אל תקחי ללב

אני שמחה לארח אותך בבית החדש של מעלעלת – מדף:ספרים שהם אמנות, בראיון על ספר האמנית ״אל תקחי ללב״, שיצא בינואר 2023. את ׳אמנית שעושה ספרים׳, שזה ז׳אנר מיוחד מאוד, ונדיר בארצנו. עד היום עשית חמישה ספרי אמנית. את ממציאה מחדש את הקשר בין צילום ופורמט הספר בכל פרויקט. אני תמיד שואלת איך נולד ספר, אבל במקרה הזה הייתי שמחה להתחיל עם איך עשית פיסית את הספר החדש?

הספר הוא למעשה קונצרטינה מאוד ארוכה בהדפסת ציאנוטייפ: בצידו החיצוני של הספר מופיע שרטוט אדריכלי של הבניין אותו חקרתי בעיר לודז׳ (פולין) ובצידו הפנימי, צילומים ודימויים הקשורים למסע שלי אליו ובו. כל עותק הודפס ידנית בציאנוטייפ (הדפס שמש) שהיא שיטת הדפס עתיקה, שבה מורחים אמולסיה רגישה לאור ובאמצעות חשיפה לשמש יוצרים דימוי מופלא בצבע כחול. טכנית הספר מורכב משש רצועות דו צדדיות המרכיבות אקורדיון ארוך וזה היה מאוד מאתגר - מעבר להתמודדות עם הדפסת ניירות גדולים ויצירת חיבורים חלקים בין הרצועות, הספר הודפס בחורף והתלות באור היום ובעוצמה שלו שינו את תנאי החשיפה, דבר שצמצם לצערי את כמות העותקים המוצלחים.

כל הספרים שלך ״מסובכים״, כלומר דורשים המון עבודה ידנית. בא לי לשאול חצי בצחוק: למה את עושה לעצמך חיים קשים?

זו שאלה מאוד טובה, גם למטפלת שלי (צוחקת). אני אוהבת עמלנות. אפשר להגיד שהתחלתי איתה כבר בשנה הראשונה בלימודי הצילום בבצלאל, כשהתחלתי לרקום על תמונות. כשהתחלתי ללמוד רציתי לצלם כמו יוסי ברגר שהיה אז ראש המחלקה, והבנתי שאני לא באמת יכולה או מצליחה. גיליתי שמעניינים אותי צילומי Ready Mades, צילומים שאני מוצאת, ולאט זנחתי את המצלמה, אבל נשארתי בצילום.

התחלתי לפרק את הדימויים עצמם: עסקתי בג׳סטות - איך אדם עומד מול המצלמה, מה הפריים, מה גבולות הפריים, איפה נגמר הדימוי ומה הרקע. באמצעות הרקמה, עבדתי על השכבות השונות של התצלומים. השתמשתי ברקמה מתוך הישענות על ידע מהילדות, למשל מערכות יצירה שאמא שלי היתה קונה לי כדי להעביר את הזמן כשהייתי חולה. חשבתי בתמימותי שבמלאכות היד הקטנות אני אוכל להשתחרר מהדרישות הטכניות והמקצועיות של המדיום. זה גם התיישב על התסכול הקלאסי של צלמים, שלפעמים עדיין לא ״מרגישים אמנים״, שהופיע בטקסטים מכוננים שעסקו בשאלת הצילום כאמנות שקראתי בלימודים. בניסיון להתמודד עם השאלה הזאת פניתי אל מלאכות היד והעמלנות. תערוכת הגמר שלי כללה אוריגמי, רקמה על נייר, טפט ענק על הקיר וכמה צילומים - אסופה של דברים שסימנו כיוון. בעשור שאחרי סיום הלימודים, התנסיתי בהרבה כיוונים: התחלתי לקנות צילומים בשווקי פשפשים, המשכתי לרקום, שיחקתי עם ג׳לי שנרקב בצנצנות והתנסיתי יותר בהצבות רב-תחומיות. בתוך שלל המלאכות והפורמטים גיליתי את יצירת הספרים הידנית והכל התחבר יחד בזמן הלימודים לתואר שני ב CalArts (California Institute of the Arts).

מה התחבר בעצם?

