טקסט זה הוא טיוטה למכתב משנת 1993 מאת מאיר אגסי ז״ל ללביאה שטרן, המתפרסם לכבוד פתיחת התערוכה 'חלון לחלום על יופי', באוצרות יניב שפירא ואורלי גל (אוצרת משנה) במוזיאון המשכן לאמנות, עין חרוד (מרץ, 2024).
קולאג׳ מדבקות, מחירים על מוצרים, רישומים, ולוגואים מודבקים בפורמט קונצנטרינה.
יש הרבה תשובות לשאלותיך... הפורמט של ספר-האמן היחידני, בניגוד לאלבום הרישומים, הוא עבורי, בשלב זה, מעבדה, חלל מנטלי, סטודיו בתוך סטודיו - חלל אידיאלי להתנסויות בניבים חזותיים שונים, הקודמות לאיזושהי הכרעה צורנית (שרק בהגיעו אליה יעטה החלל צורה של מהדורה המיועדת לפרסום).
עלי להדגיש כאן משהו שאני מוצא בו חשיבות רבה: הימנעות מוחלטת מסגנון אחד הניתן לזיהוי. בהימנעות זו נרמזת רבגוניות של סגנונות ופעילויות, רבגוניות המתקיימת בתוכי, כלומר - לא אמן אחד, אלא רבים; לא מדיום אחד, אלא רבים; לא קול אחד, אלא רבים; לא טכניקה אחת, אלא רבות; לא עבודה לקראת 'יצירת מופת' אחת, אלא תהליך של איסוף וצבירה ומיצוק וחקירה באמצעים של אחסון, סיווג, קיטלוג, מיון, ארגון, ארגון-מחדש, 'אילבום' וכיוצא בזה. […]
כפי שאת יכולה לראות, אני מתעניין באיכות של צבירה, של ייצוג קבוצות של ׳דברים׳ (עוד על כך בהמשך)… אם היית יכולה להציג מספר ספרים תחת זכוכית או ויטרינה, כאשר כל עמוד בכל ספר, שונה לחלוטין משכנו, צורת תצוגה זו תעזור להדגים את התחושה של גיוון וריבוי, של ״מסה צבורה״ - בקולאג׳, רישום, מדיה-מעורבת, כתיבה, טקסט, רדי-מייד, או קונצפט.
קולאג׳ של צבעי מים, עט כדורי, קטעי שירה, ניירות וצילומים, 1994.
התחושה שלי היא שכל ספר הוא אחר, ודוחף בכיוון אחר – פחות או יותר – לכיוון הלא-נודע… ספר-האמן הוא צורה פתוחה של הזדמנויות ואקראי מצד אחד, ושל שליטה ועיצוב מצד שני. בין שתי המגמות הללו מסתתרת בדרך כלל מזימה להיות אחד מהדברים המנויים ברשימה הבאה, או כולם כאחד:
סטודיו
ארכיון
מוזיאון
קירות תצוגה
תערוכה בחלל הפתוח לעיון ועלעול
חפץ המשתף פעולה עם זוג ידיים
כספת לשמירת "סודות"
מחסן רעיונות
פנקס רשימות
יומן עבודה
יומן דימויים
יומן חלומות
שידת מגירות
פורטפוליו עם נראטיב בלי סיפור
חלל לריפוי בעיסוק
ספר שירה חזותית
ספר טקסט חזות
מחברת
קודקס של תשוקות חבויות
קומיקס
מקום
טוש שחור, סיפור מודפס במכונת כתיבה, קולאג׳, כריכה רכה, 11X15 ס״מ.
קל לקחת ספרי-אמן איתך, ולכן הם שותפים טובים לנוודות / טיולים / שיטוט בין מרחבים, מנטליים או פיסיים; מצורה אחת לאחרת, מגאוגרפיה אחת לאחרת, מחלל מנטלי אחד לשני, ממצב-רוח אחד לשני, ועוד. במובן השאמאניסטי – זהו מכשיר, פטיש, ה״מכיל״ או לוכד רוח-חלל שלא ניתן לדווח עליה או לנהל אותה מחוץ למרחב הספר.
