פועל טבעי

איך ספר שלך נולד?

נקודת המוצא היתה תיעוד של התערוכה ’פועל טבעי’ שהוצגה ב2017 בגלריה הקיבוץ, ואצרה בתבונה ורגישות יעל קייני. התערוכה עסקה בסיפורם של תימני כנרת, שחיו במושבה בין השנים 1912 – 1930. בתערוכה, כיוונתי להצבה המזמינה את הצופה גם לחוויה גופנית ותנועה בחלל. כל התערוכה עסקה ביחס בין הטקסט לגוף, להיסטוריה שבגוף. יצאתי לעשות את הספר במחשבה לייצר אובייקט שטעון בסיפור ובחוויה ויזואלית.

איך תערוכה הופכת לספר?

במהלך העבודה עלתה המחשבה להוסיף דימויים קודמים שלי עבודות נוספות ומוקדמות, בהנחה שירחיבו את חווית הקריאה וההקשרים. למשל, הכנסתי דימויים של פרויקט הגמר שלי בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, ׳בצלאל 28ב, דירה 9׳, הצבה שעשיתי בתוך ושל דירת המגורים שלי. בדימוי שמופיע בספר רואים מערום כל תכולת הבית: ספרים, כלים ובגדים בתוך, מעל ולצד ארון גלוי. בחדרים האחרים היו אלמנטים פיסוליים כמו סירת האוריגמי, שמלווה אותי עד היום. רציתי שהספר יכיל משהו מהגנאולוגיה של העיסוק שלי בבית ומקום, זהות, משפחה, גוף.

אגב ספרים, יש לי עדיין את ספר האורחים של התערוכה הזאת. אנשים כתבו לי בו דברים מרתקים. אמא שלי למשל, כתבה: ״כשנכנסתי הביתה ראיתי את הקירות ריקים והרגשתי פחד מהבגרות, ממהלך החיים שלך, יחד עם שמחה שזה יצא החוצה בצורה כנה ואמיתית״, אחרים כתבו רשימות מרתקות מחווית הצפיה שלהם. אולי ראוי להחזיר את המנהג הזה של ספר אורחים בתערוכות.

הכנסת בספר גם דימויים מתוך הדיפטיך-וידאו של עפרה חזה ודנה אינטרנשונל, ומתוך עבודות וידאו נוספות שעוסקות בגוף הנע. הסדרות השונות נמזגות לתוך רצף של תנועה. 

תהליך העבודה הוביל להחלטה שלא להכניס שמות של העבודות אלא להפעיל את חווית הצפייה כרצף, גם בגלל שהרבה מהעבודות מכילות בתוכן טקסט. כשגרתי בניו יורק כתבתי כמה רשימות ל Ynet על פופ ותרבות. בזמן האירויזיון 2011, כתבתי טור קטן בשם ״ישנן בנות״ שנחתם במשפט: ״דנה היתה מתה להיות עפרה. עפרה לו חיה כמו דנה, לא היתה מתה״. זה גרם לי לרצות להשוות ביניהן. התחלתי להוריד חומרים מיוטיוב, למקם אותן אחת ליד השניה. להתבונן עליהן זו לצד זו. המבט העלה המון שאלות של נראות, מי לימד את הגופים האלה לזוז ככה? ולמה אנחנו קוראים ׳תרבות׳. וכך, כמעט בכל עבודות הוידאו שלי יש מוטיב של השתקה. אם זה יהודה קיסר שמנגן את התקווה ללא מילים, או כשיש רקדנים שרוקדים למוסיקה שהוחסר ממנה הניגון הליטורגי ונשאר רק קצב התוף. אצל דנה ועופרה, כשהקול מושתק אפשר להתבונן בגוף.

איך סוג של חווית צפייה אתה מבקש לייצר?