העובדה שספר מחזיק קונפליקט דומה לזה של אמנות הצילום - הוא מסחרי, אפשר לייצר ממנו הרבה עותקים, אבל יש לו פוטנציאל גם להחזיק את טביעת היד של האמנית. למשל האופן שבו יצרתי את הספר הזה, לא מאפשר לייצר כמות גדולה של עותקים וכל אחד מעט שונה מהאחר בגלל איכות החשיפות שאינן עקביות. הבנתי שאני רוצה לעשות אמנות בצורת ספר, להתמסר למלאכה.

מתי התחלת לעשות ציאנוטייפים?

השתתפתי בתערוכה בחולון שהנושא שלה היה מים [פרשת מים Water Affair, המרכז לאמנות דיגיטלית חולון,2021, אוצרים: אודי אדלמן ואביטל ברק] ואחת המחשבות הראשוניות היתה ליצור הדפסי ציאנוטייפ בגלל הצבע, זה הרגיש לי קצת צפוי וקלישאתי, אבל משהו במחשבה על תהליך היצירה של ציאנוטייפ, ובפרט השלב של שטיפת ההדפס וגילוי הדימוי, נשאר. בסופו של דבר עבדתי שם עם טכניקה אחרת שנקראת Emulsion Lift, בה פירקתי צילומי פולארויד באמצעות מים. בתערוכה הצגתי אסופה של מיכלי מים שבהם צפו אמולסיות צילומיות.

בערך באותו הזמן הכרתי את רחל ארז שהזמינה אותי להשתתף בסדנת ציאנוטייפ, ההתנסות בטכניקה גרמה לי עוד יותר להתלהב ולהבין שאני רוצה להשתמש בה בהזדמנות הקרובה. אחד מהחומרים שאספתי במחקר על הבניין בפולין, שבמרכז הספר הנוכחי, היו שרטוטים אדריכליים של המבנה. האופן בו השרטוטים קופלו הוביל למחשבה על אופן הקיפול של הספר, והמינוח של השרטוטים באנגלית - Blueprints - החזיר אותי לציאנוטייפ. עשיתי בעבר ציאנוטייפים, אבל בפועל זה הפרויקט הראשון שאני משתמשת בטכניקה.

אני אוהבת שאת מתארת את הדברים כתהליך ארוך של גילוי, כשבעצם, הדברים העקרוניים היו שם מההתחלה. נראה שאמנים הרבה פעמים עושים את אותה יצירה, או מונעים ממוטיבציה עקרונית דומה, שמתגלגלת מפרויקט לפרויקט. זה דומה לאופן שבו התצורות המשפחתיות שלתוכן נולדנו מבנות את העיסוק התמטי שלנו בעצמינו. בספר הזה את עוסקת לראשונה, ובאופן מרומז בסודות משפחה. יש איזו סצנה מכוננת בהקשר הזה שקשורה לספר?

זה מעניין לחשוב על זה ככה. אני חושבת שהמקור הוא בהתפרקות המשפחה. צילמתי מגיל 16 וממש לפני שהתחלתי את הלימודים באקדמיה בצלאל סבא שלי נפטר וההורים שלי התגרשו. שני הדברים ערערו את המקום שלי בחיים ובצילום. כבר אז התחלתי לעסוק בצילום משפחה. אהבתי למשל, שהמשפחה שלי מאד סימטרית בצילומים: אמא אבא, אח אחות, סבא וסבתא משני הצדדים. הפירוק של המבנה הזה, הלך יחד עם פירוק הדימוי ומה שהוא מייצג. בזמן השבעה על סבא שלי, עברתי על כל צילומי המשפחה וסידרתי אותם באלבום ושאלתי את עצמי, מה כל הצילומים האלה מספרים עכשיו, כשהמציאות איננה תואמת את מה שמופיע בהם? משם העיסוק שלי בארכיונים, בצילומים ובאובייקטים שנותרים לאחר המוות הפך למעין אובססיה. העיסוק בארכיון התחיל כעיסוק בהתפרקות, משם בהיעלמות ועכשיו בסודות.

זה נורא קשה להיות זו שמחזיקה את הזיכרון בשביל כולם.

