המעבר בתעלות הדמע תקין

אתמול קראתי שוב את הספר לפני שהלכתי לישון, וחלמתי עליו בלילה. חלמתי שאני אוספת גור חתולים קטן ומתחילה לרוץ איתו ברחוב חשוך, וכל הזמן מסתכלת לאחור ושואלת ״מי רודף אחריי?״ אחר כך אמא שלי באה ואומרת שאני בהריון כי היא הסתכלה באולטרסאונד שלי, ואני אומרת לעצמי, ״איך זה יכול להיות שעשו לי אולטראסאונד אם לא הייתי שם?״ עד כאן החלום. כשקמתי חשבתי על האופן שבו חיים נרשמים ונשמטים במהלך של תיעוד, ואיך הספר שלך מנכיח את החוויה הזאת בצורה כל כך דרמטית בשבילי. אני חושבת שבשביל הרבה א.נשים ״המעבר״ היה אירוע מכונן. איך ספר כזה נולד-נאסף?

הספר הוא תוצאת עבודה של שנים. הוא נולד מתוך משפטים שכתבתי ביומן שלי, ותצלומים שצילמתי לאורך שנות ה 90 ותחילת שנות ה 2000, זמן של 15 שנה בערך. בהתחלה לא הצגתי את החומרים האלו, לא חשבתי שהם שווים משהו, לא כל כך התייחסתי אליהם או הראתי אותם. את הספר הראשון שלי, שקראתי לו פשוט ״ספר״ (a book) הוצאתי בהולנד ב 1999, כשהייתי ב Rijksakademie. הוא הודפס בבית הדפוס של האקדמיה בהולנד. הם היו הראשונים שהתייחסו ברצינות לכתיבה שלי וראו אותי כאמנית כותבת, דווקא בשפה האנגלית, באקדמיה הולנדית. הייתי אז בת 29. שם גם התחילו ההסתגרויות, פעולה שעשיתי אחר כך בארץ בכמה מקומות שונים, עד השנים אלו ממש. המון דברים התחילו בהולנד. ההוצאה לאור של ״המעבר בתעלות הדמע תקין״ הייתה מאד קשה. העבודה על החומרים עצמם הייתה טבעית וקרתה ממילא, אבל להוציא את הספר לעולם היה טראומטי, קצת סיוט.

למה?

קודם כל להשיג את הכספים, שהיו דמיוניים בשבילי. לעבוד עם מעצבים גרפיים פתאום שאיני רגילה לכך, הרי תמיד אני בעצם עובדת לבד ומחליטה לבד, ואני לא קלולס באופן שבו הדברים אמורים להראות ולשבת בדף. הייתה לי סקיצה איך הספר אמור להיראות, ואיך התצלומים יהיו לצד הטקסטים, ואיך יהיה משקל שווה ברור לטקסט ודימוי. חלק מהמעצבים הגרפים השיבו ברעיונות עיצוביים גרפיים שהופעלו והורגשו מידי, ולא כל כך אהבתי, והיה קשה לי להגיד, והוחלפו הידיים שוב ושוב. וחלק ביקשו תשלום רב עבור עבודה שבקושי נעשתה. בסוף סטודנטית שלי לשעבר מהמחלקה לתקשורת חזותית הצילה אותי, והספר יצא לאור הרבה בזכותה.

וכשהספר היה בבית דפוס, בשלבים אחרונים של הדפסה, הייתי בהריון בחודש שמיני עם מירון, בנוסף לתערוכה שהצגתי בגלריית דולינגר. זו הייתה תקופה עם המון מחויבויות ולחץ ועוד בסוף היריון. היה לי מאד חשוב סוג הנייר, איכות ההדפסה של השחור-לבן, שיהיה קרוב לאיך שאני מדפיסה בחדר חושך. קיוויתי שכך זה ייראה, קרוב להדפסה בחדר חושך. אבל זה יצא רחוק מזה. הבאתי דוגמאות של ספרי צילום שאני אוהבת, ואופן ההדפסה שאני מבקשת, אבל בבית הדפוס הספר כאילו מזנק ממך והמכונות עובדות ועובדות ורצות ורצות, ואין דקה. יש קצת קרבה לאופן שבו אני אוהבת להדפיס, זה מהדהד את השחור שלי, אבל לא ידעתי עד כמה סוג הנייר הוא קריטי. ויצא לי ספר שאיני אוהבת לגעת בו כל כך, הוא יצא כל כך גלוסי, ומה לי ולגלוסיות הזאת.

