השמש של אתמול

בספר מתועדת חזרה למקורות הצילום תוך כדי הרהור על עתידו של המדיום.
גרשוני נסע לביתו של ממציא הצילום, וויליאם הנרי פוקס טלבוט, בלייקוק אנגליה, שם צילם את ביתו של טלבוט וסביבותיו. גרשוני הפך את המצלמה הדיגיטלית שלו למצלמת נקב, ויצר חשיפות ארוכות היוצרות מחדש מראה של חומריות וטקטיליות שנעלמו בעידן של הצילום הדיגיטלי. התצלומים של גרשוני לוכדים אלמנטים של הפתעה - כתמי אור וצללים מוזרים, המזכירים שרידים של איזו רוח רפאים בלתי נראית. בין דימויי הרפאים הגרעיניים הללו משובצת סדרת צילומי עירום המציגה גבר צעיר מצטלם בחדר ריק. איננו יודעים עליו דבר, או על יחסו לדימויים המקיפים אותו, מלבד העובדה שהוא נקרא במבי. בין שתי סדרות הצילומים נוצר דיאלוג טעון, בין המודל של גרשוני לבין לייקוק הריקה מנוכחות אנושית, כזה שמגביר את הארוטיות של נוכחותו של הזר המצולם.
היצירה המתקבלת היא אלגוריה ויזואלית רבת עוצמה הנעה בין עבר לעתיד, בין אב לבן, בין היעדרות ונוכחות. הלוך ושוב זה - בין אמן הצילום שנפטר, לבין החיוניות של הנושא הצעיר של גרשוני, בין קור ההיעדרות לאינטימיות של בשר חי - שופך אור על החרדות העכשוויות מהאינפלציה השופעת של הצילום - מהתפשטותו המוגברת והנסיגה הבו-זמנית ביכולתו לייצר משמעות.
בספר מאמרים מאת רותם רוזנטל וניסים גל.