אלפיים ואחת עשרה

הציורים בתערוכה של אורן אליאב, זוכה פרס רפפורט לצייר ישראלי צעיר לשנת 2010, הם פרק המשך לתערוכה "הם לא יעירו אותנו בזמן", שהוצגה בתל אביב בקיץ 2010. בשתי התערוכות, עבודותיו של אליאב מעלות שאלות של זמן בשני אופנים: באמצעות שיבוש תחושת ההיסטוריוּת ובאמצעות יצירת "משך זמן" של צליל מדומיין. עבודותיו של אליאב יוצרות מראית עין של זמן עבר, "מוכרות מטרידה", שמבוססת על הזיכרון התרבותי הצרוב בתודעתו של הצופה. אבל התבוננות ממושכת בציורים חושפת מרחב ביניים, שלדברי האמן מתפקד כמו "לימבו בין עולמות, שחוקים רגילים של היסטוריה דווקא לא חלים עליו". ציורים רבים, כמו למשל דיוקנאות ה"מאזינים" (2011), מעוררים אשליה של צליל, אדוות קול המתעצמת ומתפשטת בחלל התצוגה. ציוריו של אורן אליאב עוסקים, בין היתר, בשיבושי ראייה ובהסחת הראייה מתפקידיה המסורתיים. אליאב מעניק חשיבות רבה לתרגום הנראות; אבל דווקא כאמצעי של שיבוש ולא כאמצעי של תיאור. אליאב מצייר את הדברים שאי אפשר לאחוז בהם, את מה שנעדר או חסר. עבודותיו נעות ברווח הקטן שבין הדברים עצמם, שם מצויה אמת חמקמקה ונעלמת, אמת סמויה מן העין.