את צודקת. בהתחלה זה היה כייף ומרגש, המון חומרים לעשות מהם ספרים ותערוכות. לאורך העשור האחרון התחלתי לאבד את היכולת לארכב, ולזכור איפה כל דבר נמצא. אני כבר לא יכולה להחזיק את המתים של אחרים. התחלתי להתנגד.

זה מעניין כי הספרים שאת עושה הם לא רק פירוק של הזיכרון, הם חיבור ובנייה מחדש שלו. הזיכרון שאת מייצרת הוא מאד מודולרי, את מזמינה לשוטט בארכיון באופן משחקי, עם המון חופש למעלעל, למשל בסדרת "There's a story I think I know (folded)".

זו דוגמא טובה, כי בעבודה הזו חיפשתי דרך לגעת בדימוי הצילומי השלם, לשבש אותו מבלי להרגיש שאני פוצעת או עושה לו עוול. אני מקפלת, חותכת, משלבת, יוצרת נרטיב חדש. לספר לרוב יש כיוון אחד ובספרים האלה יש כמה כיוונים, הצילום הופך למעין תלת מימד. רגע משמעותי נוסף בשבילי היה הפיצוח של סדרת הספרים: Faded but not forgotten, המורכבת משישה ספרים שונים כאשר כל ספר מייצר נרטיב שונה, גם באופן שבו הוא כרוך וגם בתוכן שלו. נקודת המוצא לעבודה הזו היתה ספרים שמצאתי בספריה של American Jewish University בלוס אנג'לס, ספרים שנתרמו אבל הספריה לא היתה מעוניינת בהם והחליטה להעביר אותם הלאה. רגע לפני שנמסרו הוצאתי מהם את סימני הקוראים: סרקתי את הקשקושים, החתימות, כרטיסי וחותמות הספריה, בעצם כל מה שהעיד על השימוש בספר ועל מי שהחזיק בו. את מה שסרקתי שילבתי עם צילומי משפחה מהאוסף שלי. כל ספר כרוך אחרת, והקוראים צריכים לגלות איך הם ניגשים לספר.

צריך לעבוד כדי להבין את הספרים האלו.

כן, יש הרבה רמזים, שקושרים בין הצילומים והטקסטים, אבל זה דורש זמן ותשומת לב. אחד מהספרים למשל מקופל כמו טעות בכריכה, יש חוסר תאימות בין הז'קט וכרטיס הספרייה ובין שני חלקי התמונה, והכל צבוע במעין פטינה של זיכרון והיזכרות. הרבה מתרחש בזכות החומר עצמו - הכריכות, הכרטיסים, והצילומים, שהזמן שלהם נחשף דרך אופנת המצולמים והצבעוניות הכימית של הצילום האנלוגי שדהה. ספרים הם אובייקט שדורש מגע, ואנחנו רגילים לא לגעת באמנות. אני נותנת לצופה אפשרות למגע אבל זו אפשרות מתעתעת, אם הצופה יכול לפרק, האם ידע להחזיר את הספר ״למקומו״? יש ספרים שאנחנו לא מצליחים להחזיר למדף הנכון, וייתכן שיאבדו כך לעד.

יצרת מעין היסטוריה של מגעים בספר.

בספריה היו ספרי קודש שגם בהם הספריה לא היתה מעוניינת, ואותם אי אפשר היה להעביר הלאה, אותם היה צריך על פי המסורת היהודית לגנוז. תהיתי איך זה יכול להיות שספרים ״רגילים״ הופכים ללא רלוונטיים, מה מגדיר את הקדושה, שהופכת אותם לברי גניזה? בשבילי סימני השימוש שנמצאים בספר, הם סימנים קדושים במובן מסוים. הפרויקט הזה נולד אחרי שפירקתי את הבית של אבא שלי, כשמצאתי את עצמי עומדת מול האנציקלופדיה העברית, שאני יודעת שאבא שלי חסך שקל לשקל כדי לקנות כל פעם כרך נוסף שלה. זו אנציקלופדיה ענקית, כבדה ובחלקה ידע שכבר אינו רלוונטי. אז מה להעביר הלאה ולמה? מה טעון במה? אותן שאלות עולות אצלי גם בצילום - מתי תצלומים הופכים להיות לא רלוונטיים? האם זה ברגע שאין יותר אנשים שמרגישים דבר ביחס אליהם? ומה אז?