האפרוריות הזו, אני חשבתי עליה כמאוד מכוונת וקונסיסטנטית. היה אמור להיות נייר מסוג שונה?

הייתה אמורה להיות לכה סלקטיבית, הצילום היה אמור להיות מבריק, ושאר הדף עם המשפטים אמור היה להיות דף נטול ברק. לגבי האפור, לא התכוונתי, רציתי יותר "שחור", וקונטרסטיות, אבל לא מופרז מידי. כמובן שאני שמחה שהוא יצא, אני כן אוהבת משהו בו, והוא כן מדויק מבחינת מה שעבר עליי ומי שהייתי באותן שנים. אני גם יודעת שהוא מספר סיפור עקרוני קצת, של מישהי שיוצאת לעולם לומדת ודברים קורים לה. והוא עושה את שלו. פעם יצאתי בשכונה לסופרמרקט. אמא ובת פנו אליי, ואמרו לי ששתיהן בדיוק קראו את הספר. נורא התרגשתי מזה, שהספר מדבר אל שני דורות, נערה בגיל-עשרה ואמא בת 50 והן פונות אלי בסופרמרקט בשאלה והתרגשות.

הציר של הבת-אם מרכזי בספר, כמו גם הציר של האב, האחיות והאהובים שלך. זה מזכיר לי משפט ששמעתי מאפרת מישורי, אחותך. היא שאלה בשיעור פעם מה אנחנו לומדים מאדיפוס המלך. אחרי שניסינו לענות, היא אמרה: ״אדיפוס מלמד שאי אפשר לצאת את גבולות המשפחה״. אפשר להגיד שהספר נדחס בין הלברוח לברוח, והלהישאר להישאר.

כן, אבל אז הייתי קצת נאיבית. חוויתי עצמי אז רק בהקשר מאוד גרעיני ומשפחתי וקצת חברות וקשרים שהיו איתי. את כל הקורה לי הסברתי רק דרך המשפחה ומעגל אנשים קרוב. כשעזבתי להולנד, והמשפחה לא הייתה בסמיכות יומיומית, ויכולתי קצת להירגע מההסבר הזה, יכולתי לראות את "נועה" בלעדיי, ו"נועה" פחות עם "צדקה", ועוד כל זה באנגלית עילגת, לצד אנשים מכל העולם, מאיראן, יפן ובלגיה. גם איני אוהבת ציר אחד של הסבר. הספר בתחילתו מספר על תקופה בה הייתי בחרדות פיסיות תמידיות. הייתי קמה בבוקר ומתלבטת אם ללכת לשיעור בבצלאל או לרדת מהאוטובוס וללכת לחדר מיון בהדסה. ובשנה השנייה ללימודים, המצב היה בלתי נסבל ועזבתי את הלימודים, עבדתי בכל מיני עבודות משונות, נסעתי ללונדון, וחזרתי.

רוב התצלומים בספר לא צולמו כאן. 

כן, בתקופה ההיא, האוטומט שלי היה לנסוע לחו״ל, ה"פה" היה קשה, מעיק ולופת מידי, "שם" עוד לא הכרתי כלום ואף אחד לא הכיר אותי. רוב המשפטים הם מכאן, אבל הצילומי חוץ רובם נעשו בלונדון, אמסטרדם ופולין. יש תצלום חוץ אחד של פארק הירקון במזג אוויר ערפילי ושל אבא שלי בעין כרם, בלילה. קשה לי לצלם כאן, באמת קשה לי עם האור החזק כאן. עד עכשיו איני יודעת איך מצליחים לחשוף לאור כאן. וגם קשה לי מאוד לצלם אנשים, במיוחד אנשים שאיני מכירה, ממש משונה לי להרים את המצלמה מולם, פעולת הרמת המצלמה וצילום תמיד הביכה אותי. ואיפה אני יכולה לצלם רחוב ריק ככה?! ברוטרדם ובפולין. את יודעת, רציתי לנסוע לפולין כל הזמן, היה לי ממש מין ג׳וק לנסוע לאירופה המזרחית. ואז הכרתי דווקא באמסטרדם את ארקדיוש, שהוא מפולין.

