פוגה

בשלושת העשורים האחרונים ציירתם וכתבתם חמישה ספרים וחוברת, שניים מהם תורגמו לשפות נוספות, יצרתם סרטים קצרים, תסכיתים, מיצגים ציוריים ומוזיקליים ומופעים המשלבים בין כל אלו. ועכשיו באה "פוגה", ואיתה, כמו שהיא מזמינה בספר בעדינות אין קץ, אני רוצה לעצור לרגע. לפני שנעלעל בה, איך נראית לכם הדרך האמנותית שעשיתם, עכשיו ממרחק הזמן? 

הכרנו בבית ספר לאמנות ויצאנו ממנו עובדים ביחד, אז כל הדרך האמנותית שלנו משותפת. התחלנו, ונשארנו, מבולבלים. אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. הדרך האמנותית היא לנסות להבין מה עשינו וגם ללמוד איך לחיות בשלום עם התשובה. בנוסף, היינו צריכים ללמוד לעבוד ביחד. מכל מקום, תחילה ציירנו ציורים, אקריליק על בד, בנושאים חברתיים ופוליטיים. רצינו להציג אותם בגלריה, ואחר כך במוזיאון, ורצינו לשנות את התודעה של הצופים. כשגילינו שאין לנו סיכוי, עברנו לעשות ספרים. חשבנו שאולי יהיה קל יותר להגיע לצופים בפורמט של ספר. כתבנו טקסט, סיפור; ציירנו ציורים על פיו או בהשראתו; ואז כרכנו הכול בספר מודפס והפצנו אותו במחיר פעוט, כך שיוכל להגיע לכמה שיותר א.נשים ולמספר רב של מקומות.   

בשנת 2002 התחלנו לכתוב טרילוגיה מצוירת שתיגע בחיים שאנחנו מכירים וחווים. כתבנו וציירנו בתוך חודש את הספר הראשון - 'לב אפור' - שרשור קלישאות של זוג צעיר מתחילת ההיריון ועד ללידתה של בת-חתולה שניתן לה השם ׳לב אפור׳. הספר השני בטרילוגיה, ׳ההורים של לב אפור׳, נכתב וצויר בשנים 2003-2006. מתוארת בו הידרדרותם הכלכלית של ההורים של לב אפור בעקבות פיטוריהם. 'היומן של לב אפור', יצא ב- 2013 והוא הספר השלישי והאחרון בסדרה, בו לב אפור הבת-חתולה בת 16 שנים. בבית הספר התיכון היא עוברת את סדרת החינוך הצבאי שעוברים כל התלמידים. הספר יצא לאור באנגלית בהוצאת EDITION PATRICK FREY השוויצרית ב 2014.

'אנא התנהגו בטבעיות' (2016), הספר הרביעי שהוצאנו לאור, כולל שלושה סיפורים קצרים שמתרחשים כל אחד באתר אחר בתל אביב-יפו. הראשון בגן הפסגה וגן המדרון שעיצב אברהם קרוון ממה שהיה פעם הקסבה של יפו, השני בכיכר התרבות בקצה שדרות רוטשילד שעיצב דני קרוון, והשלישי באי תנועה בפינת הרחובות שלבים וקיבוץ גלויות שעיצבה עיריית ת"א.

'פוגה' (2021) הוא הספר החמישי, סיפור מסע המתפרש על שלושה דורות. מתחיל בתרועה, כראוי למסע כיבוש עולמי, ונגמר בצלילי פסנתר חלושים באפלה, בתל אביב של שנות החמישים של המאה ה-21. הספר נעשה במשך חמש שנים והוא הארוך והשאפתני שעשינו. הוא כולל 136 ציורי צבע שלנו ועוד 51 רישומים בעיפרון של שירה בורר, ויש בו 416 עמודים. ב'פוגה' שברנו את המבנה שהצבנו בספרים הקודמים. אם עד כה הציורים בספרים שכתבנו התפרשו על כפולת עמודים עם שורה אחת כתובה מימין למטה, טקסט תמציתי ותיאורי, ועלילה לינארית, הרי ב'פוגה' שינינו את המבנה: הטקסט ארוך יחסית, ואינו מגביל עצמו לתיאור. הציורים בחלקם על כפולת עמודים ובחלקם קטנים יותר וממוקמים במקומות שונים בכפולה. הרבה ציורים מופיעים ללא טקסט כלל. פרישת הטקסט והציור והיחסים ביניהם משתנה לאורך הספר. לטקסט אין עוד מקום קבוע בתחתית העמוד מצד ימין, והעלילה שהוא מספר אינה לינארית, אלא מתבררת בעקיפין ובמקוטע באמצעות דמויות המספרות כל אחת חלקים ממנה.​

