שנות מלח

איך ספר נולד?

שנות מלח הוא פרוייקט שצמח כמו שגביש ענקי יכול להתפתח מגרגיר אחד בודד של מלח. הולדת הספר נבעה מרצון לספר את סיפורו של ים המלח, נפלאותיו והמיתולוגיות שנבעו על גדותיו, לצד הסיפור שלי, עם צילומים של היצירות שיצרתי בו בין השנים 2003-2018. ב 2003 הוצאתי את הספר הראשון שלי, The Country, במימון עצמי. זה היה אחרי שהתערוכה שלי, בעלת אותו שם, ירדה. המיצב תועד באופן מקרי על ידי חברים ועל ידי. בספר ניסיתי מאוד, ואולי גם הצלחתי בעזרתה של המעצבת הדגולה מיכל סהר, ללכוד חוויה של פרוייקט יחיד. מאז יצאו עוד מספר ספרים. ב 2011, הצגתי בביתן הישראלי בוונציה. זו היתה מעין הפלגה של הסטודיו והצוות שלי, וציינה בשבילנו גם את השלום הקר עם ירדן. בעקבות הנסיעה הזו, גבר התיאבון שלנו לעשות ספר. לקח לרעיון כמה שנים להתגבש. 

מה מייחד את שנות מלח ביחס לספרים הקודמים? 

ב"שנות מלח" רצינו שתהיה רמה גבוהה ואחידה של תיעוד ומבנה, שיכלול את ה״לפני״ וה״אחרי״ של הפרויקטים, תוך הצעות שונות של פירוש שלהם. זה ספר שהוא קינה על אובדן אישי שלי, ואובדנו ההדרגתי של האגם. יותם, השותף שלי, ואני ביקשנו לחלוק את תהליכי העבודה של הסטודיו במקום הקסום בעולם. את מה שהיה בלתי אפשרי להראות בתערוכות שהקמנו. יצאנו מבלי דעת, להרפתקה שרק נראתה מוגדרת וסבירה אז, אבל בדיעבד דמתה להכנה של עשרה מייצבים ויותר. נדרשה כמות אדירה של מאמצים, שיחזורים, השלמת חסרים, מחקר ארכיוני וכתיבה בכדי שנוכל להתחיל במלאכה המענגת ומאתגרת של עיצוב הספר.

איך עבדתם עם הארכיון שלך?

אני חשבתי שהדרך היחידה לעבוד עם הארכיון שלי תהיה כרונולוגית. כשהגענו למעצב מיכאל (גורדון), הוא הסתכל על החומרים ואמר שהם לא ברמה מספיק גבוהה. הוא שלח אותנו חזרה לים, להפיק דברים שלא צולמו מחדש, וגם דברים שלא היתה לנו בכלל גישה אליהם. הפכנו מחסן גדול לסטודיו, והקמנו כל כמה שבועות מיצב שלם בתוכו, רק בשביל התיעוד. ניסינו לצלם באופן כזה, שלא יהיה ברור אם זה סטודיו, גלריה או מוזיאון. החללים הם חמורי סבר בכוונה כדי לתת מקום לאובייקטים. זה היה כמו לפסל חוליות, את עמוד השדרה של הספר. יש בספר גם תיעוד שלנו עובדים בשטח, וגם אותו היה צריך לשפר. בזכות הספר יש לנו הרבה תיעוד עדכני מהעבודה שלנו בים.  כל זה האריך את תהליך הוצאת הספר בשנה וחצי לפחות.​

איך זה לשתף פעולה עם עוד יוצרים, במקרה הזה המעצב מיכאל גורדון?

פשוט נפלא! מיכאל הוא אמן ותופעה נדירה ביותר. אין אצלו שום דבר אוטומאטי. הנסיון העשיר שלו לא הפך אותו לכהה לסיפור האישי של כל אמן.ית. היה לנו דיאלוג מאוד ריקודי ומפתיע. יש מקצרי דרך בכל תחום, והוא ההיפך הגמור. הוא נכנס בהדרגה וביסודיות לארכיון הגדול ושהה שם עד צוואר, עד בקיאות מלאה. חוקים קמו ונפלו במהלך המלאכה. למשל, הייתי מקימה מיצב בשעתיים, ואז מיכאל ויותם הגיעו לסטודיו, ולא הסכימו לצלם עד שהכל היה מובן להם. המון דיאלוג מלמד ומעשי. לא חשבתי לעשות משהו כל כך מקיף, אבל הם הרימו את הרף כל הזמן, אז השתגענו עוד קצת. גם בצד של העריכה, היה תהליך נטו. ​

הספר מאורגן ממש כמיצב משך, כמו מיצב שאפשר לדפדף בו, והטקסטים נשזרים לאורכו. איך נאספו הטקסטים?

