שערי כניסה ומוצרי נוחות

הי אלעד, אנחנו בעצם נפגשים כדי לדבר על ספר האמן השלישי שלך. זה מלחיץ אותי, כי אולי אתה לא חושב על שני אובייקטים-של-דפוס הקודמים שעשית כספרי-אמן. איך אתה בעצם קורא להם?

הספר הנוכחי הוא מונוגרפיה ראשונה שלי. האמת שקשה לי להגדיר את השניים הקודמים, הם מאד שונים זה מזה. הראשון הוא פנזין בשם X Rated Oddities. לשני קוראים ׳סדק׳. זה ספר אמן by the book, מאד אלגנטי, שיצא במהדורה מאד מוגבלת. הוא נוצר מתוך תרגיל שנתתי לסטודנטים בקורס שנתי על ספרי אמן. עבדתי עם קטלוג ישן של מוזיאון תל-אביב. אני לא אגלה איזה קטלוג כדי לא להעליב אף אחד, אבל בודאות לא היה שום סָבְּטֶקְסְט סביב הבחירה בו, רק מחשבה על חומר גלם טוב. הרעיון היה סוריאליסטי, לייצר קולאג׳ בפורמט של רצועות שמונחות זו ליד זו. סופו של התהליך היה קשור למיסטיקה, למצוא חרך או סדק במציאות. בזמנו דיברתי עם האוצרת שרית שפירא, שתיארה את יצירת האמנות כחרך לעולם שמעבר לתפיסה הרגילה. הרעיון תפס אותי: הצורך הדתי שלנו באמנות, יש לו ביטוי חומרי, צרכני, במקביל לצורך נפשי. אפשר להגיד שהרעיון הזה המשיך להתגלגל בספר הנוכחי, שהשם שלו הוא ׳שערי כניסה ומוצרי נוחות׳, או Portals and Commodities. הרבה פעמים השמות עובדים רק בשפה אחת, אבל במקרה הזה השם עובד לי גם באנגלית.

הציור שלך באמת מכיל את הקטבים האלה, מצד אחד ארציות מאד חזקה: גוף, עירום, מוצרי צריכה. מצד שני, עיסוק באמונה, במוסדות דתיים, מיתולוגיה קלאסית מול מיתוסים מודרניים. בתור מי שמנהלת את חנות ׳מגזין יפו 3 ספרים׳, אני יכולה לספר לך שלפנזין שלך יש ממש חיים משלו. אנשים באים לחפש אותו. המהדורה של ׳סדק׳, אזלה לחלוטין.

אין לי עותק של ׳סדק׳, את מאמינה? זה מצחיק-עצוב כשחושבים על זה. יש אצלכן עותק?

כן, יש עותק עיון.

אני לא אבקש אותו, זה לא מנומס.

מצחיק. חשוב לי להגיד שבעיניי אתה ״צייר צייר״. דווקא עכשיו כשהכנתי את השאלות לריאיון הבנתי שאתה בעצם אמן רב-תחומי. אתה יכול לספר על ההחלטה להתמקד בציור, וספיציפית בספר הזה?

זה נכון שהכישורים ה״טבעיים״ שלי הם ציור, אבל בשלב מאד מוקדם בעשייה שלי התנתקתי מהצורך הפיסי לצייר, והתחלתי לחוות את היצירה כאקט מנטלי. ברגע שזה קרה, המדיום לא ממש שינה לי: עשיתי גם סרטים ומוסיקה. תקופה היתה לי פנטזיה להיות קולנוען, ומהר מאד הבנתי שקשה לי לעבוד עם כל כך הרבה אנשים. אני תופס את עצמי כצייר קונספטואלי, ולכן יש תמיד קונפליקט בין הרצון שלי לעבוד פיסית לבין הצורך שלי לחשוב על החזותי בעוד מדיומים. הציור שלי מאד מושפע מקולנוע ומתרבות חזותית על כל הרבדים שלה.

הספר הוא לא מונוגרפיה קלאסית. הוא לא מסודר לפי שנים או סדרות. איך פיצחת את העריכה?

