סדרת הספרים הלבנים

הילה, אני ממש גאה לארח אותך במגזין. את אמנית רב-תחומית ורב חושית שפועלת בציור, פיסול, מיצב, מיצג, קולנוע, וידאו ארט, שירה והוצאת ספרים. משנת 1991 את פועלת עם פונט משלך, פונט ׳לולו׳, ועד היום הוצאת 27 ספרי אמנית בפורמטים שונים. את עובדת בהדפס, חריטה, תפירה, פיסול, כתיבה, וידאו ופרפורמנס. גוף העבודה שלך עצום, וקשה להקיף את כמות שיתופי הפעולה שעשית לאורך 30 שנות יצירה. בשנה האחרונה אנחנו משוחחות. החלטנו לשתף את הטקסט לכבוד יציאתו לאור של ספר חדש, אוספעצמ‭(‬א‭)‬י021B. הוא מספר 12 בסדרה שהתחלת בשנת 2018 - סדרת הספרים הלבנים. ערכנו את השיחה סביב מילימ-מפתחות שרשמת על דף נייר יום אחד, ושלחת לי בווטסאפ. שזרנו ביניהן ספרים, וידאו, ותיעודים מסוגים שונים. רצינו הכל, והנחנו על העמוד הלבן רק כמה שאפשר. הנה אנחנו מתחילות.

אש

רגע לאחר סיום לימודי בבצלאל, ירושלים, ולפני תערוכת היחידה הראשונה שלי בגלריה בוגרשוב, היה לשותף שלי לדירה מחשב PC. הקלדתי עליו את כל מה שכתבתי, מחברות, ערימות, ספרים. הכנסתי הקול, עד שהמחשב נתן הודעה Full. לא יכול לשמור יותר. ההרדיסק מלא. אז מהר הדפסתי הכל במדפסת סיכות. ואז הפלתי את המחשב, והוא: לא שמר כלום. הערימה הזאת נמצאת בארגז של הדברים החשובים. ארץ הדברים האבודים.

התגלות

הכל קורה ומסומן בגוף, עם הגוף, בתוך ומחוצ לה.לו, ולמרות הגוף. דברים מתפענחים במשך שנים. בעצם אפשר להגיד, שיש דברים שמתפענחים ברגע בו ניתנת האפשרות לקריאה חד משמעית. דבר כזה קרה כאפשרות לקריאה בגוף העבודות שלי. הצטללה לי הבנה שאף פעם לא שמתי עליה אצבע. שניה אחרי שהתחילה הקורונה קיבלתי מייל ממנהלת במחלקת הפרעות אכילה בבית החולים תל השומר, שהזמינה אותי לדבר על העבודה שלי בפני המחלקה.

שלושה חודשים לא ישנתי, מאיפה היא הגיעה אליי עם הפרעות אכילה עכשיו? מסתבר שהיא היתה בתערוכה שלי ׳עולמופלא׳ [גלריה נלי אמן 2012], וקנתה את הספר ׳היא׳. ב 2020, היא נתקלה בעותק שישב אצלה בבית שוב, והזמינה אותי בלי לדעת עליי שום דבר אישי. בנעוריי עברתי אפיזודה חריפה של אנורקסיה נברוזה, עד כמעט ולא הייתי. לא סיפרתי על זה לאף אחת, בשנים שאחרי. עמוק באדמה הוטמן סוד הגוף המפואר ואפשרות העלמתו.העלמותה. וכך התגלה מפתח חד כתער. זה היה גילוי מטלטל. כי אני תמיד יודעת וזוכרת את אפשרות ההיעלמות, כאפשרות קצה.

שלדימ וגולגלות

בכיתה ג׳ קרה דבר. קצה חוט קשור לכתיבה ופרפורמנס. לקראת יום הזיכרון הראשון אחרי מלחמת יום כיפור בחרו אותי לקרוא בטקס בית הספר והשכונה את ׳היזכור׳. המורה אמרה לבוא בלבוש כחול-לבן. חשבתי שזו ההזדמנות לבקש בבית ליוויס חדש שהיה בלתי מושג. באתי הביתה ואמרתי לאמא, ״היזכור + כחול לבן: ליוויס!״ התאמנתי על ׳היזכור׳ בעל פה, כל 12 הבתים. הגיע יום הטקס, גג מקלט וחורשת עצי אורן ענקית. באתי עם חולצה לבנה מכופתרת ומגוהצת וג׳ינס ליוויס צמוד! המנהל רואה אותי ומקבל התקפת זעם, איך העזת לא לבוא עם חצאית, ומה מה מה נעשה עכשיו??? נראתי כמו ילד. הטקס מתחיל, החורשה מלאה באנשים, המון אדם. אני עולה על גג המקלט, ולא זוכרת כלום. רק: ״יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו״. אחרי זה לא בא שום דבר. שוממילה. פחד. אז אני אומרת שוב ושוב ושוב, ״יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו״. אני יורדת.