הצגת את החומרים האלו בבצלאל בזמן הלימודים?

לא ממש, בערו לי אז דברים אחרים. וגם לא חשבתי עוד שצילומי עצמי וצילומי חיי ומשפטים מיומני שווים משהו. שווים שעוד עין תביט בהם. זה לקח זמן, עד שהבנתי שאלו חומריי, ויש להם מקום, ויש גם מסורת והיסטוריה של מקום לסוג כזה של חומרים. בשנים הראשונות ללימודים בערו בי תכנים פמיניסטיים, וכאילו גיליתי את אמריקה, וצילמתי ועבדתי מתוך זה, עשיתי אמנות גוף, קראתי הרבה, אבל בעיקר הסתכלתי הרבה, הייתי לוקחת כמויות של ספרים מהספרייה ומסתכלת ומסתכלת, בעיקר התעניינתי באמניות פמיניסטיות אמריקאיות. לפני לימודי הצילום, למדתי קצת (שנה) ספרות ופילוסופיה. אבל תמיד יש בי הערכה והערצה לצילום תיעודי קלאסי, גם התצלומים בספר הזה הם ״דוקומנטריים״, או כמו שווקר אוונס אמר הם ב׳סטייל תיעודי׳. לקח לי זמן להבין שאלו החומרים שלי, ושזה בסדר.

 אפשר גם להגיד שזה ספר קריאה עם תצלומים, בפורמט שלו, בגודל שמאפשר להחזיק אותו ולקרוא. אפשר לשים אותו בתיק. לקח לך זמן לזנק לתוך העובדה שאת כותבת?

במשפחה שלי זה בהחלט היה עניין. תמיד הרגשתי די עילגת וכושלת ולא יכולה בכלל למילים ולשפה, ונולדתי לתוך משפחה שה"מילה" חשובה וקריטית בה. אימי הייתה מורה וחוקרת ספרות, כותבת ספרי לימוד בהוראת הספרות, ואבי בלשן. אבל "לב טוב", כנות ויושר הוערכו בסופו של דבר יותר אצל הוריי וזה מסר שחלחל אצלי חזק הרבה יותר במהלך השנים. ותמיד הייתה לי מחברת ותמיד כתבתי. כתבתי וצילמתי, צילמתי וכתבתי. וכשהייתי בהולנד, קיבלתי הרבה תמיכה ומקום לעשייה שלי, הרבה יותר מאשר כאן. קיבלתי סטודיו עם תעלה מולי, כי אני כותבת ומי ״שכותב עדיף כי מים יהיו מולו", כך נאמר לי. קיבלתי גם דירה לגור בה, קיבלתי תקציב חומרים, קיבלתי אפילו תקציב לחופשה. 

לפעמים אני אומרת שעד עכשיו, עשרים ושתיים שנה אחרי, אני חיה מה"אוויר-כסף" שנתנה לי ממשלת הולנד וה׳רייקסאקאדמי׳. היו לי תמיד מחברות יומן עם טקסט קטן וצפוף. הייתי מעתיקה חלק מהטקסט במכונת כתיבה, מוחקת חלקים, כותבת שוב. המשפטים שנכנסו לספר עברו המון קריאה וקריאה נוספת ותצוגה. לאורך השנים הייתי מציגה רצף של תצלומים עם טקסטים באיזו תערוכה או הסתגרות, לאט, לאט זה התלקט לצורת ספר.