חווית הצופה אצלי היא אינטגרלית למעשה האמנותי, וגם אם אני לא מכוון את זה באופן ספיציפי תמיד צץ איזה ערך מוסף. למשל ב 1995 נסעתי לרזידנסי בלאס וגאס במלון קוסמופוליטן. זה מקום בלי מבנה, בלי קהילה, אתה לבד, וצריך לעשות עבודה בשעות שאנשים מסתובבים במלון. אז עשיתי פרויקט בשם ׳חדר שינה׳ שהיה מחווה לחדרניות. ערמתי כריות וסדינים בסטודיו שהיה חלק מהמערך המסחרי של המלון, בין חנות הספרים למסעדה. אנשים הוזמנו לכתוב על פתקים מילים שעולות בהם.ן בחלל. רשמו מילים כמו ״משפחה״, ״רכות״, ״חיבוק״, ״מסע״, ״משא״, ״בדידות״. את כל האסוציאציות האלה רקמתי להם במקום על מטפחות שהם קיבלו במתנה. היה בזה משהו רדיקלי, לתת משהו לא.נשים במקום שלוקח. 

אם לחזור לספר, אז המחשבה היתה לספק חווית צפייה משוחררת מ’כוונת המשורר’ באופן שקרוב יותר לחווית צפייה בתערוכה. העיסוק שלי בשפה הוא אינטגרלי, ולכן גם רצף הדימויים מתחיל ומסתיים בדימויי טקסט. רוב העבודות האלו בתערוכה עשויות מבד פשתן רקום בטקסט זהב או בדים מוכתמים בצבע זהב.תוכל להרחיב על הבחירה בחומרים האלו?

הבחירה בפשתן, שהוא בד גולמי, גופני, ארצי, מושך אותי. אני לא צייר שמצייר על קנבס. ציירים ״ציירים״ שראו את התערוכה, אמרו לי שהשימוש שלי בפשתן מערער אותם. זה בד שדורש הרבה הכנה, והוא יותר יקר מקנבס. אני מתייחס אליו כחומר גולמי, ומניח עליו את הצבע ישירות, זה לא מקובל. מדובר בכמויות של בד. והזהב במובן הכי פשוט קשור בערך, הוא דימוי של מלוכה, נשגב, לעומת תפישות של זילות תרבותית. זה לוקח אותי לאסתטיקה יהודית, שהיא בעצם גנרית. לדוגמא מלכת אנגליה, הבגדים שלה רקומים בזהב ובקטיפה. אם מסתכלים בתנ״ך על תיאורים של בניית המקדש יש המון זהב, וכמובן עגל הזהב. לכל החומרים האלה יש להם קשר אורגני וקדום. בקונטסקט הישראלי, אנחנו חושבים על זה כמשהו מקומי אבל זה בהחלט אוניבסאלי.

ובכריכה עשית פעולה דומה. 

דימוי הכריכה היה ברור לי הרבה לפני תהליך העבודה על הספר. עשינו הרבה נסיונות על בדים בצפיפויות שונות וזהב במינונים שונים, עד שנבחר החומר המתאים שיוכל להשתלב באופן יעיל בתהליך הכריכה והטבעת הטקסט עליו. חלום שלי הוא לעשות ספר שהוא רק אובייקט, ספר ריק טבול בזהב.

איך נפלה ההחלטה לעשות ספר בשלוש שפות?

זו היתה תגובה ישירה לחוק הלאום שבדיוק יצא בתקופה שעבדתי עליו. זה הכעיס והטריד אותי מאד. על אף המחיר, הייתי חייב לעשות את זה. לעשות ספר תלת לשוני זה נורא מורכב. כל המשמעויות הופכות לעוד יותר מרובדות. למשל, השם של המאמר של סיון רג׳ואן שטאנג בספר ׳זרים בביתן׳ נקרא באנגלית Strange Bouquet על משקל Strange Fruit. בערבית זה ׳בייקאת אל-רע׳אריבה פי ביותן׳, שזה בתרגום ישיר ׳זרי פרחים אקזוטיים בביתן׳, אבל ׳בייקאת׳ זה גם ׳בית׳ ו׳רע׳אריבה׳ זה גם ׳מוזר׳.