הספרים שלך, ואולי כל ספר בעצם, הם אפארטוסים לאבוקציה, להעלאה בזיכרון. את מחייה זיכרונות מתים, אבל לא בהכרח את הזיכרונות, שהצילומים או הספרים מחזיקים. זה מתח ״זבאלי״ יפה.

תודה. הגדרת יפה את הרצון שלי לעסוק בזיכרון והיזכרות, שהוא לא נוסטלגי. אחד הקשיים שעלו ב״אל תקחי ללב״ היה איך להשתמש בסיפור האישי והמשפחתי שלי לא כסיפור, אלא כדרך לעסוק בשאלות על מחקר של עבר משפחתי ואיך הוא משפיע עלינו בהווה. הסיפור המשפחתי שלי מזכיר הרבה סיפורים אחרים, אנחנו גדלים בתוך נרטיב לאומי, שממקם אותנו כחלק מקהילה, ומייצר זהות. היתה נקודה בה גיליתי שאני לא יודעת פרטים על הסיפור האישי שלי בגלל שהנרטיב הכללי העיב עליו. זה הניע אותי למחקר על איך מספרים את הסיפור אחרת.

את נוגעת בסוד משפחתי באופן מאד מרומז בטקסט שפותח את הספר. זה היה קשה לכתוב?

אני עוסקת באיך להתמקם מול נרטיב, שלא אני אחראית עליו באופן מלא. הטקסט מחזיק באופן עקיף את הרגע שבו גיליתי שביום שסבא שלי נשלח לאושוויץ היה לו ילד בן 4 ימים, מתוך רשומה שנתקלתי בה במקרה במרשם אוכלוסין של הנאצים בגטו לודז׳. זה היה רגע משתק שבו הרגשתי שאין דבר שאני יכולה לעשות שיוכל להכיל את סערת הרגשות. המשפט ״זו רשומה שלא יכולתי לגעת בה״, מחזיק את הרגע הזה.

ממתי את עוסקת בהיסטוריה המשפחתית בפולין?

הספר הזה הוא חוליה, אני מקווה אחרונה, מפרויקט שהתחיל ב-2017, ברזידנסי במוזיאון POLIN לתולדות יהודי פולין בוורשה. אבא שלי נפטר שנה לפני כן, והסתובבתי בוורשה הקפואה עם רוח הרפאים שלו, מטיילת ברחובות ומדברת איתו, קצת כמו משוגעת. היו לי הבלחות של זכרונות, שיחות מומצאות ופתחתי מחברת בה כתבתי רגעים מתוך הרצון לשמר את הזכרונות והשושלת המשפחתית. נזכרתי בטיול משותף שהיה לי איתו בלודז׳ כמה שנים קודם לכן, בביקור בבניין של המשפחה, שהיה אז בתהליך החזרת בעלות. כדרך אגב הוא הצביע על אחת הדירות בבניין ואמר ״פה סבא שלך גדל״. זה היה רגע משמעותי שבו הבנתי שאני לא באמת יודעת את הסיפור המשפחתי שלי לעומקו. מאותו רגע הכרחתי אותו לספר, ורוב מה שאני זוכרת מהשיחה הוא התסכול שלו מהעובדה שהוא לא זוכר. והנה אני שוב בפולין, הוא כבר לא לידי, ופתאום ההיסטוריה מעסיקה אותי יותר ממה שדמיינתי. הבית בלודז׳ הוא דבר קונקרטי, שמחזיק את הזיכרון של המשפחה שלי שאיננה כבר. התחלתי לחקור, והתמכרתי.

ב-2019 נסעתי לרזידנסי בלודז׳ שבסופו הצגתי תערוכת יחיד בגלריה Pracownia Portretu בעיר. את רוב השהות שלי העברתי בארכיון שם ובסיורים באזור הבניין. הפחד הכי גדול היה שמישהו יבין שאני בעלת הבניין, ונוצרה מורכבות גדולה בהווה של הבניין, שעמדה אל מול המחקר ההיסטורי שעשיתי במקביל. הבניין שוכן בשכונה שעוברת ג'נטריפיקציה ויש הרבה בעיות שקשורות לזכויות הדיור, בדומה למה שקורה בתל אביב ובערים גדולות אחרות. שֶׁם התערוכה במקור היה כתובת הבניין והחלטתי לשנות אותה, כי פחדתי להיות מקושרת. הרגשתי שאני בעמדה מרוחקת ופריבילגית ושאני לא יכולה להתייחס רק לעבר בזמן שאנשים גרים בבניין מתפרק. התערוכה בסוף עסקה ביחסים בין העבר של הבניין, לזהות שלי כבעלת בית ישראלית, יהודיה בפולין, ובהווה הישראלי-פולני.