יש משהו מאד קוהרנטי בתנועה של הטקסט והתצלומים ביחד.

הדברים אכן קרו במקביל. בשנים שהספר מדבר עליהם תמיד הייתה לי מחברת שרשמתי, ומצלמה שצילמתי. אם הייתי בהוסטל איפשהו, הייתי גם מצלמת וגם כותבת. בספר היה לי חשוב גם לשבור את זה קצת, את הסמיכות וההתאמה בין צילום מקום ומה שנאמר הורגש ונכתב בו, לשבור את זה, אבל לא מידי, ולפעמים כן מיד וחד. אין אחידות נוקשה. כלומר רציתי לשמור על איזו כרוניקה, אבל לא כרונולוגית. כי אני לא כזאת מסודרת גם. אני עדיין יותר גוש צילום וגוש טקסט.

למשל תראי פה. מכל העמוד הצפוף עמוס בכתב יד הקטן הזה לקחתי-בחרתי את המשפט, שהפך להיות הכותרת של החלק הראשון בספר, ״איך אני מצפה כל הזמן, ושואלת את הרחוב איפה האהוב שלי״. את המשפט הזה כתבתי בלונדון ב 1995. בספר הפועל כתוב כבר בלשון עבר, "איך ציפיתי״, כי כשכתבתי את זה, כבר מצאתי את אהובי. חשוב לי להיות אקטואלית. וגם לא רציתי שיהיו פסיקים ונקודות בספר. העדפתי רווחים. כשיש רווח, את יודעת גם איך לקרוא את זה. למשל הטקסט: ״אבא רוחץ את הכלים שלי    אני בחדר    מזיעה״. הרווח עוזר. ואולי הרווח גם קשור לאסטמה שיש לי, לא יודעת. אין אוויר, יש אוויר, אוויר מופסק, הנשימה אינה ברורה מאליה.

כמו התנועה של המצלמה, שקוטעת איזה רצף.

כן, אולי, זה כמו קונטקט עם 36 תמונות, ואז את בוחרת מתוכו פריים אחד. למרות שאני מאוד מעריכה מסה, ואינפורמציה טריוויאלית באמנות. החומרים כן עברו זיקוק, ושיוף ותשומת לב מדייקת, מדקדקת שכזו. גם הכותרות נורא חשובות לי. לפעמים כתוב ״צילום עצמי, רכבת״, ורואים הרי שזו אני ברכבת, ניתן כבר לזהות קרון רכבת ולהניח שזו אני. אבל זה אף פעם לא רטורי, טקסט ודימוי.

בספר את כותבת ומראה רצף של קשרים ואז יש כמו קפיצה באחת השורות, ופתאום מבינים שמשהו אחר התחיל, שאת עם ארקדיוש.

כן, גם לי זו בעצם הייתה הפתעה, שיש לי קשר שממשיך ונהייה בו רצף. הייתי לוקחת את הרכבת מביתי באמסטרדם אל הסטודיו שלו ברוטרדם, ושואלת ״זה בסדר שאני אבוא, זה בסדר שבאתי״? ארקדיוש השיב "שזה עצוב לו שאני שואלת כך". אף פעם אף אחד לא השיב לי כך. אף פעם. פעם ארקדיוש נכנס לתערוכה שעשיתי בהולנד, הסתכל ואמר: ״זה חם״. אהבתי שכך ניתן להגיב לאמנות, "זה חם", "זה קר". זו תגובה שלא הכרתי. תמיד לימדו וחינכו אותי מאוד אחרת. שצריך מאוד לדבר ולהסביר, ולהיות רהוט ומילולי, והרי ההליכה הראשונה שלי ל"צילום" הייתה כי בעצם "סבלתי מלדבר".

הוא גם מצלם אותך.