כשהתחלתי לערוך את הספר, הבנתי שאני רוצה שהוא יכיל ציורים מכל שנות העשייה שלי. גיליתי שיש עבודות שאני יכול לעמוד מאחוריהן בטווח של 25 שנה. בסוף התהליך החלטתי להתמקד בעבודות משנת 2008 עד 2021. זה בגלל שעד שנת 2008 גרתי בהולנד ולא ציירתי הרבה, הייתי עסוק במהלכים אחרים. כשחזרתי לארץ, נרשמתי ללימודי התואר השני בבצלאל, הייתי צריך משהו שיחזיק אותי במשמעת עבודה. בתהליך של הלימודים הייתי הולך כל יום לסטודיו, ומשם נפתחה תקופה חדשה בציור, שהספר מנסה לאגד. במידה רבה אני מרגיש שהוא הצליח. הוא כמו נקודה בסוף משפט  ארוך. 

אני יכול להגיד שהעבודות הן ציור למתקדמים, אבל הספר מאורגן באופן קצת מיינסטרימי, ניסיון לדבר לקהל רחב. העריכה חושבת על ציור באופן ״מגזיני״ עכשווי, בהצבות קצת מטורללות, שמייצרות קונטרסטים ותחושה של ערבוב, שמתכתבת עם האופן שבו אנחנו צורכים דימויים היום. הספר מחולק לשלושה שערים מרכזיים: Crew Love Clan, שמלווה בטקסט של שרון קנטור, Portals and Commodities שמלווה בטקסט של רן קסמי אילן, ו False Attraction שמלווה בטקסט של שאול סתר ועוד טקסט של רן. לכל חלק יש רעיון מארגן שנוכח גם באופן שבו העבודות מסודרות, ויש עוד שני חלקים שאין בהם טקסטים, אבל יש להם שערים - Ghosts Inn ו The Devil Probably. אלו בעצם שתי סדרות מובחנות פורמלית, שרציתי שיהיה להן מקום משלן. סוג של מימד בתוך מימד.

צריך להיות עם הטקסטים ועם העריכה כדי לשים לב לניואנסים ולהקשרים בין כל החלקים. גם האופן שבו הטקסט מועמד מאד מתכתב עם עיצוב מגזיני, אינטרנטי לרגעים.

כן, היה לי חשוב שלא תיווצר דידקטיות באופן שבו העבודות והטקסטים נמצאים אלה ליד אלו. בגדול הפרק הראשון מתייחס יותר לחוויה שבטית לוקאלית, המשפחתית במידה רבה, ולמקומות ספיציפיים. הפרק השני מתייחס יותר לשאלות קיומיות, אוניברסאליות. החלק השלישי מתמקד בנושא שעסקתי בו הרבה בעשור האחרון שנקרא ״משיכה כוזבת״. הכוונה היא לשאלות פנים-מדיומאליות, לאשלייה של הציור, האטרקטיביות שלו. יש לרעיון הזה מימד פסיכולוגי, פנטסטי, והשלכתי. העבודה עם הלחם המעופש [False Attraction, 2010], למשל, עוסקת באסטרטגיה הזו שמלווה אותי בציור עוד מהילדות.

 הנקודה האחרונה שתיארת מתקשרת לקטע שתפס אותי. זו פסקה מהטקסט של רן קסמי אילן שמנסחת משהו לגבי ״הטון״ של הספר: ״זה דור שנולד לפרפורי הגסיסה של חברה סוציאליסטית ולהולדתו של מזרח תיכון חדש ונאו-ליברלי. דור ביניים מודע לעצמו, חרד מהחיים, שמחפש את המבנה החברתי הגדול שאליו הוא אמור להשתייך אף שהוא יודע שכבר אין דבר כזה. כולם יודעים שהספינה דולפת ושהקפטן שיקר, סיפר לנו לאונרד כהן, אבל מבחינתינו גם הבטחה שהופרה היא משהו להיאחז בו״ [מתוך: דיוקן עצמי עם בן תערובת, ע״מ 236].