התאהבתי לחלוטין כבר בשם הספר. האינטרנט לימד אותי ש"מקורו של המונח פוגה הוא מתחום המוזיקה והוא מתאר יצירה מוזיקלית מורכבת אשר משולבים בה כמה קולות שונים, היוצרים הרמוניה מיוחדת״. המילה "פוגה" היא מילה לטינית, שמשמעותה בריחה או מנוסה, ועושים בה גם שימוש כדי לתאר מצב של עזיבה פתאומית של מקום המגורים והעיסוק ונדידה למקום אחר, לעיתים למשך ימים ארוכים. הרצון לנדוד מתלווה לשכחה מוחלטת של החיים הקודמים כאשר לאדם אין מושג שהוא מצוי בשכחה כלשהי.

כל האלמנטים הנ"ל מקבלים פרשנות ויזואלית וטקסטואלית לא פחות ממרהיבה בספר שלכם, ויותר מהכל הספר עונה על ההגדרה המילונית למילה "פוגה", "הפסקה", "הפוגה" ובעיקר "ספק". אני מניחה שלזה התכוונתם כשכתבתם ב"אודות": "כמעט תמיד, הפרויקטים שאנחנו עוסקים בהם מתמקדים בחוויות האישיות שלנו או של סביבתנו הקרובה, ואנו מנסים להעלות באמצעותם תמונה כללית יותר של החיים בתל אביב, ישראל, עכשיו.״ אז איך עושים ׳פוגה׳?

בדיעבד נדמה לנו ש'פוגה' הוא הפוגה שלקחנו כדי להתבונן על הדרך שעברנו כאמנים. גרעין הספר הוא סיפור מצויר קצר בשם 'פוגה' (2007) (8 ציורים), המבוסס חלקית על סיפור קצר של אביגדור המאירי. הוא נעשה בעקבות הזמנה להשתתף בגיליון מיוחד של מגזין האמנות ההולנדי OPEN. שם הגיליון המיוחד: 'אמסטרדם 2030: אזור מלחמה'. הסיפור מתרחש איפה בעתיד, באמסטרדם. לשמונת הציורים מ-2007 הוספנו הרבה ציורים חדשים וכולם מופיעים בפרק 'תומאס', הפרק השלישי בספר 'פוגה', ומלווים באחרית דבר מאת בריג'יט ואן דר סנד. תומאס, אגב, הוא תומאס טוק, אחד מגיבורי הספר. הוא "אומן, כותב סיפורים ואז מצייר אותם, ולבסוף כורך את הכול בספר מודפס".

הציור הראשון בספר הוא של מטוס צבעוני שטס בשמיים כחולים בהירים, הכל בו פתוח ורב אפשרויות. הוא נטול מילים, אבל יש בו תנועה ברורה קדימה. לעומתו, בציור האחרון, שמתחתיו הכיתוב: "הסירה עצרה. חזרתי הביתה" - עיריית תל אביב בליל ירח מלא אך שחור משחור. נראה שאי אפשר לברוח מתל אביב, גם אם מאוד רוצים. אחרי מסע ארוך של 416 עמודים אתם חוזרים לכאן, לבית החשוך שהאור היחיד בו נמצא למעלה בשמיים, רחוק מהישג יד ונפש. כמו "בפוגה", גם בכל הספרים הקודמים שלכם תל אביב מככבת. בטרילוגיית "לב אפור" היא אפילו מצוירת על גבי הכריכות. מערכת יחסים מורכבת יש לכם עם העיר הזאת.