ואיך כל זה קשור לספר החדש?

התערוכה הרגישה לי לא שלמה בלי אובייקט מדופדף, אבל אז הגיעה הקורונה. קיבלתי מלגה לעשות ספר, אבל אי אפשר היה לטוס. ב-2022 בין הסגרים, נסעתי עם האמנית דנה לב לבנת, השותפה המושלמת למסעות, לצלם את הבניין. בזמן שעבר מאז הביקור הקודם הבניין פונה מדייריו, כי לא היה ראוי יותר למגורים. המטרה שלי היתה למצוא את הדירה שסבא שלי גדל בה ולצלם. על אף המידע שהיה לי, לא הצלחתי לאתר אותה בוודאות. נכנסו לכל הדירות הפנויות, וצילמנו כמו משוגעות בכמה מצלמות ופורמטים. זה היה מטורלל לגמרי, היו שם סצנות ׳ג׳ף ווליות׳ למכביר: שולחן מלא בקרטונים של פיצה, פוסטרים קרועים, רהיטים שבורים, המון עזובה. עם הצילומים שיצאו משם, עם צילומי המשפחה שאספתי, רישומים ותוכניות של הבניין מהארכיון; בניתי את הספר. בצידו האחד blueprints של הבניין, ובצידו השני ה-blueprint של הסיפור.

הספר מתעסק בעבודת החיפוש: מה זה אומר לשהות בארכיון, וכמה זה מתעתע.

פתאום ההיסטוריה, וחוסר היכולת שלנו לגעת בה, נמצאת בפרונט. חוסר היכולת של ארכיון מכל סוג שהוא, להבין את עומק הזוועה ההיסטורית. בגלל זה היה לי חשוב לערבב צילומים מכל התהליך, למשל משיחות הסקייפ שעשיתי עם דודה של אבא שלי. הדימויים סגורים בתוך הבית, באותו אופן שאני הייתי בזמן הקורונה – מנסה לחפש מרחוק מידע על זמן אחר. השהייה בארכיונים היא על-זמנית, בעיקר כשהנגישות למסמכים היא אונליין. הרגשתי שאני יכולה למצוא הכל, ופיסות מידע קטנות, הפכו להיות עוד נדבך בניסיון להרכיב את השלם. רק כשמצאתי את הרשומה על הבן של סבא שלי הפסקתי לחפש. פתאום מצאתי משהו שלא ידעתי עליו, ועוד בתמציתיות מכאיבה כל כך: שם משפחה, שם פרטי, תאריך לידה ותאריך שילוח. הבנתי שאין עוד צורך לחפש, שום דבר לא ישלים את הסיפור.

עכשיו אני מבינה יותר את השם של הספר. מאיפה הוא הגיע?

אני בדר״כ עובדת עם טקסטים שהם רדי מייד, וגם במקרה הזה. במסגרת המחקר יצרתי קשר עם קרוב-רחוק, איש בן 90 שחי בגטו לודז׳ בזמן המלחמה, בבניין יחד עם המשפחה של סבא שלי. זה משפט שהוא אמר לי בסיום שיחה ארוכה ומפורטת. זה היה כמו לשמוע את סבתא שלי אומרת את זה. מישהו בקצה של עץ המשפחה פתאום דואג לי. אחרי ששיתף אותי בכל מה שזכר, וסיפר מה שכבר סיפר אינסוף פעמים, הוא אמר ״אל תקחי ללב״. אבל לקחתי.

למי היית מקדישה את הספר? או למי הספר מוקדש?
לבן שלי, אבשלום.

את מי תרצי להזמין למגזין?

יונתן ויניצקי עם הפליפ בוק המופלא שלו.

איפה משיגים את הספר?

מגזין 3 יפו ספרים.