ראיונות

ארוחה משפחתית

נורית ירדן

איך ספר נולד?

גדלתי בפריז, ואימי למדה שם לבשל אוכל צרפתי קלאסי, עתיר חמאה. היא היתה בשלנית מעולה. כשהיא נפטרה, ירשנו שש שקיות עם מתכונים, רובם כתובים בכתב ידה. אני לא אוהבת לבשל, לכן הם שכבו אצלי בארון. בשלב מסוים העברתי אותם לאחי, שגם הוא לא ממש בישל בזמנו. השקיות עברו כל כמה שנים ממנו אליי. בסוף הבנתי שכדאי לעשות איתם משהו. ככה נולד הספר.

בתחילת התהליך יצרתי שני כרכים שהיוו גרסה ראשונה לספר. הדפסתי אותם ידנית במדפסת הביתית שלי וכרכתי בעצמי. בשלב הזה, הספר נקרא Home Cooking וכך נקראה גם התערוכה שבה הצגתי אותו בגלריה שלוש בתל אביב (2005). בתערוכה היה מיצב עם שולחן אוכל מכוסה במפה ועליו ארבעה עותקים מהספר. סביב השולחן היו ארבעה כיסאות כמספר הנפשות במשפחה שלי, והצופים בתערוכה דפדפו בהם, וכך נוצרו מעין "משפחות". הצלמת פראנס לבה נדב, אחת מהשותפות בהוצאת הספרים חרגול, ביקרה בתערוכה והציעה לי להוציא את הספר לאור. שנתיים לאחר מכן הוא יצא לאור בהוצאת חרגול ועם עובד (2007).

אז בעצם ייצרת גוף עבודה עבור הספר?

כן, עבדתי על חומרים במיוחד עבורו. כמו שטלי תמיר כתבה בטקסט בסוף הספר [מנה ראשונה, מנה עיקרית, תוספת, קינוח], השפה של המתכונים מאוד אלימה. ככה דיברו אז על אוכל, ״לדפוק״, ״לשטח״. כשעברתי על המתכונים הבנתי שאפשר להעביר דרכם את החלק המורכב יותר בסיפור המשפחתי שלי. אני עובדת בסדרות, ותמיד הצגתי אותן יחד כגוף עבודות אחד. גם עבור הספר יצרתי סדרות ובזמן העריכה שלו, החלטתי לפרום אותן לאורכו. וכך רק מי שמדפדף בספר כולו מזהה אותן. זה היה עבורי תהליך מעניין שמשפיע על היצירה שלי עד היום.

זה לוקח אותי למחשבה על המנעד בין אמנים שמייצרים גוף עבודה במחשבה על הצופה, או שמשאירים הרבה מקום לצופה להיכנס לתוך העבודה או הספר, לעומת אמנים שקודם מייצרים דימויים או אובייקטים ואז חושבים איך לייצר חוויה. איפה את על הציר הזה?

עד שהתחלתי לעבוד עם פייסבוק ואינסטגרם, לא חשבתי על הצופה. עשיתי דברים שעניינו אותי והצגתי אותם. אבל עם הזמן, הקהל נעשה חשוב עבורי. גם כיום אני לא יוצרת בשביל הצופה, אבל כן מעניין אותי איך הצופה רואה ומה נוגע בו. כשהתחלתי לצלם חומרים במיוחד עבור הפלטפורמה של פייסבוק, החלטתי מראש שהצופים ישפיעו. למשל הסדרה ״פרחים לשבת״, נולדה כשמישהי הגיבה על צילום של פרחים באגרטל שהעליתי באחד מימי השישי, עם הכותרת "פרחים לשבת", וכתבה בתגובה, ״אולי תהפכי את זה למסורת?״. כך נולדה הסדרה הזו, וסדרות נוספות נוצרו בדרך דומה. 

זו בעצם פעולה דומה לפעולה שתיארת עם הספר בתערוכה, אנשים מתקבצים סביב דימויים שלך.