התחלנו לחפש טקסטים, בעזרת העורך דיויד גוס. חיפשנו כתיבה שתהיה צלולה וקשורה למספר נושאים שצפו מתוך הארכיון והזיכרון. עורך אידיאלי הוא בעיקר חבר טוב, ודוויד ראה כמו רנטגן, מה נכנס ומה לא. עברנו משלושה מאמרים לתשעה בטבעיות ובדילוגים גדולים. כל כמה צעדים זיהינו עוד נקודות מבט חשובות. הטקסטים בספר רובם אקדמיים, מלבד הכתיבה שלי. הם נכתבו על ידי אוצרים שעבדו איתי, אמנים-כותבים, גיאולוג והיסטוריון. מרבית הכותבים הם ידידיי, ושרדו את תהליכי העריכה והתרגום בכבוד ובהבנה. זה מורכב להזמין אדם לכתוב לספר, אף פעם אי אפשר לדעת איזה טקסט יגיע. זה יהיה מדויק להגיד, שמבחינת משך העבודה והשקעת האנרגיה דנתי עם העורכים, דיויד גוס ועינת עדי, ועם הכותבים על הטקסטים יותר זמן מאשר עם עצמי, על הקמת המיצבים החדשים בסטודיו ותיעודם.

זה לקח כמעט שלוש שנים.

לא הייתה דרך מלבד לאפשר את הזמן לעבודה על הספר. כמויות החומרים דרשו עיבוד, הצבנו תאריכי יעד פלואידים, ותאריך הדפוס והכריכה התגבשו בסוף לקראת תערוכה במוזיאון המודרני של זלצבורג. בלתי אפשרי לעשות ספר כזה תחת לחץ. בעוד שבמציאות חייבים להתפשר, ספר אינו סובל פשרות. גם אם התפשרתי, אז רק על דברים מאוד קטנים. באמצע גם העלינו קמפיין גיוס המונים למימון הספר – חוויה תובענית ומרגשת בפני עצמה. מאד מעוררת תקווה. חשוב לי לציין עד כמה ספר הוא תוצר של עבודת צוות. לבסוף המסירות של כל העושים במלאכה היא שסיפקה את רמת ההעמקה המקסימאלית. 

שם הספר הוא כמו סוד, את יכולה לגלות לנו?

אמא שלי נפטרה ב 2003. זה היה מיד לפני התערוכה "הפתרון האינסופי" (שהוצגה בהלנה רובינשטיין). זו היתה סגירת מעגל עם האבלות, עם טרנספורמציה ושינוי. זה היה לא רק מלח, זיעה ודמעות, אלא גם איזו ברית שיש בה משהו מכאיב. הבנתי אז שאני רוצה לשים משהו מזה מאחורי ולפתוח דף חדש. להניח את שנות המלח. אבל מאז שהוא יצא, הייתי שם כבר שלוש פעמים נוספות.​

אז הפרויקט נמשך?

לא בכוונה. ממש במקרה היו לי שלושה רעיונות חדשים, זה כנראה מתחת לעור. לסכם זה כנראה יומרה שקרית, איזו הבטחה לסוף. הספר הוא בהחלט סוג של שיא, שום תערוכה לא הייתה נותנת לי את הכוח והאפשרות להשתקף ככה. הוא גם תצוגת קורות חיי, ומאפשר את המרחב והעומק הזה. הייתי אומרת, שהספר מוסר הלאה את ׳שנות המלח׳,

כמו פעולת חקיקה, זו התחייבות נדירה. אגב עתיד, הספר מסתיים בפרק שפונה קדימה, שבו אגשים את חלומי,

יצירת אי-הגשר בים.

יש לספר תפקיד אקטיביסטי?

כן. כל מי שפועל בים המלח ומצלם בו, מנכיח את היופי ואת הטרגדיה, שאנחנו צועדים אליה במין חדלון של אין ברירה, ההרס של התעשייה והתאגידים במקום. בוא נגיד שהבוסים לא אוהבים אותי שם. אבל באמנות מתאפשר מרחב מטאפורי, רגשי, אישי, ביחס למקום. אני יכולה לנסות לדבר בשם הים, אבל בעיקר אני יכולה להנכיח את ההרגשה של להיות בבית שם, זה סוג של האקט שלי. דריסת רגל בתוך המציאות הזאת.

למי הקדשת את הספר?

לבן הזוג שלי, שהיה איתי באש ובמים, במים ובאש, מתחת לים, מעליו. וגם להורים שלי. את ״הפתרון האינסופי״ הקדשתי לאמא שלי. כילדה היינו נוסעים לים המלח כל המשפחה לטייל. פגשתי את אמא שלי שם הרבה.

מה את רוצה שהספר יעשה בעולם?

שמי שאוהב את ים המלח, יקח זמן לצלול לתוכו.

לעשות ספר זה כמו?

זה כמו צוואה. זה מקום. ספר זה מקום.​

איפה משיגים?

חנות המגדלור, סיפור פשוט ובאתר של לנדאו https://www.sigalitlandau.com/publications-and-press.