איך נולד הספר שלך?
הספר התחיל בעצם כשאבא שלי נפטר ב - 2006. במשך השנה הראשונה, צילמתי את פירוק הבית באופן אובססיבי ובכל הפורמטים האפשריים. ממש היאחזות. ב 2009 הצגתי בסדנאות האמנים תערוכה שנקראה ׳אחרי הכל׳. חשבתי שאציג את כל התצלומים מהשנה הזו, אבל בתהליך של העבודה הרוב התרוקן ונשארו רק תצלומים של הבית הריק. מסגרתי מעט מהם בגדול וזה התאים לחלל הגלריה, שהיתה מרווחת וריקה. בקושי נשמתי בתערוכה הזאת. הכל היה טראומטי. הרגשתי שזה היה מוקדם מידי. אחרי התערוכה ביקשתי תקציב לספר אמנית, ולא הצלחתי לעשות כלום שנתיים. ואז יצא שהשתתפתי ביום פתוח של אירוע ׳אוהבים אמנות, עושים אמנות׳. לכבוד היום הזה הוצאתי ערימות של תצלומים של הבית, כל התיעוד מהמלא אל הריק. תליתי על הקירות פרופים, ושמתי על השולחן. ואז נהיה לי ברור שזה הולך להיות ספר.
הספר משלב בין התצלומים שלך וכפולות מתוך מגזין ברזיאלי בשם מנצ׳שי (Manchete). איך קרה השילוב הזה?
בזמן הפירוק של הבית מצאתי ערימות של המגזין הזה, שאמא שלי שמרה בבית. ב 1961 אבא שלי קיבל עבודה בריו דה ז׳ניירו בגיוס כספים עבור הסוכנות היהודית. כשאני חושבת על זה היום זה ממש מופרע, כי זו תקופה שלא טסו או טיילו בה הרבה, ואנחנו נסענו לשם כל המשפחה לכמה שנים. זו היתה חוויה מאד משמעותית עבורי. רק בדיעבד הבנתי עד כמה הייתי מכורה ל׳מנצ׳שי׳ בתור ילדה, כשגרנו שם. זה היה מגזין בורגני, חדשותי, ששילב בין תיירות, עיצוב פנים ותרבות פנאי. היה לי ברור שמשהו בחוויה של הדפדוף במגזין חייב להתרחש בספר, אבל לא ממש ידעתי באיזה אופן. לא רציתי ספר ״אמנות״. כשהגעתי לסטודיו של דנה גז ונעמי גייגר (סטודיו ג2) שמתי את כל החוברות על השולחן שלהן. היה ברור לכולנו שאנחנו יוצאות לתהליך. כשאת עובדת עם צוות עיצוב קשוב, את מקבלת עוד ראש, עוד חלק בגוף. משתחררת מהאחריות שצריך להחליט הכל לבד, יש כל הזמן דיאלוג ואמון. זו מתנה.
אפשר לעלעל בספר משני הצדדים, מימין לשמאל וההפך. בדפדוף אחד חווים את הבית מתרוקן ובשני את הבית מתמלא. מהשילובים שעשית נוצרת תחושה דיאלקטית תמידית של התרוקנות והתמלאות.
התחלנו לעבוד בהשראת המגזינים, ולערוך את הדימויים שצילמתי בבית. במקביל היו לנו המון תצלומים מאלבומי המשפחה, סריקות, ואת החוברות עצמן. התחלנו להבין שבעצם אפשר להחליף, מה שמייצר תפיסת זמן אחרת. טלי תמיר קראה לזה במאמר שלה בספר ׳קפל הזמן׳. שכשאנחנו שמות מגזין ותצלום אחד ליד השני, לפעמים קשה להגיד מה זה מה. בשלב הזה, התחלתי לשתול תמונות של המשפחה בתוך כפולות של המגזין, וזה נהיה אפילו עוד יותר אניגמטי. למשל בכפולה שבה רואים את ׳הר הסוכר׳, שתלתי תמונה שלי בדיוק מאותו המקום, בנקודת התצפית. או תמונה שלי עומדת בתחנת דלק עם אח שלי, ליד תמונה של פרסומת של אותה חברת דלק מתוך פרסומת במגזין המנצ׳שי. הרבה מהתצלומים באלבומי המשפחה שלנו צולמו במצלמת אולימפוס ישנה, והנראות שלהם מאד דומים לתמונות במגזין. זו הצבעוניות של שנות ה-70. למשל אני רוכבת על סוס, או אני וחבר מצולמים על רקע דקלים כמו בחופשה.
