No Thing Dies

איך ספר נולד?

הספר נולד מתוך תערוכה בשם ׳עצם הדברים׳ שהוצגה במוזיאון ישראל. הפרויקט כולו לקח שלוש שנים והוצג ב 2017, הספר יצא ב 2019.

אז זה קטלוג של תערוכה או ספר אמן? 

אני רואה אותו כספר של הפרויקט המיוחד הזה, שחלק גדול ממנו נותר מאחורי הוילון. יש תמיד פער מאתגר בפרויקטים שיוצא לי לעשות בין המוצג לבין התהליך המחקרי, שבדרך כלל נשאר במגירה; החומרים המחקריים, הראיונות, והתהליכים בסטודיו, בספר רציתי להביא את חלקם לחזית. 

איזה תהליך הספר מגלם מבחינתך?

היום זה יותר ברור לי שהיסטוריה שבעל פה, כזו שנשמרת אצל אנשים, עדים, עשויה למלא את החורים השחורים בהיסטוריה הכתובה כפי שאנו מכירים אותה. זו שנערכה בקפידה על יד בעלי כוח ו׳נבחרים׳, שקובעים את הדרך בה נבין אירועים היסטוריים. העדויות השוליות לכאורה הם המרכז התפיסה שלי. הדרך להגיע אליהם היא באמצעות עדויות וסיפורים.

הפרק הראשון של הפרויקט היה שנה שלמה של ראיונות עם אנשים שעובדים במוזיאון עשרות שנים, חלקם מיום היווסדו. הפרויקט התרחש בתקופה בה המוזיאון חגג יובל, ובאופן טבעי זה היה גם זמן של התחלפות דורית במוזיאון. דור שלם של עובדים בתפקידים שונים, פקידים, מנהלי אוספים, חוקרים ואוצרים פרשו לפנסיה. ראיינתי אותם רגע לפני שהידע המסופר, והלא מסופר שלהם, הולך ונעלם איתם. זה מצב שלא יחזור על עצמו לדעתי, בו אנשים עובדים 50 שנה במוזיאון. ומן הסתם, אפשר להבין שלאנשים האלה היו חלומות ביחס לעבודה שלהם, וחלק מהם לא התממשו. כדי להבין את הפירמידה ההיררכית של מבנה ודינמיקה של מוזיאון, צריך ללכת ליסודות. כמו ספינה טרופה בים.

ומה גילית ביסודות?

אספתי מידע שחלקו לא יחשף לעולם ביוזמת המוזיאון. למשל, סיפורים שקשורים באובייקטים היסטוריים, מלאי קונפליקטים. מוצגים שיכולים לאשר תפיסות טריטוריאליות או לפוגגן. במקום כמו ישראל שבו טריטוריה נמצאת במרכז הדיון התמידי, זה עניין לא קטן. לדוגמא, מוצג בגודל 4 ס״מ בצורה של רימון, עשוי משן חיה, הוצג כ-20 שנה בויטרינה והיה לאחד המוצגים החשובים במוזיאון ישראל (הסיפור המלא הוא ארוך ומלא פרטים אז אחטא בלקצרו ממש). האובייקט היווה את ההוכחה הפיזית היחידה לבית המקדש הראשון. לאחר 20 שנה של תצוגה, הוא הורד לאור דרישה לבחון מחדש את אמינותו על ידי צוות חוקרים ומומחים, אשר בישרו לאחר בדיקה מקיפה שהוא מזוייף. תארי לעצמך איזה משבר זה יצר במוזיאון. משבר להיסטוריה היהודית. המלחמה על אותה אבן שן רימון קטנה ניתשת עד היום בחדרי חדרים, והמון כסף נשפך במחקר עליה. כסף שלא ניתן למחלקות אחרות.

השאלה שהעסיקה אותי, היא מדוע לא חושפים באופן גלוי את המאבק המושתק הזה וממצאיו השונים? הרי הוא מכיל מידע הרבה יותר עדכני, אנושי וחשוב על אירועי הזמן והגמישות שלהם, על המאבק שיושב על כתפי האוביקטים השבירים הללו, על הפוליטיקה והכוחנות שקיימים מאחורי כל פרק היסטורי. יש מלחמה דומה כמעט על כל אחד מהאובייקטים שצילמתי. אני חושבת שלתאר את הקונפליקטים האלו זה לספר היסטוריה באופן יותר נאמן למציאות.

מוזיאון ישראל הוא מוזיאון אינציקלופדי, איך זה השפיע על הפרויקט שלך?

המנדט של הפרויקט היה לראיין ולשתף אנשים מכל המחלקות. בהתחלה באתי עם הסקרנות לתאר את המסלול שמוצגים בדרכם מהמחסן ״החשוך״ אל האור, אל התצוגה. זה כלל גם להבין איזה אובייקטים לעולם לא יראו אור ומדוע. האחראים על האוספים נמצאים במחקר מתמיד שלו. יש להם עניין שאובייקטים יוצגו, ואיתם המסקנות לגביהם, באופן שיתקף תובנות היסטוריות.

איך זה להקשיב לכל כך הרבה אנשים, במשך שנה?

זה מאוד תלוי, לעיתים זה מרתק וכל החושים חווים את האירוע, כמו בסרט כשהכסא, הקולנוע והאולם נעלמים. לפעמים זה כמו סרט של לארס פון טרייר או גספר נואה, לפעמים זה עינוי של סרט אמריקאי. בתמלולים גילינו מלא דברים שבזמן ההקשבה היה קשה להבין. גיליתי שאלו שתי איכויות שונות, להקשיב ולקרוא. אחרי שתימללנו הכל, מילים והנהונים, חזרנו למחלקות במוזיאון, וזה פתח ערוץ חדש של הקשבה. חזרנו לאותן מחלקות עם רשימה של כל האובייקטים שהוזכרו בסיפורים. ואז התחלנו לצלם. כלומר, שנה ראשונה היתה איסוף, ובשנה השניה ייצרנו את הארכיון הויזואלי, שכלל את הפרגמנטים שאיתם עבדנו בשנה השלישית על מנת לייצר את הקומפוזיציות. 