מאד רלוונטי איך שרן פענח את העבודות כחלק מהדור שאני שייך לו באמנות. דור שגדל על הצפייה לעולם יותר טוב, ובשלב מסוים גילינו שהכל מעשה רמיה. המחשבות הפרוגרסיביות קרסו, השבר הוביל לחיפוש מסוג אחר. אפשר להגיד שההתקשקשות שלי עם מיסטיקה קשורה למשבר הרוחני שמעמיד כל טענה מוצקה כשאלה פתוחה. זה מחזיר אותי לסדרה האחרונה בספר, The Devil Probably, שעוסקת בטרגדיה האנושית, ובשאלות קיומיות. זו סדרה שהוצאתי במהדורה מוגבלת של 20 הדפסים בתוך אריזה, סוג של ספר אמן בעצם. חקרתי אקספרסיוניזם גרמני, חיתוכי עץ מלפני 100 שנה.

​למה החלטת להכניס את הסדרה הזאת למרות שהיא יצאה כבר כפרויקט מובחן?

דווקא בגלל שהיא כל כך שונה משאר הציורים בספר. בגיל 19 ביקרה אותי בסטודיו אמנית מאד מצליחה, ואמרה לי שאם אני רוצה להצליח בתור אמן, אני צריך לייצר חתימת יד מובחנת. היא רמזה לי לא כל כך בעדינות שהאקלקטיות של העבודה שלי בעייתית, ושכדאי לי לייצר סגנון אייקוני. מאד נעלבתי, אבל הבנתי דרכה כמה קשה זה הולך להיות, כמה צרכנות של אמנות נאחזת ב״שטאנץ״. באמת נתקלתי בזה לאורך כל הקריירה, ועוד אנשים אמרו את אותו הדבר בדרכים שונות. הם לא הבינו את הקוד של העבודה שלי. צייר מדופלם אחר אמר למשל, שאני לא יודע לצייר ידיים. ומי אמר שמה שמעניין אותי הוא לצייר ״נכון״ ידיים? בגלל זה היה לי חשוב שהספר יכיל מגוון ״התנסויות״, שילך נגד הצמצום שעדיין נדרש מציירים, אפילו היום. אפשר להגיד שההומוגניות של הספר היא מושגית.

לגמרי. יש בו הומוגניות ועם זאת הוא לא ״מנגיש״ את העבודה שלך. אני חושבת שזו הצלחה גדולה. איך בחרת את הכותבים.ות?

חשבתי על הכותבים עם רן, שגם הפיק את הספר יחד עם דנה רז. הטקסט של שרון קנטור, שהיא חוקרת תרבות מטעם עצמה, מאד הפעיל אותי. הטקסט של רן הוא מעין ״אודות״ עליי, שמצליח להיכנס לעבודה שלי בלי ליפול לקלישאות של ביוגרפיה. רן מתייחס לציור ספיצפי שאני מופיע בו, שהוא מעין מפתח לקריאה של הספר, אבל נשאיר אותו בסוד כדי שאנשים ירצו לראות ולקרוא.

עוד דבר שאני רוצה להצביע עליו שהוא לא מובן מאליו, זה שהעבודות מופיעות בספר בלי קשר לגודל המקורי שלהן, ויש אפילו עבודות חתוכות. זה ממש שומו שמיים מבחינת מונוגרפיה.

ההגיון של הקלוז-אפ הוא אינהרנטי לעבודה שלי, ככה שגם אין לי בעיה לחתוך עבודות אם זה נכון להצבה בתוך הספר. כמובן שיש פלוס ומינוס לבחירה הזאת. בגלל זה הכנסנו אינדקס בסוף כל פרק בספר. אפשר להתקרב ולהתרחק. אגב זה גם משהו שציירים אוהבים לעשות, להתרחק ולהתקרב לציור ולהגיד ״איך עשו את זה?״. אז אני שמח שהפרקטיקה הזאת נכנסה לספר כחלק מההגיון של העריכה.

איך הוא עשה את הידיים…

כן. כמובן שתמיד צריך לזכור שהספר הוא הרחקה מהציור עצמו.

