חמש רגליים

איך ספר נולד?

ספר נולד מחלום. חלום גדול, בלתי מרפה, שאת חולמת הרבה זמן. במקרה שלי מדובר בחלום שהתחיל לפני 20 שנה, כשהתחלתי לכתוב. במשך שנים היה לי כאב על החלום שלא מתממש. ספר זה מסע שמצריך הרבה כוחות ואת צריכה שתהיה לך סיבה לעשות אותו. אם לומר זאת במילים של פול אוסטר: ״הסיפור ניתן למי שיודע לספרו״. רק אחרי שהתגלה בחיי הסיפור שידעתי שאהיה חייבת לספר, הבנתי שזה המנוע שיניע את החלום להתממשות שלו בעולם.

בנוסף, אני חושבת שספר נולד כשיש פלטפורמה, שבה הוא יכול להיות נוכח ומוצג. בשנים האחרונות יש פריחה בתחום של ספרי אמן שלא היתה כאן בעבר ואני רוצה להצביע על שני גורמים שהשפיעו על התפתחות השדה הזה. מועצת הפיס לתרבות ואמנות, שהחלה לתת תמיכה להוצאת קטלוגים, ספרי אמן ונובלות גרפיות והובילה לפריחה ששינתה ממש פיזית את מדף הספרים. והפלטפורמה השניה היא יריד הספרים של ארטרפורט, שיצר מרחב וקונטסקט איכותי לחשיפה של ספרי אמן.

מתי התחלת לעבוד על הספר?

תהליך העבודה על 'חמש רגליים' התחיל בתחילת 2017, לפני שלוש וחצי שנים. הגרסה הראשונה היתה מה שהיום הוא הפרק הראשון. רציתי להוציא אותו מהר ליריד של אותה שנה, כי חששתי שאם לא אעשה את זה, לא יהיו לי כוחות להוציא את הסיפור לאור. אבל אחרי שערכתי את הספר ועשיתי כמה בדיקות בבתי דפוס, הבנתי שמדובר בפרויקט שמצריך שאתמסר לו ואתן לו שלוש שנים של עבודה. נפגשתי עם אנשים והראיתי להם את הגרסה הראשונה. בהמשך הגשתי את הספר למפעל הפיס. תוך כדי ההגשה הבנתי שהספר צריך להיות בנוי מחמישה פרקים.

עשית כבר ספר אמנית אחד, dBook ללא טקסט, ויש לך פה בסטודיו מחברות על מחברות של סקיצות, ציורים ורישומים. תוכלי לספר לנו קצת על התהליך שלך כאמנית פעילה מזה 30 שנה?

במשך שנים הציור היה המדיום המרכזי עבורי. לא הסתכלתי ימינה ושמאלה. היה לי ברור שזה מה שאני. עד שחוויתי משבר. הגעתי למבוי סתום עם הציור. באותו זמן התגלגל לידי הספר ׳דרך האמן׳, ובעקבותיו התחלתי לכתוב יומנים, זה היה לפני 20 שנה. מהר מאד הכתיבה הפכה למשמעותית ביצירה שלי ומצאה את מקומה בתוך האמנות. התחלתי ליצור מיצבי טקסט תלויי מקום (הצצה לתהליך העבודה על אחד הפרויקטים מהסוג הזה מתואר בפרק החמישי של הספר), שבניתי מטקסטים שכתבתי. גיליתי שאין לי יכולת להשפיע על רצף הקריאה של הצופה בחלל התערוכה, אבל יש לי אפשרות להשפיע על תנועת הגוף. הכוריאוגרפיה של תנועת הצופה מושפעת מהמיקומים של הטקסטים במרחב.

בסוף 2012, כשנה לאחר מות אבי, התחיל פרק חדש ביצירה שלי שלא היה קיים קודם. התחלתי לעבוד ברישום. זה היה כמו להכנס לחדר ששנים היה נעול. העבודה שלי במדיום של הרישום קרתה במקביל לעלייה של הרשתות החברתיות, והאלמנט היומני קיבל הנכחה. אני רושמת מתוך צילומים שיש לי בנייד, וספר הסקיצות הוא פחות או יותר באותו גודל.

זאת אומרת שיש לרישומים התקיימות בכמה מרחבים.

