פלא שאת כל הרוע הזה לא מעטר שפם

חשבתי שנתחיל דווקא מהשם של הספר שלך. התפלאתי לגביו כבר שהראית לי אותו לראשונה. בטקסט הנהדר של דורון רבינא, הוא כותב הצהרה די דרמטית: "לרוע, לצורך העניין, יהיו פנים, והן יהיו מעוטרות בשפם – משל לרוע ההיטלראי שאין גרוע ממנו. כמו שפם היטלראי על פני הרוע, מתפקדים הרישומים של יחזקאלי כניסיון ליצירת קנה מידה מול ובתוך המציאות". עד כמה אתה מוצא שההתבוננות שלו מייצגת את מה שביקשת להביע באמצעות הרישומים המופיעים בספר? 

אתחיל בזה שהקריאה של דורון, שאני מאוד אוהב, היא קריאה מאד סובייקטיבית. אני חושב שהוא נגע בהרבה דברים מאוד מהותיים בספר, שנעלמו מעיני בזמן אמת. יש משהו פרוזאי בספר מבחינת היומיומיות והאקראיות של הדברים בו, התחושה שהציורים נעשו על הדרך. מצד שני, רציתי שהמכלול בספר יצור סוג של מטען נפץ, מבט-מאקרו על העולם. כל אחד מהרישומים נוגע במקום אישי, קטנוני ועלוב, אבל מה שחוזר בהם זה הכיעור, שמציע מבט רחב יותר על החיים שלנו. השם של הספר הוא משפט שהחל כרישום-טקסט. יש לי רישומים שהם טקסט בלבד, אני מדמיין איך שהוא יושב מבחינה צורנית. במקרה של הרישום הזה, המבנה היה מאוד קשור למקצב, ולנראות של הרישום על הדף. קודם כל מדובר במחשבה, שהיא בדיחה. לא חשבתי שזה יהיה השם של הספר, אבל בסופו של דבר זה התאים כמו כפפה. 

ואיך נולד השם הלועזי, הרגשת שהשם העברי פשוט בלתי ניתן לתרגום? 

ענבל שטראוס, שתרגמה את הטקסט של דורון רבינא, הציעה בזמנו תרגום עבור השם, אבל הבנו שהוא לא עובד. אנחנו מציינים את זה בגרסה האנגלית של הטקסט של דורון. היה לי את הרישום Cocks & tits & hurt feelings, שנוגע בעליבות, פגיעות ומיניות פגומה שמככבות בספר. זה גם איפשר לי משהו שבכלל לא חלמתי עליו כשהתחלנו לעבוד, והוא לייצר שני צדדים לעלעול, בעצם שני ספרים. הצד הלועזי מייצר רצף אחד, הצד העברי מייצר רצף אחר והם נפגשים באמצע. זה פתח זירה אחרת של עבודה על הספר, כי כבר לא חשבתי איך לייצר רצף אחד מההתחלה עד הסוף, אלא איך לייצר נקודת מפגש - קריאה מימין לשמאל בעברית, וקריאה משמאל לימין באנגלית. אם היינו נשארים עם התרגום, כל התהליך הזה היה הולך לאיבוד.

זה מעניין, כי נדמה שהשם העברי מתייחס לאידיאל או לרעיון שמאחורי העבודות, בעוד שהשם האנגלי מתייחס לצורניות של הרישומים ושל הגוף, שנוכחותו המשועשעת והשבורה היא מובהקת ביצירות האלה. איך זה היה בשבילך לעבוד על הספר? זו ודאי חוויה מאוד שונה מעבודה לקראת קטלוג עבור תערוכה, או עבודה על ציור בסטודיו. 

אני אצטט את הסופר דיוויד פוסטר וואלאס, שיש לו ספר שנקרא A Supposedly Fun Thing I'll Never Do Again. אני מתקשה למצוא את עצמי חוזר על הרפתקה דומה. לא אגיד שזה היה סבל צרוף, אבל זו היתה עבודה מסוג אחר. העריכה דורשת לחשוב על הדברים מראש, בניגוד לתהליך שקורה בעבודת הסטודיו. הצגתי פה רישומים שעשיתי בין השנים 2002- 2014, מה שדרש רדוקציה והרבה ויתורים, המון שיקולים שדחקו אותי לפינה לא נוחה. זה היה מאתגר ומעניין, ויש לי מזל שהתלוותה אלי תרזה בן-פורת שעיצבה את הספר, ועשתה את כל הדברים שאני לא כשיר להתמודד איתם מבחינת ההפקה. זה לא היה קורה אם היא לא הייתה שם, והיא גם עזרה לי בקבלת החלטות, שבאמת היו זקוקות לעין חיצונית. 

הגודל של הספר הוא סוגייה מעניינת בעיני. יצרת ספר כיס, שבגודלו מחקה את החוויה האינטימית של עבודה בסקצ'בוק. גודל הספר גם מהדהד את אופי העבודות שהוא חושף, שמטבע היותן הן ארעיות ותחומות בזמן ובמקום, מעין הדים לתנועת יד אימפולסיבית, כמעט בלתי-רצונית. 