זו העיר היחידה שאנו מכירים. אף פעם לא חיינו תקופה ממושכת בעיר אחרת. אנחנו תושבים של מה שמכונה על ידי אחרים מדינת תל אביב, ובהכרח אנחנו תמיד מתייחסים אליה, כי היא תמיד סביבנו וחלק מחיינו. אם תל אביב היא הבית שלנו, ממי נרצה לברוח? רק ממנה. ממי נוכל לברוח? רק ממנה. ואחר כך נחזור אליה, כי זה מה שיש.

הציור הפותח הזכיר לי איור של צילה בינדר ל"המסע אל האי אולי". גם צילה ומרים (ילן-שטקליס) וגם אלישבע הבובה נסעו לארץ רחוקה-רחוקה אבל בסוף חזרו הביתה. מערכת יחסים מעניינת יש לכם גם עם הבריחה, או כמו שכתבתם כל כך נכון "בן-דודה הנורמטיבי - המסע - זה שמתחיל אתמול ונגמר מחר". ובכל זאת, עד ל"פוגה" התעקשתם להישיר מבט אל המציאות הקרובה לכם, עם מינימום הסחות ומקסימום חדות. באיזה אופן המסע הזה שונה מקודמיו?

נדמה שהספר 'פוגה' מתבונן על הדרך שעברנו. שלושת הגיבורים המרכזיים - שילה, תומאס וסאלי - הם אמנים עם זיקות שונות אלינו. כשעשינו את שלושת ספרי הטרילוגיה 'לב אפור' ידענו מה אנחנו רוצים שיהיה בהם, גם אם לא במדויק. את שני הספרים האחרונים, 'אנא התנהגו בטבעיות' ו'פוגה' התחלנו חפים מידיעה כזאת. חיפשנו סיפורים שנוכל להטביע בהם את חותמנו והם ישמשו לנו כדי להעביר את החוויה הישראלית שלנו, החיים והכול. ב'אנא' נשארנו בתל אביב, וב'פוגה' יצאנו ממנה בטיסה וחזרנו בחזרה אחרי שני דורות בסירה. במקביל, החוויה הפסיקה להיות 'ישראלית' במידה רבה. סוג של בריחה פנימית, אנחנו משערים, 'פוגה' אם תרצי.

עוד משהו שהשתנה: אתם חובבים גדולים של שיתופי פעולה ושילובי דיסציפלינות אבל אם אני לא טועה, על כל הספרים הקודמים שלכם הקפדתם לעבוד כצמד. זו בעצם הפעם הראשונה שמעורבת צלע שלישית באיור הספר, שירה בורר, שאחראית ל-51 רישומים בעיפרון. היא דוברת שפה שונה, נטולת צבע ורבת יופי. הקו העדין עד שברירי ועם זאת חד כמו צילומי שמזוהה איתכם נשמר ואף מודגש בעבודה של שירה, איך עשיתם את החיבור הנהדר הזה?

אנחנו חובבים גדולים של שיתוף פעולה, והראשון הוא בינינו, עדי ושחר. בשלושת ספרי הטרילוגיה 'לב אפור' שיתפנו צייר או ציירת אורחים. יורם בלומנקרנץ, איתי אוניק ושירה בורר בחרו את שורת הטקסט אותה רצו לצייר, וציירו כרצונם ציור אחד, ללא הנחיות מאיתנו. בשלב די מוקדם הבנו שאנחנו רוצים ש'פוגה' יכלול יומן מסע ושאת המסע הזה תצייר מישהי אחרת. שירה היא חברה אהובה וותיקה שלנו. אנחנו מכירים אותה ואת הרישומים והציורים שלה. חשבנו שהיא תתאים מאוד, אם רק תרצה ותוכל להיכנס לפרויקט תובעני וארוך כל כך, וצדקנו. העברנו לה את הטקסטים של יומן המסע. היא ציירה על פי הטקסט כרצונה, ללא הנחיות מצדנו. היו שנתיים של שיחות, תכנונים, אי הבנות, שבחים ותוכחות, ריבים והתפייסויות, אבל היה שווה כל רגע. 