בשלבי העבודה על הספר, הייתי חייב לוודא שהתרגום בערבית עובד. אז למשל כשהייתי נוסע ברכבת ושומע לידי דוברי ערבית, הייתי מוציא את המחשב ומראה לנוסע לידי. זו היתה דרך לבחון איך הטקסט הזה עובר במרחבים שאני לא מכיר. בהתחלה קוראים את הכותרת ולא מבינים, ועם הפסקה הראשונה דברים מתחברים. אלה הדברים שבעיניי הם מעשה אמנות. החוויה היא לא ישירה. אבל מצד שני העבודות שלי ישירות, אני לא עובד עם טכניקות מאד מתוחכמות, בין אם זו סירה מנייר או רקמה פשוטה. החזרתיות יוצרת את הכוח שלה. 

השימוש ברקמה ומילה, זה לתת לכל מילה את הזמן והמקום שלה. זה מועצם כשאני כותב משפט מתוך המכתבים של תימני כנרת, שההיסטוריה לא ספרה אותם, לא את הסיפור או השפה שלהם. התימנים לא היו צריכים את בן יהודה שיחייה את השפה העברית. הם הביאו איתם את הפואטיקה, ולכן גם אחד הדברים שהיה לי חשוב ב׳פועל טבעי׳, זה הקשר בינם לבין רחל המשוררת. שאף היא לא צלחה את הכנרת. 

שם של ספר הוא כמו סוד, תגלה לנו?

׳פועל טבעי׳ הינו צמד מילים מתוך כתבה על התימנים שפורסמה בעיתון הצבי, ב1909, ונאמר בה כך: "מן התימנים החדשים שבאו זה לא כבר הלכו כ-20 מהם למושבה רחובות, לעבוד שם בשדות. אין ספק שהיסוד של הפועלים הזה, הוא היותר מועיל, מועיל יותר אפילו מפועלינו האידיאלים והרעננים - כבודם במקומם מונח... זהו הפועל הפשוט, הטבעי, המסוגל לעבוד הכל, בלי בושות, בלי פילוסופיה ובלי שירה".

כמה זמן לוקח לעשות ספר? 

לי לקח שלוש שנים.

השראות?

ז׳וזף דדון, אניסה אשקר, אלהם רוקני, ג׳יימס בולדווין.

אם בולדווין אז חייבות.ים להתייחס להצבות מדפי הספרים שלך. אתה הופך את מדף הספרים למדיום.

מצד אחד זה מאד שייך לאופן שבו אני עובד. יש במדפי הספרים זיקוק של רעיון, פואטיקה של היום יום, משהו מוכר, שטבוע בו טוויסט. מדפי ספרים הם בעצם ארגון תמים ופקרטי לרוב, אבל המקבץ הספיציפי טעון תמיד במשמעות ספיציפית. בין אם דרך שמות הספרים או הסופרים. למשל יש לי מדף שנקרא ׳ללא כותרת – מזרחים׳, ומופיעים בו שמות של סופרים ממוצא מזרחי, שהמשותף להם הוא שלכולם קוראים יוסי או סמי. מעליהם שמתי את התנ״ך, כמו משקולת. בולדווין היה אקטיביסט, סופר פוליטי-פואטי, הנובלות שלו מטלטלות רגשית ומשקפות תודעה ומציאות, באופן נדיר. קשה מאד לעשות אמנות פואטית ופוליטית בו זמנית. במדף שלו יש שישה ספרים, שליוו אותי המון זמן. אני מת על בולדווין, הוא מלך.

זה סיום יפה לשיחה שלנו.

כן, כי ספר הוא אובייקט שמלווה אותנו. בכל התקופה שאנחנו קוראים בו הוא נושא את חתימת כף ידינו, את שומני הגוף שלנו נספגים בנייר. הוא מתבלה ביחד עם הקריאה, עם החוויה הסובייקטיבית.

מה יהיה בספר הבא? 

תהליך העבודה השאיר בי טעם של עוד, זה מוביל את המבט שלי לאחור, לבחון סדרות שעשיתי בעבר, ולנסות לכרוך אותן יחד באופן שיוצר משמעות היום.עכשיו אני עובד עם אבא שלי, על שחזור מהזיכרון של הבית שבו הוא גדל.

איזה ספר להזמין למעלעלת?

טודה וידה של גליה גור זאב.