נכון. דבר אחד שהיה ברור לי מההתחלה זה שאני רוצה שהספר יהיה משהו שאת יכולה לשים בכיס, שבאמת משחזר את הגודל של הסקצ'בוקים שלי שהיו לאורך השנים פחות או יותר.  גם רציתי ליצור חוויה מציצנית, כאילו הקורא פותח לי את הסקצ'בוק. חוויה שנעה בין משהו שהוא שלך ומאוד פרטי, לבין משהו שהוצאת מהמגירה של אחותך הגדולה וקראת בסתר כשהיא לא הייתה בבית. 

אפשר לומר שהדמות המרכזית בספר היא הגוף האנושי. אם בציורים שלך הגוף הוא בגדר נוכח-נעלם, מעין נעדר שמצביע על עצם היעדרותו או היעלמותו הקרבה, כאן ברישומים הוא כלי. פורטרטים עצמיים, דימויים המתארים אנשים אחרים, ידיים שנשלחות מתוך הריק, איברים קטועים – כולם משרתים אותך ביצירת דיאלקט חזותי שהוא פיזי במהותו. איך אתה חווה את התפקיד של הגוף ברישומים? 

ברישומים וגם בספר, אני מתייחס לגוף על שלל הפגיעות, הגיחוך, והעיוותים שלו. הגוף שחקן מרכזי ביותר. מצד שני, מעצם האופי של העבודה שלי ברישום – שהיא קווית ומינימליסטית – הגוף תמיד מופיע כסוג של סימון. אני מניח את המעיים שלי בפני המתבונן, אם כי מבחינה טכנית המעיים הם חלל ריק. את רואה ״קישקע״ חלול. 

דיברנו בהרחבה בעבר על חשיבות הצבע בעשייה האמנותית שלך. כצייר, הצבע והמשחק איתו הם כל כך דומיננטיים אצלך. פתאום אתה חושף בספר קבוצת רישומים, בשפה די רזה, שהצבעים היחידים שלהם הם כחול ושחור. חששת מהמהלך של הנגשת שפה חזותית, שמנוגדת לעבודה שאתה מציג לאורך השנים? 

ברור. אני כל הזמן חושב על הפער. אציין שכן הצגתי חלק מהרישומים שלי בתערוכת יחיד שהייתה לי בגלריה דרום, שהוקמה על ידי ערן נווה, טמיר ליכטנברג וירון אתר, ומאוד חסרה מאז שנסגרה. הבסיס של התערוכה שלי שם היה קיר מאוד ארוך של רישומים. אבל תמיד הרגיש לי שהפונקציה של הרישומים היא לא עבור תערוכה, ושהקיום שלהם חייב להימצא בפורמט של ספר. רשמתי הרבה לפני שציירתי, גם לפני שבכלל הבנתי שאני צייר. כשהייתי תלמיד שנה א' ו-ב' בבצלאל, זה מה שעשיתי כל הזמן. יש משהו בסקצ'בוק שהוא מאוד אסוציאטיבי, ראשוני ונעדר ביקורת מעצם הפעולה. הביקורת נעשית רק אחר כך, במבט השני, שמנסה להבין מה בעל ערך. הסקיצות שלי אף פעם לא נועדו להיות ציור בסוף, הן תמיד היו דבר בפני עצמו – בין אם זו שטות מוחלטת או משהו שיהיה מוצג אחר כך. למרות זאת, אני מרגיש שברישומים כן יש דנ"א שקיים גם בציורים, שקשור למבט האינדיווידואלי על איזו קטסטרופה קיומית. אבל בסופו של דבר, הרישומים הם עולם מקביל, שבו הגודש הצבעוני נעלם לטובת קווים ולטובת משהו מיידי, קונקרטי ומילולי מאוד. 

אם לא מתעמקים ברישומים, אפשר לשגות ולחשוב שמדובר בעבודה שבבסיסה היא קומית וקלילה . אני תמיד פותחת ספרים משמאל לימין, כי אנגלית היא שפת האם שלי. אז פתחתי את הספר שלך כך ונתקלתי בדרמה האקזיסטנציאלית שמופיעה בעמוד הראשון, שהוא האחרון אם קוראים את הספר מימין לשמאל. כבר שם אתה יורה בצרורות: כתבת מעין פנייה אל הקורא שבה הצהרת שאתה אמן, יהודי, ישראלי ושאינך מאמין באפשרות של חיים לאחר המוות. אחר כך הודית שאתה חרד מפני המוות, וביקשת מהקוראים שיושיעו אותך. אל הטקסט הזה התלווה רישום גרוטסקי של דמות כפופה המפשפשת באיברי המין של עצמה. ככה אתה מציג את עצמך לעולם? זו דרך יפה להושיט יד ולהגיד שלום. 