מבחינת ההגדרות של תולדות האמנות מאד קשה לומר כאן ׳מה המקור׳? התצלום, הרישום, הסריקה. אני מתייחסת לרישום כ׳דור ראשון׳, לדימוי הדיגיטלי (אני קוראת לו, דימוי רוח הרפאים) כ׳דור שני׳, ולדימוי ה׳דור השלישי׳ כמה שנבנה לאחר מכן מתוך בנק הדימויים שלי. הדימוי יכול להופיע בכל מיני עבודות, יש דימויים שחוזרים על עצמם כמה פעמים. אין לזה פג תוקף. הדימוי בעידן שלנו נולד כסימולקרה. הוא צריך להתאים את עצמו למופעים השונים שלו, במרחבים הדיגיטליים והממשיים. הוא הופך להיות ייצוג של ייצוג. חומר גלם, מקור והעתק בו זמנית. הדינמיקה הזאת מאד מעסיקה אותי.

זה אדיר לחשוב על רישומים כעל אימג׳ בנק.

הפעולה היומנית של העבודה בספרי סקיצות הולידה ארכיון דימויים עצום מימדים. התחלתי לסרוק את הדימויים ולארכב אותם במחשב לפי שנים ונושאים. ברגע שהדימוי הפך לדיגיטלי הוא הפך מבחינתי לפרגמנט של שפה שאני יכולה לעשות בו שימושים שונים.

רוב הזמן את רושמת בעט כתיבה, נכון?

כן, אני עובדת עם עטי פיילוט. שחור ואדום. יש קשר בין ספרי הסקיצות, העט שאני מציירת בה, והמדיום של היומן, שהוא קרוב לכתיבה במהות שלו ושונה ממה שאני עושה על הקנבס.

איך הגעת למבנה של חמישה פרקים בספר?

שנה אחרי שיצרתי את הדמו הראשון, בהצעה שהגשתי למפעל הפיס ב 2018 הצגתי את הספר כבנוי מחמישה פרקים. שלושה פרקים שלי, ועוד שניים של כותבות חיצוניות. אבל כשהמשכתי לעבוד על הספר הבנתי, שאני רוצה לכתוב את כל הפרקים בעצמי. מעניין לראות שהעיקרון של השלוש והשתיים נשמר.

ידעתי שאני רוצה שכל פרק ייכתב בצורת כתיבה שונה, ויקיים מערכת יחסים ייחודית עם הדימויים. חוץ מהפרק הראשון, שכבר היה כתוב חשבתי על צורת כתיבה של 'ראיון' ושל 'יומן' כי אלו צורות שאני משתמשת בהן הרבה בכתיבה שלי. בשלב הזה נשאר לי פרק אחד שלא ידעתי מה הוא יהיה. כתבתי פרק שמתאר את הסצינה של פתיחת הצוואה במשרד של עורכת הדין, אבל לא הייתי מרוצה ממנו ולכן הוא לא נכנס. ואז לפני שנה, הפכתי את הארגז המפורסם שיש לי בסטודיו שאני קוראת לו "התת מודע שלי". תוך כדי חיפוש של משהו לפרויקט אחר, מצאתי את המעטפה עם המכתבים שאבא שלי כתב על השבויים של מלחמת יום הכיפורים. וזהו. ידעתי מיד שזה הפרק החסר, בית הבראה.

מתי החלטת להוסיף את האנגלית?

ב-2018, היו לי כמה תערוכות בחו״ל, ויצא לי להסתובב בחנויות ספרים וירידים. זה היה הרגע שהבנתי שאין מצב שאני עוברת את המסע הזה עם הספר ובסופו של דבר אני לא אוכל להציג אותו בחו"ל. הבנתי שאני חייבת לחבר את אנגלית מבלי לעשות ספר של ״שני צדדים״, כי הטקסטים פועלים יחד עם הדימויים. כך נולד הרעיון של ספר שנפתח מלמעלה. רק בשלב מאוחר יותר, דרך התרגום לאנגלית שמתי לב להבדל בין lifting ו- leafing והבנתי שיש פה פעולה שדומה מאד לפתיחה של קופסת סודות.

שתי השפות יוצרות הדהוד קונטטיבי מאד מפרה, במיוחד בפרק הראשון. זה הופך את הקורא.ת לחוקר.ת, שמנסה להבין איפה האמת נמצאת.

כשנפגשתי עם גילה המתרגמת, זה היה לאחר שכבר יצרתי את הגירסה הידנית של הספר. אז כבר ידעתי שאני רוצה שהאנגלית תתפקד כמו עוד דמות בסיפור. רציתי שלא תהיה תחושה של 'תרגום', אלא שקיים עוד סיפור שמתקיים במקביל בשפה אחרת. כשקוראים את העברית, האנגלית רצה ברקע, והקוראת שבך יודעת שאת לא ״על זה״.