במקביל היה לי ברור שאני רוצה תנועה דו צדדית בספר. לקראת סוף התהליך הבנו, שהמגזין שייך לחלק של הבית המלא, ושהוא ״מתרוקן״ מהספר ככל שהבית מתרוקן בתצלומים. כמו שדר׳ אורלי שבי כותבת במאמר [מרחבי הזמן: על תצלומיה של גליה גור-זאב] התצלומים הם כמו מבוך. בכל פעם שתסתכלי על תצלום, או תדפדפי באלבום משפחה, תזכרי במשהו אחר. כמו פלאשים בסרט קולנוע. רציתי שהחוויה של הדפדוף תהיה כזאת, שפורעת את הזיכרון שלי עצמי. גם היום כשאני מסתכלת ב׳טודה וידה׳, אני לא זוכרת בע״פ את הסדר, וזה מה שרציתי. דפדוף במגזינים וקומיקסים, היתה ההשכלה שלי בילדות. זה כמו מדיטציה, אני מדפדפת, ואחרי שעה יכולה שוב. אין מיצוי. אין עצירה. אני יכולה לדפדף למוות.
גם הדפים של הספר דקים כמו של מגזין.
רציתי שזה יהיה הכי דק שאפשר, הטקטיליות הזאת מפעילה אותי. את סוג הדף של Elle Decoration לא ניתן להשיג בארץ. בדקנו ומצאנו דף במשקל טיפה יותר כבד ממנו. תשמעי את הסאונד של זה, אי אפשר לתאר את זה במילים.
העיסוק בתחושה והחוויה, מזכיר לי משפט יפה שכתבת באחת הכפולות ״בכל כניסה לבית יש לשבריר שניה תחושה שיש מישהו בבית״. החוויה המוכרת של להיות בבית נמזגת לתוך חוויה של אבלות. הספר הוא מעין ׳עבודת אבל׳, אבל הוא גם הרהור על חיי משפחה, תפקידים מגדריים, בורגנות, קולוניאליזם, ציונות. כולם ״גרים״ בתוך הספר?
תראי, עברנו לברזיל מקריית שלום בדרום תל אביב. זה שׁוֹק תרבותי ברמות שאי אפשר להסביר. השפה, הצבעוניות, הקרנבל, לראות לראשונה אדם שחור. אני זוכרת שלפני שנסענו ״הכינו״ אותי ״לא להצביע על אנשים שחורים״. כשעבדנו על הספר הבנתי שזה ד.נ.א ויזואלי שחי בי. הנסיעה גבתה מחיר כבד מבחינה משפחתית. אח שלי לא נשאר איתנו וחזר לגור בארץ, עם סבא וסבתא שלנו. ההורים לא רצו לנסוע, אבל זו היתה פרנסה. כשחזרנו לארץ הציעו לאבא שלי לנסוע שוב, והוא לא רצה. אז מצד אחד היה צורך כלכלי, מהצד השני אידיאולוגיה, וגם חופש בין הדקלים. אמא שלי העסיקה את עצמה ביצירה. בארץ היא ניהלה את המחלקה לחינוך ואולפנים בעיריית תל אביב, בברזיל היא היתה בחופשה. היא ציירה על כלי קרמיקה, עשתה סידורי פרחים, תפרה. היא היתה מאוד יצירתית והבית היה מלא ביצירות שלה.