מעניין, לא זכרתי שהצגתי את עצמי דווקא בסדר הזה. כמו שאת אומרת, חשבתי שאם אדם מדפדף בספר הזה הוא יחווה חוויה קלילה ואולי מצחיקה לפרקים, והוא בטח לא יחשוב, שפתאום יקבל מכתב תחנונים ממישהו שמבקש עזרה כדי להבין מה לעשות עם החיים ועם המוות. אם הקורא הוא חסר מזל כמוך ודובר אנגלית, אז זה הדבר הראשון שהוא נתקל בו. אבל היי, משם זה רק הולך ומשתפר! זה אולי הדבר המשותף גם לרישום וגם לציור, לשני העולמות שלי; אני לא מסוגל לצלול לעומק בלי קריצה. זה אפילו לא מנגנון הגנה, זה פשוט חלק מהבעתה מהחיים ומהעולם. 

ההומור כשיריון שאתה מתעטה בו.

לא, זה פשוט נראה לי ממש אינהרנטי לכל מה שאני חווה, רואה ומרגיש כלפי העולם. יש פתטיות, ופתטי זה מצחיק. אני רוצה להגיד את הדבר הזה, שכולם חושבים עליו ומפחדים ממנו, אבל בצורה של ״יש משהו שאתם מסתירים ממני ואני אשמח לדעת מה זה, ואם אתם יכולים לעזור אז בבקשה תעזרו לי״. הטקסט הזה הוא חלק מסדרה של כמה מכתבים שכתבתי לכל מיני מענים. למשל, בתערוכה שקראו לה Sweatshops [גלריה קונטמפוררי,2011, אוצר: אוהד מטלון] הצגתי  עבודת טקסט שהייתה מופנית אל חלון הראווה של הגלריה. זה היה מכתב לאוצר או גלריסט מחו"ל, ושם התחננתי שיקחו אותי וכתבתי שאני מוכן לעבוד בתור בייביסיטר ולישון להם על הספה, שפה איום ונורא, שמאוד חם ויש מלא גמלים, אז אני ממש אשמח לצאת מפה ולהציג במקום אחר. במובן הזה, הפורמט של המכתב מלווה אותי זה זמן. אבל אני חושב שזה היה המכתב הראשון, ואולי מכל המכתבים שלי הוא באמת הכי ישיר. על אף כל האירוניה שיש בו, אני ממש מניח שם את הלב על השרוול. הוא כנה בצורה מכאיבה. והכאב חשוב לי בספר הזה. 

מעניין המקום המשמעותי שתופסת השפה בספר הזה, לעומת המקום החשוב, אך מרומז, שיש לה בציורים שלך. בטקסט, דורון רבינא מזהיר את המעלעל בספר בנוגע לשימוש בשפה: "בל נתבלבל בין וידוי לבין כנות, או בין הודאה לבין אמת". השימוש בשפה בחלק מהרישומים הוא לחלוטין עיטורי והומוריסטי (למשל, רישום של שיח שעל גביו שירבטת: "שיח פוסט-מודרניסטי", בעוד שבאחרים השפה בעלת אופי יומני, שמפתה לפרש אותו באופן חושפני. איפה השפה ממוקמת על הטווח שבין בדיחה להתערטלות בספר הזה? 

אפשר לומר שבציורים שלי השפה מתפקדת כמעין גלגל שיניים שמפעיל את כל היתר, בעוד שברישומים הרבה פעמים השפה או הטקסט הם לב העניין. אני חושב שכנות היא תופעה מתעתעת, שיכולה להתפרש בכל מיני דרכים. אני מאוד כן, אלא אם אני לא כן כלפי עצמי. לספר לא נוספו דברים, לא נעשו רישומים עבורו, אני מראה כאן את הדבר הזה שעשיתי באופן מאוד מיידי ודיאלוגי עם עצמי. בניגוד לציורים, המתבונן לא היה קיים עבורי בתהליך. זה היה רק פינג פונג עם עצמי. לכן יש תנועת מטוטלת בספר בין פגיעות ושבריריות ישירה ובין איזה תאטרון אבסורדי, אבל אני מאמין שזה לא היה עובד אם זה לא היה קורה בכפיפה אחת. זה גם איך שאני בחיים: אני לא מסוגל לחשוב על העולם מבלי לגחך. מאוד יהודי מצידי. 

אז עכשיו ברור לי למה המילה 'יהודי' מופיעה שנייה בהגדרה העצמית שאתה מציע שם. לסיכום, לעשות ספר זה כמו... 

האמת, שזה לא דומה לשום דבר אחר.

איזה ספר להזמין למעלעלת?

את "עובד על מחשב", ספר האמן של שרון פדידה. ספר מדהים. אני שומר על העותק שלי בבית בקנאות. 

איפה משיגים? 

אצלי באתר, המגדלור, תולעת ספרים, חנות הספרים של מוזיאון תל-אביב לאמנות, Little Paper Planes,

Topics, Bookart Bookshop, Printed Matter.