כמעט ולא, ברוב הפעמים בספר, אם זה לא צילום עצמי, אני מבקשת ממנו לצלם אותי, זה בקושי קרה באופן טבעי. ארקדיוש נהג לומר לי ״אבל אני לא צלם״. והייתי קצת נעלבת, כי בעיניי לצלם מישהו זה קצת כמו לאהוב אותו, לראות אותו, לשים לב אליו. ארקדיוש גם לא כל כך אהב כשצילמתי אותו והרגיש שאני הופכת אותו לדוגמן. עכשיו לצלם אותו לבד יהיה משונה. אני יכולה לצלם אותו רק עם רומקה ומירון, אבל כבר לא לבד. אתמול רומקה ואני שכבנו במיטה, וחשבתי ״אם הייתה לי מצלמה, הייתי מצלמת״, אבל לא הייתה. אבל תהיה לי, תהיה לי, ואחזור לצלם.

שם של ספר הוא כמו סוד, תגלי לנו?

השם של הספר זה משפט שכתב רופא, רופא שמאבחן צילומי רנטגן וסי.טי. באותה תקופה הרגשתי שיש לי גוש בגרון, וכל יום התחיל עם בדיקה רפואית כלשהי. עשו לי צילום CT של הראש והצוואר , ובדף תוצאות הבדיקה הרופא כתב ״המעבר בתעלות הדמע תקין״, ולקחתי. אני הרבה לוקחת. אני מאד אוהבת טקסטים ממקורות שלא נחשבים פואטיים. אני מעדיפה לקרוא מילונים, ואנציקלופדיות ישנות וחדשות מאשר טקסטים של שירה.

באמת כשמסיימות את הספר, זה מרגיש שהספר מאשר את העובדה שהמעבר בתעלות תקין. היית אומרת שהיה משהו מרפא בהוצאה של הספר?

לא. לא חוויתי קתרזיס. לצערי איני מאמינה בקתרזיס. כי כל הזמן דברים מצטרפים ואין הארקה, יש כאילו רק התווספות. כשהספר יצא לאור עשיתי תערוכה עם חגיגת השקה שלו. זה לא שלא שמחתי, אבל הכל היה בקושי ועל הסף. גם עכשיו, אחרי שהוצאתי ספר נוסף (האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא: כרוניקה של מחלקה לצילום, הוצאת רסלינג, 2019) שעבדתי עליו 7 שנים, שואלים אותי: "מה הלאה?", "מה עכשיו?", אומרים לי "נעלמת". אני כל הזמן בהרגשה של נקודת אפס כרונית. אין פה ממש זיכרון של מה אנשים עשו כבר, אין יכולת ספיגה פה, ואין התעבות של דברים. וגם לועגים לסוג כזה של אמנות. אני יודעת שספרי יכול לעזור לא.נשים בעולם, ואני גם מקבלת תגובות כאלה לפעמים, אבל יש משהו בעולם האמנות כאן שסולד מאמנות מהסוג הזה. זה אפילו מגעיל אותו. והוא בוחר לא לראות ולהתנשא.

אבל הספר כמעט אזל בחנויות, זה כנראה אומר משהו.

כנראה שכן.

התצלום שמופיע על הכריכה לא מופיע בתוך הספר, מופיע אחד דומה, בלי החתול. אני חושבת שזה הספר היחיד שראיתי בארץ, בטח ספר אמנית, עם דימוי כל כך חשוף על הכריכה.

נכון. היו כל מיני אופציות לכריכה. אבל זה ניצח. תראי זה מביך אותי קצת היום, לראות את עצמי פה בגיל 30, אני קצת מקנאת בגוף שהיה לי אז. אבל בסדר, היה. אני שמחה שבדיעבד החלטנו על התצלום הזה. אני זוכרת את רגע הצילום, את החתול שמצאתי, שמת אחר כך. זה צילום עצמי. הייתי צריכה לשים מסקינטייפ, כדי שהפריים יחתך כמו שאני רוצה. אני חשופה פה, אבל זה לא באופן אקסהיביציוניסטי, ולא תמיד יודעים להבדיל. לא כל חשיפה היא בהכרח נרקיסיסטית. גם כשהייתי סטודנטית לצילום אני זוכרת שהדיון היה מסיק מסקנות מהירות מידי. ״אם... אז...״. אם "צילום עצמי" אז בהכרח נרקיסיסטי, ובהכרח מתערטל. בכלל "התערטלות" זו מילה שאני אלרגית אליה, ואף פעם לא משתמשת בה. כל תצלום הוא לגופו, וחשוב להסתכל ספציפית כל הזמן, ולראות פרטים, ולא להגיב באוטומטיות.