כן, ובמקרה הזה זה קורה אונליין. בסופו של דבר, זה היה מעין תהליך הפוך, יצרתי הרבה דימויים לפייסבוק שצילמתי בנייד, ואחר כך, הם התאימו גם לתערוכות. כך גם את הדימויים שיצרתי במיוחד עבור הספר "ארוחה משפחתית", אני מתכננת להוציא בקרוב לחלל של גלריה בתערוכה שתעסוק בו.

בין הסדרות בספר ישנם דימויים המתייחסים לטראומה שעברת בילדות. יש משהו מאוד ״מרומז״ ברמה העובדתית בספר, אף על פי שהטראומה מאוד נוכחת בו.

מעניין בעיני איך אמנים ניגשים לטראומה ביצירה. יש גישה שהיא כמו אגרוף לפנים, גישה ישירה, כזו שלא מאפשרת לצופה להתעלם מהנושא, אך גם עלולה להבריח אותו. אני מעדיפה להשאיר לצופה מידה מסוימת של בחירה כמה לראות, איך ומתי. חלק גדול מהקהל לא מסוגל להכיל את הדברים כשהם מוצגים באופן ישיר. חשוב לי להגיע לקהלים רחבים, במיוחד כשאני נוגעת בנושאים שאנחנו כחברה מעדיפים לא לראות, כמו במקרה של הספר "ארוחה משפחתית" שמדבר בין השכבות שלו על ניצול מיני וגילוי עריות.

הדרך שלי היא לייצר ״מלכודת דבש״. לעבודות בספר יש אופי של יומן והן נשענות על אסתטיקה. יש יופי מכוון בדימויים שאני יוצרת, והגישה היומנית אפשרה לי לשלב בספר גם צילומים שלא קשורים לטראומה. אלה דימויים תמימים, יומיומיים שמאפשרים לבנות את המתח, וזו המלכודת. מבחינתי הספר בנוי כספר מתח, ככל שמדפדפים בו יותר וקוראים את הכותרות, כך הקרקע נשמטת, ובערך במחצית שלו יש כפולה שמתארת את הטראומה האישית שלי, באופן גלוי וברור למי שמוכן לראות.

כן, בלי הקשר דימוי-כותרת זה לא מייצר את אותו אפקט.

נכון, אני עובדת הרבה עם חיבורים טקסטואליים בין דימויים למילים. זה חלק מתהליך העבודה שלי.

הספר יצא ב 2007, הרבה לפני תנועת Me Too, איך הוא התקבל?

כשהספר יצא לאור, לא תאמיני, אבל היו חנויות ספרים שהציבו אותו על המדפים של ספרי בישול, לפעמים מצאתי אותו במדור ספרי מתנה ולעיתים בין ספרי אמנות. הוא הגיע למקומות שלא ציפיתי להם וחצה את הסף של עולם האמנות. מלבד לקהל שוחר האמנות, הוא הגיע גם לחוג לעבודה סוציאלית, לפסיכולוגים, למרכזי סיוע. ד"ר שירה סתיו שכתבה בזמנו ביקורת במדור ספרות של עיתון "הארץ" כתבה עליו, למרות שהוא ספר אמנות. יחד עם זאת הוא היה סנונית יוצאת דופן ולא חלק משיח חברתי רווח, כפי שהיה יכול להיות אילו היה יוצא לאור כיום.

היית אומרת שיש בו משהו אקטיביסטי?

להוציא ספר זה לא כמו ללכת להפגנות, אבל אני כן רואה בספר יצירה בעלת אופי חברתי. והוא נולד כדי להעלות לשיח הציבורי נושאים כמו ניצול מיני וגילוי עריות, שהיו מושתקים במהלך השנים. אז יש פן אקטיביסטי בחלק גדול מהיצירה שלי וגם בספר. אפשר לומר שמי שמתבונן בספר בתשומת לב, לא מסוגל לבשל ממנו. 

כל הנשים מהסדרה ״פמיניסטית״ בספר הן בערך בגיל שבו אמא שלך מופיעה בו.