הפרק הראשון היה הכי קשה לתרגום. עבדנו עליו שוב ושוב ובמקומות מסוימים גם שינינו את העברית לטובת האנגלית. זה התחיל מויתור על כפל המשמעות של המילה 'אחות', שהולך לאיבוד באנגלית. ובניסיון לפצות במצלול We know we have no other sister. זה המשיך בהחלטה, שישנם פערים מכוונים שהם חלק מהתוכן של הספר. למרות ההערות שקיבלתי בזמן העבודה שיתכן שהקוראים יחשבו שמדובר בטעות של תרגום לא טוב, האינטואיציה שלי אמרה לי לסמוך על האינטליגנציה של הקורא.ת-צופה.

במהלך הקריאה יש תנועה של חיבור ופירוק משמעות, חומרי הגלם, הטקסטים והדימויים שלך, נאספים ומתפרקים.

כן, הרישום בספר הוא לא איור. אפשר לומר שהוא עושה את הפעולה ההפוכה מ״להאיר״ את הטקסט. הוא מחבל בקריאה. הדימוי נוצר ממנגנון העריכה והחיבור, שמהווה מעין 'דימוי שלישי', היברידי, שהוא תמיד חיפוש אחר משמעות.

כל הניירות שמופיעים בראשי הפרקים בספר הם מהמשרד של אביך?

כן, אלו סריקות של ניירות מקוריים שלקחתי מהמשרד שלו שפינינו אחרי שהוא נפטר: נייר קופי, תלושי משכורת (לפני הדפסה), מדבקות, הודעות של המזכירות. המדבקות שעליהן ציירתי הן מדבקות של רשימות תפוצה שהודפסו עליהן השמות והכתובות של נמעני המכתבים. החורים בצד מגלים שמדובר במדפסות של פעם שהיו להן זיזים, עליהם הולבש הנייר להדפסה. על כמה מהן היה עוד את כתב היד שלו. בפרק הראשון 'בית חולים' יש עמוד של מדבקות ריקות. יום אחד מיכל המעצבת הציעה שאולי נוסיף למדבקות רישומים ואז נזכרתי שציירתי פעם סדרת רישומים על מדבקות. ברגע שמצאתי את הסדרה הזו היה ברור לשתינו שזה למעשה עוד פרק בספר. בהמשך מיכל עשתה מהם את הקסם של הכריכה של הספר.

איך את מתמקמת ביחס לסיפור של השבויים? בתור קוראת הגעתי לפרק הזה ״מפורקת מנשק״ לגמרי, קשה מאד לכעוס על מישהו שלפני רגע ״היית״ איתו בבית חולים. והמחיקות בלבן, הצנזורה הפרטית שלך, הרגישו לי כמו דגלים לבנים בתוך הספר.

הפרק הזה הוא הדבר הכי קרוב לדיבור איתו. אני נותנת לו את המקום של היוצר, הכותב, העורך ומעניק הצל"שים. מול הקול שלו, מכמיר הלב, להיות גיבור, לספר סיפור, לזכות בהכרה, אני מזדהה עם השבויים ששילמו את מחיר החקירות אבל גם מזדהה עם המקום של החוקר שהוא עצמו שבוי של מדינה מיליטנטית. הכפילות הזו, היא המורכבות של ריבוי הפנים והמשמעויות שאני רוצה להצביע עליו.

בתהליך העבודה על הספר, כיוצרת, אני לוקחת את העמדה של החוקרת, יוצאת למסע של איסוף פיסות בניסיון להבין איפה היה הסיפור, ואיפה הכיסוי שלו. מהר מאד אני מבינה, שהמעשה של השלמת הפאזל נועד לכישלון. התשובה לא נמצאת באמת אחת שמתגלה או לא מתגלה, אלא בתהליך שאני עוברת ובאירוע שאני יוצרת עבור הקורא.ת-צופה.

זה ספר עם הרבה סודות, וגם שם של ספר הוא כמו סוד, תגלי לנו?

כשפגשתי את שהם סמיט, העורכת הספרותית של הספר והראתי לה את הדמו הידני, היא מאד אהבה את הספר. אבל, היא אמרה, יש דבר אחד שאת חייבת לשנות, את השם.

מה היה השם של הספר אז?

השם היה 'חמש רגליים'. אמרתי לשהם שאני לא חושבת לשנות את השם אבל אני אחשוב על זה. באמת ישנתי על זה לילה וקמתי בבוקר וכתבתי לה מייל: מה דעתך על ״השלוש והשתיים״? ״נהדר!״, היא כתבה לי. ואני ישר הרגשתי שלא, השם הוא 'חמש רגליים'. כעבור חודש היא באה ואמרה לי: את יודעת, חשבתי על זה. את צודקת. "לשקר אין רגליים, יש לו חמש״.