משקל

בסביבות גיל 10 התפתחה בי אימה - הגוף הולך להשתנות. הייתי הולכת בבית ובחצר בלי חולצה. יום אחד אבא אומר: ״זהו״. אין להסתובב בלי חולצה. איסור מוחלט. במקביל צרות צרורות, שהתפתחו בגרעין הנפש, במעברים ממקום למקום, מקיבוץ לאיראן ובחזרה למושב בישראל, מילדה לנערה. במושב שאליו חזרה משפחתי היו לי קוראים לי הפרסית. הזרות והשמלות האחרות. והיו הגבות, והיה להיות אחרת, וטשטושי ראייה. ואת לא יודעת מה מוביל למה. הכל עיצבן אותי, הגוף, התנועה, המורה לאנגלית. אז התחילו לבדוק אותי, ובתגובה עשיתי כמה דברים דרמטיים כמו להעיף פריסבי אל המנהל במסדר של הבוקר. שלחו אותי לטיפול והייתי מרוצה, כי הייתי צריכה רק לצייר והדוקטור היה מדבר איתי. באותה תקופה בן דוד שלי נעלם מחיק המשפחה. פתאום ראיתי אותו במסדרון של בית החולים. הבנתי ברגע לאיפה לקחו אותי. כל אחד מאיתנו נכנס לדלת אחרת, המסדרון היה אותו מסדרון. הכעס היה עצום. סופה נוראית של שנים.

גוף

דקותדקיקות

כיתה ו׳. רופא המשפחה בודק אותי. בלי חולצה בבקשה. הוא מסתובב לאמא שלי, ושואל ״ראית פעם את הילדה שלך עירומה״? באותו זמן העקמת בגב עברה את ה50%. בדקו אותי אינסוף בדיקות: דם. מוח. ציור בבית החולים. אז היו כאבי ראש עזים, והתנהגות רעה. כשהתגלתה העקמת, התהליך היה מהיר. רופא הגב אומר או ניתוח ש 50% סיכוי תצאי ממנו נכה, או חגורה שצריך ללבוש 23 שעות ביממה. כל שנה החליפו את החגורה, כדי להתאים לגוף שגדל. שלוש שנים אמא מטפלת בי, צריך לפתוח ולסגור את החגורה פעם ביום. בשנים האלו צמחו הציצים והתרחב האגן. קיבלתי מתנה: פטור משיעורי ספורט, וטיולים. היה לי ברור, כשאצא מהחגורה אף אחד לא יוכל להגיד לי כלום. לא מה לעשות, ולא מה לא לעשות.

שקופה

הגוף משתנה, וכל מה שכרוך בכך. מטריף אותי. הייתי נעלמת לסיני לתקופות ארוכות. בכיתה י׳ העיפו אותי מהתיכון. נסעתי ללונדון, ומשם עם חבר בטרמפים לעיר שלו בצפון אנגליה. שם נפרדנו, והמשכתי לבד. חוזרת אחרי כמה חודשים. ההורים מחכים בשדה. הם לא ניגשים אליי, אני קולטת שהם לא מזהים אותי. 42 קילו. ניגשתי ואמרתי ״היי, חזרתי, זאת אני״. הגיע סיפור הדם הנוזל מהגוף פעם בחודש. חזייה ראשונה. לא שמחה בכלל. קסטסטרופה. רק שיפסיק לעולם הדם. שנים זה לקח, להיות אפשרית. להיות ממשית.

פחחחד

תמונה של אבא יפה ואהוב מ 1956. רואה את הגבר הכי יפה בעולם: עצוב. כל פעם שאמא מתחילה לספר סיפורי גבורה, הוא משתיק אותה. ״אלו לא דברים שיש מה להתגאות בהם״. שנים ששאלתי, למה האבא היפה כל כך עצוב? הוא היה בכוח שכבש את סיני ב 1956, ויש שסופר שהוא היה מושל קונטרה ב-1967. כשהוא נפטר, המשפחה הניחה אבן בזלת מרמת הגולן על המצבה שלו, עליה רשום: מלח הארץ.

מילמולימ

בבית ספר יסודי התפתח פונט לולו ככתב יד נטול אותיות סופיות, כאפשרות להתמודד עם קושי עצום בכתיבה תקינה: דיסלקטיות, שאז עוד לא היתה המילה קיימת כאבחנה ברורה. ניסיון להתמודד עם הגשטלט של השפה. במחברות מגיל רך אין אותיות סופיות, והמון היפוכים, קטיעות וגימגומים. ​שנים לא יכולתי להגיד שאני כותבת שירים, הייתי אומרת שאני כותבת טקסטים. היתה לי יראת כבוד משירה. בשנות ה-80 גיליתי את גליונות הלטרסט (Letter Set) שהיו משתמשים בהם לביצוע עבודות גרפיקה. מגרדת אותם על נייר. זה נתן לי טכניקה מכנית מרחיקת תוכן. ב-1990 הכרתי את עידו אמין, שהיה בעולמות המחשבים. היה לו מחשב אמיגה עם סימולציה של מק, והוא יצר לי את פונט לולו גרסה 01 במחשב כדי שאוכל לכתוב, להקליד ולהדפיס.

