשרות ילדות בבית ספר יסודי באיראן שנהרגו בהפצצה אווירית. בחרתי השנה להפנות את המבט אל ארבעה ספרי אמניות שעוסקים בגוף, באופן שבו הוא נתון למבט חיצוני, במתח שבין סכנה ופגיעה לבין שליטה, ובמה שנשאר - מה נותר על הגוף, מי זוכר.ת, למה יש עדות, ומי מקשיב לה.

ב-״Venice״, שוזרת מרב שין בן אלון רישומים, קולאז'ים וציורים לצד טקסטים מינימליסטים שמתלכדים לנרטיב (המלצה בתוך המלצה - לקרוא את הטקסט היפה שג׳וי ברנרד כתבה עליו). עם הדפדוף מתגלה סיפורה של אמנית שמגיעה לביאנלה לאמנות בוונציה, שם היא חווה טראומה מינית. לאורך הספר בן אלון מציגה דימויים פרגמנטריים, מרחפים בחלל לבן, זה על זה, רמזים למה שקרה. חלקם מוקפים תיפורים, אחרים עשויים מהם, לצד גם ציורי תקריב של תיפור בעור, או מסמרים קטנים נעוצים בבשר מדמם. למי שייכים התחתונים האלו, הגוף הזה, הצללית הזו?

ב-״יומן של רקדנית״ אלינור קרוצ׳י, שלצד עבודתה כצלמת עבדה גם כרקדנית מזרח תיכונית באירועים, פורשת לפנינו את שגרת היום-יום של הרקדנית ״האוריינטלית״. בפריימים פנורמיים וכמו סינמטיים, היא נראית מתאפרת ברכבת התחתית, בחדרי שירותים, ובמרכז האירועים שבחלקם, כפי שהיא כותבת, היא ״ההפתעה״. הקהל לדבריה הוא חלק אינהרנטי ובהיעדר החיבור האנרגטי אליו, הריקוד הופך כבד, כפוי. דמותה המחויכת והזורחת בגרעיניות, מוקפת שטרות הכסף על הרצפה, מנכיחה את המתח שבין הבדידות לשמחה ולהדר שהיא עוטה על עצמה. בצילומיה קרוצ׳י היא מושא למבט הקהל, אך גם צלמת, שנתונה לעין המצלמה.

ב-"Do You Think Art Should Be so direct", מגיבה רקפת וינר עומר למושגים כמו עבודה (Labor) ואמנות. הספר מכיל רישומים ילדיים בטושים על גבי דלתות ישנות שמבוססים על תצלומים ממגזיני פורנו (רפרור לציורי דלתות שירותים שנושאים לרוב אופי מיני או פניה לנשים ספציפיות), צילומים של וינר עומר עצמה ועבודות טקסט שמבוססות על מודעות ״דרושים״ למפגשים מיניים. הספר גם כולל מניפסט שקורא לנשים להפסיק לצאת לעבוד, מתוקף כלכלת המין שאליה נשים נתונות.

״מינשארנקי״, הוא ספר אמנית ראשון שליווה גם את תערוכת היחיד של הילה לולו לין פרח כפר בירעים. הספר מאגד רישומים, הדפסים ושירים, כולם הכלאות של דימויים: יד ושיער, רגלי ברבי וביצה שבורה, חלמון ביצה ופנינים, לצד פסלים שמטרתם הוצאה מהקשר - עונג או כאב, כך גם בשירים - כמו ״מסמרי לשונ שפהיטב את המילימ״ או ״קלפ אותי קלפ אותי תביאתהגזר״. בין הנקי למלוכלך, היא שמה ללעג את ה"אנושי" וה״נשי״.

06.03.2026