לגבי הצילומים העצמיים בספר, אנחנו מגלות שזה תצלום עצמי כי כתבת בכיתוב, אבל לא רואים כבל משחרר, זאת אומרת שאת עובדת עם טיימר.

כן, נכון, אני לא אוהבת להחזיק כבל משחרר, ולא אוהבת שרואים כבל משתחרר משתרך לו בצילום. אני גם לא אוהבת לשלוט על רגע-עשירית-שניית הצילום. זו סיטואציה של הצטלמות וחשוב שזו סיטואציה, שיש בה התכוונות והתכוננות אפילו, זו לא החלטה הבזקית שלופתת את רגע הצילום. וכך גם רגע הצילום הוא בעצם סוג של הפתעה, ולא שריר של החלטה. למשל באנדרגראונד בלונדון הצטלמתי המון. תמיד הייתי מחפשת את הקרונות הריקים, כי ידעתי שתהייה סיטואציית הצטלמות. ובמקומות אחרים שיש בהם צילום עצמי, 

אני אוהבת לאלתר, אני מוצאת איזה מדף, שולחן, כסא, בלי חצובה, ומעמידה את המצלמה, מניחה אותה החוצה ממני. והרוב יצאו קטסטרופה, רק אחד פתאום יצא טוב. ומה שאני נורא אוהבת ומפתיע אותי כל פעם מחדש, זה איך אותן בחירות של פריימים מלפני 20 שנה ויותר, אם אראה את הקונטקט עכשיו, אבחר את אותו פריים בדיוק. זה לא יאמן קצת.

אגב המצלמה שמתרחקת והגוף השלישי בספר, לא תמיד ברור בטקסטים מי מדבר. יש מבע ולא ברור של מי הוא. זה כמו שכל הדמויות מדברות בתוכך, באופן שהוא די מערער.

זו באמת הייתה תקופה שהייתי צריכה להגיד לעצמי דברים, לשנן הימצאות. שום דבר לא היה לי ברור, מוצק ומובן מאליו, הייתי צריכה להגיד לעצמי ש"אני נועה", ש"אני מישראל",  צריכה להזכיר לעצמי מהיכן הגעתי, מה אני רואה, לאן אני נוסעת, את מי אני פוגשת. וצילום ומצלמה עזרו לי. הרגשתי אז ממש כישלון, מטולטלת מבולבלת ממקום למקום, מארץ לארץ, ומשפטים של אנשים לפעמים הפילו אותי ולפעמים הצילו אותי. התיעוד של התקופה הזו במילים וצילום עזר לי להבין ולהתרומם.

עבדת עם עורך?

עדי שׂורק ערכה את הספר, לא הייתה מלאכת עריכה רבה במקרה הזה, רק תיקונים פה ושם, אם אני זוכרת במדויק. אבל מתן הלגיטימציה לסוג כזה של טקסט וצילומים היה חשוב וקריטי ובהחלט ניתן לי מההוצאה, ובהערכה רבה. נפגשתי בזמנו עם צלמים.ות שהצליחו להוציא ספרי צילום וזה נראה לי כמו חלום. ניסיתי להבין איך הדבר הזה קורה. הייתי מסתכלת על כל ספר צילום שיצא, ולומדת מהיכן קיבל תמיכה ומה האפשרויות, ופונה ופונה ופונה שוב וכותבת ומבקשת תמיכה. הרבה סירבו לי וחלק אפילו לא טרח לענות לי. זו עבודה של שנים. נפגשתי בזמנועם נועה בן-נון מלמד שהוציאה ספר, ועם שוקה גלוטמן שמוציא ספרים לבד כל השנים.