כן, כשאני חושבת על זה, אולי הן התיקון שלה. 

כפי שסיפרת, את עומדת להציג בקרוב תערוכה חדשה שבה את חוזרת לחומרים מהספר, למה החלטת לחזור לחומרים?

בסוף 2018 פנתה אלי האמנית והאוצרת איילת השחר כהן והציעה לי להשתתף בתערוכה בנושא גוף נשי ושירה, שהיא תכננה יחד עם המשוררת טל ניצן, בגלריה של בית הספר לאמנות מוסררה. החומרים היחידים שהיו לי והתאימו לנושא היו המתכונים עם חלקי הגוף של הנערות מהספר "ארוחה משפחתית". הדפסתי ומסגרתי שני מתכונים עם גוף מתוך הספר. התוצאה הייתה מאד חזקה מבחינתי, והבנתי שהגיע הזמן להוציא את הדימויים מהספר לחלל של גלריה. התערוכה תוצג בגלריה שלוש בתל אביב. עכשיו אני כנראה יכולה להתמודד באופן אחר עם החשיפה, ועניין אותי לחזור לחומרים מהספר ולבדוק מה העמדה שלי 13 שנים אחרי שהוא יצא לאור. כפי שסיפרתי, רבים מהצופים מדחיקים את הכפולה שמדברת באופן גלוי על הטראומה האישית שלי כשהם מדפדפים בספר. אולי דווקא כי היא קשה לעיכול ולא מרומזת. לתערוכה שעליה אני עובדת בימים אלה קוראים לכן ״כפולה״.

תגלי לנו מה עוד יהיה בה?

שוכבים אצלי בארון כ 30 שנה סרטי 8 מ"מ משפחתיים שאבי צילם. המרתי אותם לאחרונה לפורמט דיגיטלי וחלק מהחומרים האלה יוצג בתערוכה. אבי היה צלם סטילס מעולה, אבל הסרטים מצולמים ללא פוקוס ובאיכות ירודה שבמקרה הזה מתאימה לי. יהיו חומרים חדשים נוספים שאוכל לדבר עליהם רק בהמשך.

ומה בספר אמן.ית הבא?

אני חושבת על ספר שיעסוק בכל החלק הצרפתי בהיסטוריה שלי, שנאלצתי להדחיק כשחזרנו לארץ משליחות של שבע שנים בפריז. 

לעשות ספר זה כמו…

זה כמו ללדת. זה באמת תהליך מאוד ארוך ומורכב. ובמקרה של הספר הזה זו הייתה גם לידה מחדש שלי, מתוך החומרים האלה.

את מי להזמין לאתר?

את מרב שין בן-אלון, שעכשיו הוציאה ספר אמנית חדש, מרתק ויוצא דופן, קוראים לו ״חמש רגליים״.

איפה משיגים?

בחנות המגדלור.

נורית ירדן, ילידת 1959, חיה ועובדת בתל אביב-יפו. ירדן בעלת תואר ראשון מהמחלקה לצילום, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים. בעבודותיה היא משלבת בין צילום ישיר לצילום מבוים, ועוסקת במתח בין המרחב הפרטי והציבורי דרך סממנים ויזואליים, חברתיים ופוליטיים  בישראל. לאחרונה הציגה תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה.

״השפה של המתכונים מאוד אלימה. ככה דיברו אז על אוכל, ״לדפוק״, ״לשטח״. כשעברתי על המתכונים הבנתי שאפשר להעביר דרכם את החלק המורכב יותר בסיפור המשפחתי שלי.״

״מעניין בעיני איך אמנים ניגשים לטראומה ביצירה. יש גישה שהיא כמו אגרוף לפנים, גישה ישירה, כזו שלא מאפשרת לצופה להתעלם מהנושא, אך גם עלולה להבריח אותו. אני מעדיפה להשאיר לצופה מידה מסוימת של בחירה כמה לראות, איך ומתי.״