בספר אין גישה לנקודת ההתחלה. הרגליים הן לכאורה הדימוי המכונן, אבל גם לא.

השם 'חמש רגליים' לא מופיע בטקסט אבל מופיע בדימויים. יש כאן כפילות שהיא חלק מהשפה של הספר. את לא נתקלת במונח הזה מילולית אבל את רואה אותו, לאורך הספר, באין סוף וריאציות ויזואליות.

איך את מגדירה את עצמך בהקשר הזה, סופרת ו.או ציירת, כותבת ו.או עורכת?

לקח לי הרבה שנים להבין, שהחיבור בין הזהויות מבוסס על נתק. כמו שני צדדים של דף, שלא יכולים להיות אחד ליד השני. אף אחת מההגדרות האלו לא יושבת עלי באופן שמרגיש לי נוח. אני מרגישה גם זה וגם זה, ולא זה ולא זה. תוך כדי תהליך העבודה על הספר התחלתי להגדיר לעצמי את עצמי כ'ארט קוויר'. אני משאילה את המונח הזה מהשיח של המגדר ומביאה אותו לשדה של האמנות. הוא עוזר לי לחיות בשלום עם אי ההתאמה, שאני מרגישה ביחס להגדרות הקיימות.

למי הקדשת את הספר?

הספר מוקדש ״לאחיותיי״. עבורי זה אחד הטקסטים החזקים בספר. כשמתחילים לקרוא את הספר, אין הרבה משמעות להקדשה. כשקוראים את הספר שוב מבינים את הרובד הנוסף. המילה 'אחות' מופיעה פעמים רבות לאורך הספר, וכמובן שאני מתייחסת באופן מודע לכפל משמעות של 'אחות' Sister וגם Nurse כפל משמעות שהולך לאיבוד באנגלית. אבל, כשהספר היה גמור וכתבתי את ההקדשה הוספתי למילה 'אחות' את האות ל' של ההקדשה ואז הבנתי שהתוספת הזו הופכת את המילה 'אחות' לפועל - 'לאחות', לחבר. הבנתי שסגרתי מעגל. כשכתבתי את ההקדשה, פרצתי בבכי.

מה ההצלחה של הספר מבחינתך?

ההצלחה למצוא את השותפות הנפלאות שאתן עבדתי; העורכת הספרותית שהם סמיט, המעצבת הגרפית מיכל שפירא והמתרגמת לאנגלית גילה קאהן הופמן. ספר זה לא משהו את עושה לבד והבחירה הזו היא קריטית. לשמחתי היה לי מזל וזכות לעבוד עם יוצרות נפלאות. תהליך העבודה מולן היה חלק מתהליך היצירה של הספר וההצלחה שלו.

הדבר השני שאני חווה כפלא הוא העובדה שהצלחתי לחבר את כל החלקים. זה ספר שעוסק בנתק וחיבור ובפערים בתפישת המציאות ובריבוי של שפות ומדיומים של הבעה. כל החלקים האלו הם מי שאני ולאורך תהליך היצירה היו הרבה רגעים שהרגשתי את הכל מפורק. יום אחד חזרתי מפגישת עבודה עם המעצבת שגרה מחוץ לתל אביב. נהגתי על כביש החוף ופתאום חלפה בי ההבנה שזו היצירה הראשונה שיצרתי עד היום שיש בה הכי הרבה חלקים שלי.

כמה זמן לוקח לעשות ספר?

עבדתי על 'חמש רגליים' שלוש וחצי שנים. אני כותבת 20 שנה, אז כנראה שלוקח 20 שנה.

איזה ספר להזמין למעלעלת?

מדף ספרי האמן הישראלים שלי מאד גדל בשנים האחרונות ויש בו המון ספרים שאני אוהבת. את חלקם הגדול קניתי, וחלקם החלפתי. ממש קשה לבחור. הייתי רוצה להמליץ על הספר של לי אורפז, 'אמריקן אופטיקל', על Painting Machine של גיא שהם, על 'יומן סלים' של טל ירושלמי, על 'ספר ליום גשום' של הילה לביב, אבל אני בוחרת להזמין דווקא ספר אחר, 'המעבר בתעלות הדמע תקין' של נעה צדקה בהוצאת רסלינג, ששלפתי לאחרונה מהמדף וגיליתי בו הקדשה שנעה כתבה לי לפני 10 שנים וריגשה אותי: "למרב, יצא הספר. הוא יצא בסוף.״

איפה משיגים?

באתר שלי, במגדלור, סיפור פשוט, חדר קריאה, החנות של מוזיאון תל-אביב, ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל-אביב.