עוד מישהו שנכנס לתמונה הוא נעם קפלן העורך. איך היה לכם לעבוד עם עורך אחרי כל השנים? 

נעם הוא אח של עדי. הוא קולנוען (מסיים כעת לערוך את סרטו הארוך השני, שייקרא, כנראה, 'העתיד'), מורה לקולנוע ועורך תסריט. לשמחתנו, הוא גר ממש על ידנו. כל ספר זקוק לעריכה, וספר מצויר זקוק לעריכה כפולה - לשונית, ועריכת טקסט ודימוי. את האחרונה עשה נעם. העבודה דומה לזו של עורך תסריט והוא החליק אליה בקלות. בכל פעם שהטיל מה שאנחנו כינינו 'פצצה' -  מחיקה מסיבית או שינוי גדול - היה מציג אותה בעדינות ומשאיר אותנו לחשוב עליה, להכיר בנחיצותה.  

עורך יכול להסתכל על היצירה כמכלול ולהצביע על מקומות שמפריעים למכלול להתגשם כרצוי לנו, או שמפריעים ליצירה לזרום, להיות קומוניקטיבית ומובנת. לנו קשה הרבה יותר להסתכל על היצירה מבחוץ. אבל עוד לפני שמסרנו טיוטה של 'פוגה' לנעם לעריכה, שלחנו אותה לחברות ולחברים שקראו אותה והעירו את ההערות שלהם, ואלה גררו שינויים גדולים בספר עוד בשלב מוקדם. בהקשר הזה, אנחנו רוצים להזכיר את תמי בורשטיין שהייתה העורכת הלשונית של הטקסט. אין לנו ניסיון בעבודה עם עורכת לשונית, כי עד כה היו בספרים שלנו כמה מאות מילים לכל היותר. אנחנו לא יודעים איך עובדים עורכים לשונים אחרים, אבל כשעבדנו עם תמי ראינו במו עינינו כיצד טקסט שחשבנו שהוא מוצלח, אינו כזה; ושהוא יוכל להיות מוצלח הרבה יותר אחרי עריכה.

בספר הזה באמת הרשיתם לעצמכם לכתוב יותר טקסט, המילים ממלאות תפקיד משמעותי יותר מאשר בשאר הספרים שלכם. 

הספר מכיל הרבה יותר מילים ואנחנו אוהבים את זה. כל ספר שעשינו הכיל בשלב מסוים הרבה יותר מילים ממספרם בסופו של תהליך, בספר המודפס. בספר 'פוגה' היו במשך תקופה ארוכה כמות גדולה פי שלוש של מילים מאשר בספר שהודפס. 

מרינה אברמוביץ' המטיפנית הנהדרת כתבה רשימה של חוקים קפדניים לחיי האמן. אחד הבולטים שבהם הוא זה: "An artist should avoid falling in love with another artist". נראה שאתם ממש לא מסכימים איתה, קרוב לשלושים שנה שאתם חולקים לא רק את החיים שלכם אלא גם את העבודה שלכם. יותר מזה: אתם אשכרה משלימים זה לזה את הציורים. השאלה המתבקשת היא כמובן: איך אתם עושים את זה?

התחלנו כך מהתחלה, מעט אחרי שהכרנו בביה"ס לאמנות. בשנה השלישית עשינו עבודה משותפת ומאז כל עבודותינו משותפות. האמנות היא עוד חלק מהחיים שלנו, והחיים שלנו כולם מתנהלים 'ביחד'. כנראה ששנינו בנויים לזה. בפועל זה גורם גם לריבים, ויכוחים, ניסיונות שליטה, היעלבויות; כל הדברים הללו לא נעלמו אבל הם ממוסגרים בתוך ה'ביחד' ונפתרים שם. אלמלא היינו מרוצים מהמצב הוא לא היה מתקיים. במהלך השנים למדנו גם על עצמנו - זוג אמנים, אורגן שלם אבל גם מחולק, עם רצונות פנימיים. למדנו להבדיל בין הדרכים בהם כל אחד מאתנו יוצר, ולנצל את ההבדלים האלה לטובת היצירה. 