כן, אבל הרפרודוקציות ממש טובות. חייבת להגיד שבאמת מוגבל כמה אפשר להסביר את הספר הזה, צריך לעלעל בו. קצת כמו משחק חפש את המטמון או לראות סרט. שאול סתר אומר שאתה ״צייר סדרתי״, שהעבודה שלך מצטברת. זה מעניין כי אחרי שרואים את הציורים האלה אחד ליד השני, פתאום קשה לראות אותם בנפרד. למשל הציור של המוטל עם הפיצוציה ליד הציור של הטרוריסטים. זה מרגיש כאילו דימויים מצטברים לך בראש, ואז הם יוצאים בבת אחת בציור. הספר הוא חוויה של ציור אחד, מוכפלת ומועצמת.

לא חשבתי על זה עד עכשיו. זו טקטיקה ציורית שלא אני המצאתי כמובן. מילדות אני אוהב לאסוף רפרנסים. התחנכתי על אמנים גדולים שעשו דברים דומים בעין חברתית: זיגמר פולקה, מרטין קיפנברגר, גרהרד ריכטר.

אז אנחנו נוגעים באספקט החברתי של העבודה שלך. בכל ציור שלך יש איזה ״עלבון מובנה״, אבל תמיד יש גם פיתוי וצחוקים על מצבים והבניות חברתיות. אבל דווקא בזמן הדפדוף בספר קשה לצחוק. חשבתי עליו כמו ״מדריך לחייזר״. אם דר׳ ספוק, שמוקדש לו פרק, היה מגיע מהחלל בשנות ה 2000, הוא היה מגלה בספר את הרעות החולות של האנושות: אוכל רקוב, טרור, התייחסות משפילה לנשים. יכול להיות שיצא לך ספר ״כבד״? אולי אתה מרשה לעצמך לא לנחם? 

תראי כבדות זו החוויה הקיומית שלי… שרון קנטור אומרת בספר ״תוצרי הומור שחור של תרבות מתה״. יש לי סיפור על זה. יש ציור שהרפרנס שלו הוא פוסטר של החזית העממית לשחרור פלסטין. יש בו גם דימוי של מפה גאוגרפית של ישראל. אחד הדפסים בבית הדפוס שבו עבדנו על הספר שמר את הדף הזה באחד הטסטים שעשינו. כששאלתי על זה הוא אמר שהוא מזהה את כל השהידים בתמונה חוץ מגבר אחד, שהוא למעשה דיוקן עצמי שלי. הוא שאל, ״למה שמת את עצמך על הציור הזה״? הסברתי שזו כמו כרזה של סרט: הכנסתי חללית, הדמות עם הפנים שלי מדממת מהראש, הוספתי פירמידה מהלובר. ברדק. אבל הוא פלסטיני, והוא הכיר כל איש בציור, מאיזה ארגון הוא היה, איך קראו לו. זה מפגש עם המציאות. אין פה עמדה פוליטית, אלא ניסיון לנטרל עמדות. אגב הדיוקן העצמי שרן מתייחס אליו בטקסט, אני מרגיש שכמעט כל ציור הוא סוג של דיוקן עצמי.

אז אם להתעקש רגע על האישי והביוגרפי, הספר מוקדש לסבתא שלך, ג׳מה די טיבולי סונינו. אני מאד מתרגשת מהקדשות בספרים. תספר עליה קצת?

היא היתה ציירת, שלא מימשה את הפוטנציאל שלה. היא היום בת 98. היא חזרה לארץ אחרי שחיה את רוב חייה ברומא. כל הנטיה שלי לציור באה ממנה. היא בסוף המסלול של החיים שלה, והיה לי חשוב לציין את זה. אהבה נטו.

מה הפסקול של הספר?

שאלה מעולה. הטעם המוסיקלי שלי מאד אקלקטי, ואני קורא הרבה פעמים לעבודות בשמות של שירים. קראתי באיזה ריאיון שהרן מנדל אמר שבזמן העבודה בסטודיו שחלקנו הייתי דיקטטור מוסיקאלי. זו הגדרה שמוצאת חן בעיניי.

לעשות ספר זה כמו…

לעשות סרט.

איזה ספר להזמין למעלעלת?

את איילת בן דור עם הרומן הגרפי שהוציאה השנה: ברנדי והעובש הפסיכדלי.

איפה משיגים את הספר שלך?

במגזין 3 יפו ספרים, במשכן לאמנים הרצליה, במגדלור ובחנות שלי און ליין.