זה מזכיר לי את הסרט ׳השיבה׳ של אנדריי זוויאגינצב. זה סרט מאד קשה על אב שלוקח את הילדים שלו למסע ואחד מהם כל הזמן מצלם. בסוף הסרט, על גבי הכתוביות, עולות התמונות שהילד צילם ונראים בו פריימים יפיפים של טיול שמח. יש משהו מזה בספר גם. לא התייחסתי באופן ישיר לאספקט הציוני או האימפריליסטי, אבל הוא נוכח, כמו גם המעמדי כמובן. למשל, שתלתי תמונות של אירועים של השגרירות הישראלית בתוך תמונות של יחסי ציבור של חברות גדולות מתוך המנצ׳שי. או תצלום של אבא שלי עם כוס משקה ליד פרסומת לאלכוהול יקר. אין פה שורה תחתונה, יש מורכבות של החיים. אנחנו גרנו על הר, שבקצה שלו מתחילות הפאבלות של ברזיל. זה היה דיסאוננס גדול מאד.
בגלל זה החלטת לא לציין מתי את מופיעה בספר?
אחת ההתלבטויות הקשות היתה אם לכתוב מתי זו אני, או מישהו מבני המשפחה, בתצלומים. הבנתי שאם אני חושפת את המידע הזה, הספר הופך לאלבום פרטי. לא רציתי את זה. אגב, בתחילת הספר עשינו אינדקס קטן ומי שמספיק מופרע בשביל ״לפרק״ את המגנון, ימצא שם את הרמזים.
מה זה Toda Vida?
היו לי מלא סקיצות לשם של הספר הזה. קראנו לו בסוף ׳טודה וידה׳ עם כוכבית *, שמפנה לתרגום בעברית, שכתוב בה כך: ״פורטוגזית: כל החיים / כל הדרך עד הסוף״. בעברית כמובן מהדהדת המילה ׳תודה׳. כלומר, תודה על החיים. בברזיל כשאת שואלת איך להגיע לאנשהו, עונים לך ״ טודה וידה ואז שמאלה״. כלומר, תסעי עד הסוף ואז תפני.
איך זה אחרי שספר יוצא?
מאד רציתי להפוך את הספר לתערוכה, אבל הבנתי שזה בלתי אפשרי. מה שקורה בו מותאם לחווית עלעול. מה שכן, כבר הייתי במקום יותר שלם, חגגתי את הבית, יכולתי להנות. ב 2017 גלרית אינדי הזמינו אותי לעשות תערוכה וביקשתי מאורלי שבי לאצור אותה. החלטנו להמשיך את החגיגה של הספר בחלל. אספנו ציורים של אמא שלי, צלחות, עציצים, אובייקטים מהבית, ושילבנו אותם עם תצלומים ממוסגרים מתוך הספר. זה הפך לקיר מכוסה מהרצפה עד התקרה לכל אורכו. בקיר השני עשיתי שחזור של הטפט שהיה לנו בבית, לאורך כל הגלריה. אף אחד לא שם לב אליו חוץ ממני. הוא מצולם ומוטמע בחלק של הבית הריק בספר.
איך נראה לוח ההשראות של הספר?
מגזינים כמו Time, Newsweek, Interview. ספר נוסף שהיה השראה בשבילי, הוא ׳קדיש׳ של בולטנסקי. הוא בגודל של ספר טלפונים וכולו תצלומים. הוא מערבב בין פנים של גרמנים-נאצים, ופנים של אוכלוסיות אחרות. גם סוג של עבודת אבל.
מי היית רוצה שיעלעל בו?
לא בטוחה שיש לי תשובה. בעצם אני יודעת, סוגימוטו, ג׳ף וול.
למי הקדשת אותו?
בואי נבדוק. וואו, לא זכרתי שהקדשתי את הספר להורים שלי. תראי מה זה, מדהים. כל כך חבל לי שהם לא יכולים לראות אותו.
לעשות ספר זה כמו?
לחיות.
איזה ספר להזמין למעלעלת? את ׳ארוחה משפחתית׳ נורית ירדן, ו״אנך״ של רענן חרל״פ.
גליה גור זאב, נולדה בתל אביב-יפו בשנת 1954. בוגרת לימודי צילום בבצלאל האקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים. בין 1992 ל-2009 הקימה וניהלה את גלריה לימבוס מקום לצילום. צלמת, מרצה לצילום ואוצרת. בשנת 2021 אצרה את תערוכת צילום העיתונות ״עדות מקומית״ במוז״א. בעבודותיה גור זאב עוסקת במשפחתה וסביבתה הקרובה, כדרך לגעת בנושאים רחבים יותר כמו משפחתיות, אובדן וזיכרון.