ותמיד זה ככה? לא מתחשק לכם לצייר לבד לפעמים? 

אנחנו מציירים לבד, כל אחד מול ציורו. מה שמצטייר יחד הוא הציור. אבל יש ציורים שמצאו חן בעינינו אחרי עבודה של מי מאתנו, ללא השני. בהרבה ציורים אנחנו משאירים אזורים אותם צייר רק אחד.ת מאיתנו. גם הציורים בספר הראשון שעשינו - 'לב אפור' - הם של עדי או של שחר. אלה ציורים מהירים, אינטואיטיביים במידה רבה, שנעשו ישירות מן הדמיון. לא השתתפנו באותם הציורים, אבל בספר מופיעים בצוותא, זה לצד זה, ציור של אחת מאתנו ליד ציור של השני. בקיצור - יש לנו שתי ידיים, ימין ושמאל, והן מציירות בשתי דרכים שונות, וארבע עיניים להתבונן בהן. זה מרחיב את טווח האפשרויות שלנו.

גם את הטקסטים אתם כותבים באותו האופן?

כן. בטקסטים האבחנה בינינו ברורה יותר. לשנינו קל לכתוב, אבל לעדי קל להמציא סיפור, ושחר אוהב לשנות, לערוך, לסגנן וללטש סיפור קיים.  

כל הציורים שלכם מלאי צבעים עזים, אז למה הלב אפור?

פגשנו את החתולה שהשיקה את הספרים שלנו באחת עשרה בלילה מתחת למכונית חונה. התפתח בינינו דו שיח של יללות ובסופו הלכה אחרינו, חצתה כביש, נכנסה לבניין ואחר כך למעלית, יצאה ממנה ונכנסה לדירה שלנו ונשארה שם עשרים ואחת שנים ושלושה חודשים. היא הייתה חתולה יפהפייה, סימטרית להפליא, עם גב אפור כהה וחלק; ראש, חזה ובטן צהבהבים ומפוספסים באפור כהה. כשישבה כמו שחתולים יושבים - שתי רגליים קדמיות ישרות והזנב על הקרקע. הפסים על רגליה, על החזה ועל בטנה הצטרפו ללב פרווה אפור. 

ספרו לנו על הכריכה של הספר הנוכחי. מהניסיון שלכם - איך הכי נכון לעבוד על כריכה של ספר?

הגענו למחשבות על הכריכה רק לקראת סיום. לספרים שלנו יש מעצב גרפי, יוחאי מטוס, והכריכות הן באחריותו, כמו גם המראה הכללי של כל הספרים, והעיצוב הפנימי שכולל חלוקה דינמית ובלתי פוסקת בין טקסט לציור. המון עבודה. בספרים הראשונים שמרנו על מתכונת קבועה - שורה אחת של טקסט על ציור שמשתרע על כפולת עמודים. ב׳פוגה׳ שברנו את הדפוס. 

אם נחזור לכריכה, בטרילוגיה 'לב אפור' רצינו להדגיש את האינטימיות של הספרים: יוחאי בחר לחתוך את הכריכה לגודל הדפים בספר, כך שהספר כולו נראה קטן ופשוט כמו מחברת כרוכה. בגלל הרצון באינטימיות בחרנו שהציור על הכריכה יראה את הבית בו גרנו באותה עת. בשני הספרים הראשונים זהו אותו בניין. בשלישי זה בניין אחר, כי עברנו דירה. לכולנו היה חשוב לשמור על אחידות הכריכה כי שלושת הספרים השלימו טרילוגיה אחת. כשהודפסו כולם בנינו מארז מקרטון אליו נכנסו שלושת הספרים. כשאזלה המהדורה של הספר הראשון שהוצאנו (׳ההורים של לב אפור׳) הפסקנו לבנות מארזים.