רעש 

[קטע מתוך הטקסט: ׳חמישה מבטים על העבודות של הילה לולו לין׳, מאת סמדר תירוש ז״ל, גלריה בוגרשוב, 1992] ״המכונה היא דימוי שמסמן בדרך כלל ערכים של אירגון, של סדר של רציונליות. דימוי המכונה משדר ביטחון הנובע ממוגדרותן של המטרות, מהיחס הפונקציונאלי בין האמצעים למטרה, מהקונקרטיות של התוצאה ומהשליטה בתהליך. העבודות [של הילה לולו לין] מאירות את הפונקציונליות הזו באופן אירוני: סדר הפעולות מבולבל, החומרים בלתי הולמים במופגן – הם רכים מידי או שבירים מידי – החיבורים מוגזמים בחלקים שאינם זקוקים לכך, ולעומתם חלקים אחרים אינם מחוברים כלל. ״המכונות״ מייצרות רצפים של משמעות בתודעתו של הצופה. מהפונקציונליות נותרה רק איזושהיא תשוקה לייצור של מוצר בעל ערך, בעל שלמות, יפה; תשוקה ספק מגוחכת וקצת עצובה. לשילוב של הומור, אירוטיקה ומכניות יש זיקה ברורה לעבודות של דושאן (בייחוד לזכוכית הגדולה – זיקה שראויה לדיון נפרד).״

רצפ CT

נקודות 

​עיגולים, מעגלים, חורים ונקודות, נקבים. פרדות. פיזית, בבשר החי, בספרים ובעבודות. הגוף כמרחב של עונג זה לא משהו שנפתח בפניי עד תקופה מאוחרת. אם את גדלה עם האפשרות, גם אם את לא אוהבת אותה, את יכולה לה. התעללות עצמית זו עוד אופציה. לא רציתי נפח, לא רציתי דברים תפוחים. האפשרות הפיסית היתה באה בגנבה. אם את לא מחובקת, את מחפשת. נקודותיים. לינה משותפת. דור שני: 48, 56, 67, 73, 82, ועד העצם. 

פנינה

נולדתי הילה לין, שהוא קיצור של לינקובסקי. הסבים והסבתות שלי, שהגיעו מרוסיה, פולין ואוקראינה, קיצרו את השם ל׳לין׳. ליאורה, חברתי האהובה, קראה לי לולו. לולו זו פנינה בערבית. מרגע שהתחלתי להציג הופעתי כהילה לולו לינ. עם הולדת הבן הראשון שלנו, פואד [לב אמיץ], התארכתי להילה לולו לינ פרח כפר בירעים.

הצטברות

ספר אמנית זה מהלך טוטאלי. חוט ארוך: שבץ-נא עם סבתא, ׳כרכים׳ של עיתון ׳דבר׳ לילדים, אוספים, זהבים, ספרי זכרונות עם פינות מקופלות, סודות, ספרי סקיצות, אלבומי נצחון, סדרת הקלפים ׳עולם מופלא׳. כשהגעתי לניו-יורק בפעם הראשונה ב 1983, נכנסתי לחנות הספרים של Printed Matter, והבנתי שאפשר. ספר האמנית הראשון ׳מינשארנקי׳ [סדנת האמנות ביבנה 1992], היה הכלאה בין קטלוג לספר אמנית. הוא בישר על התאהבות תלולה, ועל כל שהופיע אחר כך: הדפים שקופים, הפעולות הידניות, החותמות, הצילום, הביצה והפנינימ מסביב לחלמונה. לעשות ספר זו [גמ] התנגדות.

זמנ

השכחה מאפשרת לי דברים. כשהייתי קטנה חשבתי שלא אגיע לגיל 30. זה ניחם אותי. אבא כל הזמן דאג ״מה תעשי כשתהיי גדולה״? כתבתי לעצמי מה לא לעשות כשאהיה גדולה. בספר הראשון בסדרת הספרים הלבנים [אוספעצמ[א]י018], החלטתי שאני רוצה להוציא לאור את כל המילימ של קול השנים, שהיו ושיהיו, קדימה ואחורה, בפנקסי כיס, ימים ולילות, נגועים ונגועות. גם שהם סופר אישיים. הגוף האישי הוא גוף עקרוני, ולהכל יש מחיר. לכל הוצאה לאור יש מחיר.

איזה ספר להזמין למגזין?

את The Backstage of a Dishwashing Webshow של קרן כץ. 

איפה אפשר להשיג את הספרים?

חנות מגזין 3 יפו ספרים, סיפור פשוט, ובמייל שלי hilalululin@gmail.com.​

לעמוד ה-Vimeo של ה. ל. ל. פ. כ. ב לחצו כאן​. 

להורדת הטקסט המלא של סמדר תירוש לחצו כאן.