אז הייתה עוד פחות תמיכה מהיום. לא היה את יריד הספרים של ארטפורט ובית הנסן. בעצם לצלמות.ים יצאו בעיקר קטלוגים, כי ברגע שיש תקציב לתערוכה אפשר לעשות משהו.

הייתה אז כבר תמיכה של מפעל הפיס ואכן קיבלתי, אבל פחות הייתה מודעות גם לתצוגת ומכירת ספרי אמן. מקורות התמיכה בספרי אמן כאן מאוד מוגבלים, בגלל זה היה לי חשוב שתהיה הוצאת ספרים עם הפצה מסודרת. לא רציתי שהספר ייראה ויימכר רק בירידים מאוד יעודיים פעם בשנה, וזה באמת קרה בעזרת רסלינג. מאוד שמחתי שמישהו קנה את ספרי בלעדיי בחנות בבאר שבע. בהתחלה אפילו סטימצקי רצו שנדפיס עוד מהדורה, בסוף לא עשינו את זה. עדי שׂורק, אומרת שצריך במקום מהדורה שניה להוציא ״המעבר בתעלות הדמע תקין 2״, גיל 35 עד עכשיו. אבל אני כבר כותבת אחרת עכשיו.

איזה סוג של יחס טקסט-תמונה היית חוקרת היום?

אני חושבת, קצת פחות דידקטי, ופחות דחוס, אני גם פחות מסוגלת, לצערי, לשחזר סיטואציות ודיאלוגים. ויש לי כמה אופציות של ספרים בראש, אבל מאוד רוצה לחזור לצלם. את רואה, יש לי פה מלא פילמים לפיתוח, קופסא שלמה שלא פיתחתי שלוש-ארבע שנים. שתי המצלמות שלי מקולקלות. תמיד הייתי צלמת ששנאה לצלם. אני אוהבת צילום, אבל לא אוהבת לצלם. את עצמי זה אחרת, אבל היום אני פחות צריכה לצלם את עצמי. פעם הייתי נורא צריכה.

 למה?

זה היה עזר לי להרגיש קיימת. אבל הבדידות זה הבסיס, היא מצע הכרחי. זה כונן אותי, אם היה לי סמארטפון בשנים אלו, לא היה את ׳המעבר בתעלות הדמע תקין׳, וגם הייתה נועה אחרת, כי כשהייתי בחדר בפראג שבצ'כיה הייתי בחדר בפראג שבצ'כיה. לא שוחחתי, לא שיתפתי, לא השתתפתי, לא שותפתי, לא קיבלתי לינק, לא שלחתי לינק, לא ברחתי ללינק. הייתי בחדר בפראג שבצ'כיה. היום אנחנו ברעש רחש בלתי פוסק. בבולמוסי תגובה, עשיה, ראיה. התודעה נהייתה יותר משרדית, אנחנו כאילו בסוג של משרד ענק בעצם, בירוקרטים של הנשמה. זה נשמע קוסמטי, אבל זה לא, אי אפשר לעשות דברים כשכל הזמן יש הפרעות. ולעשות משהו טוב בעולם זה חשוב.

את גם מלמדת הרבה, איך זה להיות כל כך מושקעת בהוראה?

בזמן האחרון אני פוחדת שאיבדתי את זה, כי לא צילמתי המון זמן. לא עבדתי בחדר חושך על דברים שלי גם המון זמן. אני ממש פוחדת. ההוראה נהיית מאד מרכזית אבל איך שאני מלמדת ומראה חומרים, ואיך אני אוספת אותם, זה הכל מאד שלי. אני שמחה שאני מלמדת ושיש לי עבודה. הצילום מאפשר לי לראות איך אני נפגשת עם דברים, מה אני רואה. לכן, אני תמיד אוהב צילום, הוא קשור למציאות, והוא רואה אותה כמו שהיא.

את מי להזמין למגזין?

את ׳חמסין׳ ו׳עיר חמה׳ של רונית שני.

איפה משיגים? אתר רסלינג, ובחנות הספרים חדר קריאה (עותקים אחרונים).