כשעשינו את 'אנא התנהגו בטבעיות' חשבנו על ספר גדול, שיראה כמו אטלס. כולנו חשבנו שנרצה כריכה חמורה ופשוטה, שתהווה ניגוד לצבעוניות המתפרצת בפנים. יוחאי בחר לעשות את הכריכה אדומה ואת השם (שהיה חסר על הכריכה הקדמית בספרים הראשונים) לכתוב באותיות זהב. הכריכה של 'פוגה' מתייחסת לכריכה של 'אנא התנהגו בטבעיות'. כמוה היא חמורה - צבע אחד, והשם מופיע באותיות זהב. היא מזכירה לנו ספר בוטניקה ישן. אנחנו אוהבים את המתח בין הכריכה החמורה לבין התוכן הצבעוני, כמו לפתוח קופסת אוצרות.

​זה לגמרי עובד. התחלתם להוציא ספרים ב 2008. איך עושים ספרים עצמאית? איך שורדים? מה תרצו לספר מהניסיון שלכם ליוצרים.ות מתחילים.ות בתחום? 

התחלנו ב- 2006. הרעיון והדחף לעשות ספרים הגיע להרגשתנו מהתסכול שבהצגת ציורים לכמה שבועות בגלריה, שאחריהם הם חוזרים למחסן. מעל לכל רצינו להשפיע. חשבנו שספרים יהיו יותר נגישים; חשבנו שנעקוף את מערכת הכוח שמנתבת את התנועה בשדה האמנות. הצלחנו חלקית. אנחנו עצמאיים, לא כל כך מוכרים, ומתעסקים רק באמנות שלנו. עם זאת, לא היינו מצליחים להתפרנס ממנה לולא חיינו גם על כספי ירושה לא גדולה שהגיעה אלינו.

בקנה מידה קטן - אמן המדפיס את ספרו - העלויות גדולות, המכירות קטנות, הסיפוק גדול. אבל אם תדפיסי בקנה מידה גדול, תפסיקי להיות אמנית ותהפכי מוציאה לאור. המדינה מציעה מספר מסלולים של תמיכה לא מספקת, שבריר מהאפשרויות שיש היום במערב אירופה, למשל. שלוש פעמים הוצאנו ספר בתמיכת מפעל הפיס, כולל הנוכחי. מבחינתינו, אלו תערוכות, והן מלאות פעילות ומרגשות ומספקות הרבה יותר מכמה שבועות בגלריה.

מי הייתם רוצים שיעלעל בספרים שלכם?

כולם כמובן. הם מיועדים לכל.

לעשות ספר זה כמו…. 

ללדת חתול. לא, מה פתאום. לעשות ספר זאת מלאכה ארוכה ומעניינת, מתישה ומספקת, והחלקים הכי טובים בה הם אלה שנעשים לפני שהספר יוצא לאור - הציור, הכתיבה, אריגתם למשהו שהוא גדול מסכום חלקיו, כל אלה מעניקים הרבה סיפוק. לדעתנו עבודה על פרויקט גדול מכל תחום שהוא מספקת ומעניקה משמעות ואופק לשאוף אליו. זאת בתנאי שהעובד בה אוהב את עבודתו ואת תוצאיה.

איפה משיגים את הספרים שלכם? 

בירידים ברחבי הארץ: שבוע הספר, שבוע הקומיקס, ירידי ספרים אלטרנטיביים (פאן-פאן, שבוע הספר האלטרנטיבי בנחלת בנימין, בירושלים), יריד ספרי אמן של ארטפורט, ו INPRINT. בחנויות ספרים עצמאיות בתל אביב-יפו: המגדלור, סיפור פשוט, מגזין III יפו ספרים, חנות 'מעמותה'. או ישירות אלינו במייל: tok2tok@gmail.com ואנחנו שולחים בדואר.