אז באיזה אופן הספר חושף את התהליך המחקרי?

הקומפוזיציות שאני בונה הן כמו ה׳רמדי׳ (Remedy) של התהליך (בהשאלה מהומאופתיה, תמהיל מדולל). כל 753 האובייקטים שמוזכרים בסיפורים המרתקים קוטלגו בארכיון שלי מכמה זוויות. העבודות הסופיות נעשו מתוך אותו ארכיון ויזואלי שלא כולו הוצג. בספר חשפנו חלק ממנו, כמו גם את ההגיון הפנימי שעל פיו הוא נבנה. באופן כללי הספר נותן במה לטיב התהליך, שכלל עבודת צוות מרובה.

באותה תקופה למדתי המון מדר׳ נעמה ברוש שעובדת במחלקה לאיסלאם. היא הסבירה לי על ספרי המינאטורות הפרסיים, שהיו ספרי היסטוריה מוזמנים מראש על ידי מלכי פרס, לגולל בפני עמם את מהלכי המשילות שלהם. פרופגנדה של ממש. הרעיון של היסטוריה מסופרת ומאורגנת מחדש נראה לי כמו הקבלה מאד נכונה לפרויקט שלי.

איך החוקים של ספרי המינאטורות השפיעו על העבודות והספר?

קודם כל חוסר ההיררכיה: יש פרטים רבים בכל ציור והן נטולי היררכיה. שנית, מה שלא יכול היה להיאמר בטקסט היה מצוייר, כך שהיה צריך ללמוד לקרוא את הנסתר והגלוי בקשר של הטקסט והציורים. דבר נוסף שקשור לתהליך יצירת המינאטורות הוא עבודת הצוות. זו היתה עבודה משותפת של מספר רב של אנשים, ממש מעבדה. היו את אלו שאחראיים על קווי מתאר, על הזהבה, על ציור הפנים, וכן הלאה. למשל, אפשר לראות במקומות מסוימים שתווי הפנים משתנים בהתאם למוצא של מי שצייר אותם. גם הפרויקט האתפשר בזכות עבודת צוות מרובת משתתפים.ות, של נועם גל האוצר, של צוות הסטודיו ושל כל חברי המוזיאון. הרבה לוקחי החלטות, שהשפיעו על מהלך הדברים ועל התוצאה הסופית.

אז הספר מפצה על משהו שלא יכול היה לקרות בתערוכה?

כן. כשנגמרה התערוכה לא היה מקום לסיסטמה שמאחורי הפרויקט. נורא נקשרתי למה שהיה לי בסטודיו. הרגשתי שאני חיה במוזיאון עצמו, עם כל דימויי האובייקטים והסיפורים מסביב. אחרי הרכבת העבודות המרחב הפוטנציאלי הזה נעלם, התערוכה לא הכילה אותו, הספר כן. הוא גם נותן מקום להשפעות טקסטואליות שלא היה להן מקום בתערוכה, כמו אורסולה לגווין. ממש לפני שהיא נפטרה הצלחנו לקבל אישור על הטקסט שמופיע בספר. יש טקסט של מאורין דיטריך, האוצרת שגם ערכה את הספר ברמת התוכן, טקסט של נועם גל, קאטנן מייאסו, וטקסט שלי. המקום שבו התמלולים יצאו לחופשי היה שיתוף הפעולה עם קבוצת התיאטרון הנפלאה של רות קנר אשר יצרה פרפורמנס שהוצג בחלל התערוכה 3 פעמים ביום אחת לשבוע.

מה היית רוצה שהספר יעשה בעולם?

יתן קול לפראקסיס, לעבודה השוטפת.

שם של ספר הוא כמו סוד, גלי לנו אותו? 

זה גם היה קשור לקונפליקט. אני רציתי לקרוא לתערוכה ׳עצם הדברים׳, וכך גם קראתי לה בעברית. נועם גל (אוצר הצילום של מוזיאון ישראל), רצה לקרוא לה No Thing Dies. היתה עקשנות הדדית, והחלטנו שיהיו שני שמות, אחד בעברית אחד באנגלית.

משהו חשוב שגילית על עשיית ספרים שכדאי לכולם לדעת? 

שזה לא דבר שהוא לצד משהו. הוא דורש הרבה משאבים ואת כל הלב. כדאי מראש לדעת את זה. אני לא רואה מצב שאי פעם אוכל לעשות תערוכה ולצידה ״קטלוג״. ספר זו לא הערת שוליים.

למי היית מקדישה (או הקדשת בפועל) את הספר?

אני רוצה להקדיש אותו ליונתן טואיטו האמן ובן הזוג שלי. אנחנו משתפים פעולה והמחשבה שלו שזורה בכל פרויקט שלי.

את מי להזמין למעלעלת?

ראובן קופרמן עם ספרו האחרון, והספר החדש והחתרני ״פוליטקלי חורק״ של יונתן טואיטו על גלרית

BAAD שתפקדה בין השנים 2011-2013. הספר הולך לצאת אוטוטו והוא עוסק בהוצאת הדיבוק המערבי מאמנות ישראלית. 

איפה משיגים את הספר?

באתר הוצאת Mousse.