אני אוהב את הרעיון שאני יכול להשתעשע או לאכזב את עצמי מבלי להיות מוסח-דעת מהתשוקה, או הצורך, ליצור את המפלצת נצחית שאנו קוראים לה ״יצירת מופת״; או לציית לצורך האוטוקרטי של ״אמירה״. אני לא מסכים שזו רמיזה לכך, שספר מטבעו נושא אנקדוטליות קלילה או לוקה בחוסר מתח או דחיסות, שאנחנו מייחסים לציור או פסל. אני חושב שמטבעו ספר נושא סדר, קומבינציה או תערובת של צורה ורעיון, שעוסקת בקבוצה של דימויים, רצף קצבי של המשכיות, וכמו כל צורת אמנות, הוא יכול לרכוש לעצמו קסם ופואטיקת חלל יחודית.
אני נוטה אל הרעיונות האלה, שעוסקים ״בקבוצה של דימויים״, או ״רצף קצבי של המשכיות״, בגלל שהם משקפים את העניין הגובר שלי בלעשות יצירות שמורכבות ומורכבות-מחדש מריבוי של רכיבים. כפי שציינתי, בגלל העניין שלי, אני לא שואף ליצור ״יצירות מופת״ או אמירות גדולות. ולא רק בגלל שמטרות אלו נראות לי לא מציאותיות, מחוץ להישג ידי, כשרוני והאמביציות שלי, וגם לא בגלל שאני רואה אותן חסרות רלוונטיות לזמננו. הסיבה העיקרית נעוצה בטמפרמנט והעניין שלי. זה תואם את ה׳כותב׳, ׳יוצר הדימויים׳, ה׳ארכיביסט׳, ה׳ספרן׳, ה׳אספן׳, וה׳אוצר׳ שהנני, לשחק משחקי אזכורים והתייחסויות במסגרת הצורה של ספר האמן ומהדורותיו.
קולאג׳ים ממגזינים וספרים, רישום, 21X14 ס״מ.
קונצרטינה, קרטון, צילומים ממגזינים, עט נובע, 11.5X12.5 ס״מ.
ספר-אמן הוא (בדרך-כלל) דרך צנועה במיוחד לעקוף את הילת "המבע רב-החשיבות", הנקשרת בדרך כלל לציור, או לפיסול, או להצבה. לדעתיהוא צורת ההצבה הצנועה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ולצד הרישום המסורתי הוא אולי אחת מצורות האמנות האינטימיות ביותר שיש, המקבילה רק לזו של היומן... בגלל הנסיבות שלי, אני לפעמים מוצא שזהו הפורמט הפרקטי ביותר עבורי. הוא לא דורש חלל גדול, רק שולחן, דבק, מסקינטייפ, סלוטייפ, מספריים, סכין, סרגל, ספר רדי-מייד, או מחברת, כמה עפרונות, דיו, צבעים, שאריות מגזינים או נייר, ספרים שאף אחד לא רוצה יותר, וכו׳. היום, כשאני מתבונן לאחור על כמה מהספרים הללו, אני מתחיל להבחין - לטוב ולרע - שמעבר להיסטוריה האוטונומית שלהם הם משקפים גם את ההיסטוריה האנרכית של צורות העבודה והמחשבה הטיפוסיות לסטודיו, לארכיון, לאוספים, לספרייה ולמוזיאון של מאיר אגסי.
המכתב של מאיר אגסי ז״ל נכתב ב 1993, לאוצרת תערוכת ״ספרים״ לביאה שטרן, בגלריה קלישר חמש (תל-אביב). תודתינו ליניב שפירא על הבאת המכתב לפרסום במגזין ועל החיבור לעזבון, ולנלי אגסי, גליה בר-אור, אורית שגב וצוות המשכן לאמנות עין-חרוד, על האפשרות לתעד ולפרסם את ספרי האמן של מאיר אגסי.
מאיר אגסי (1947 – פברואר 1998) היה סופר, צייר, מתרגם, עיתונאי ומבקר אמנות. בשנים 1963–1965 למד אמנות ב"מכון אבני". בשנת 1970 הציג את "רישומים", בגלריה "בר-כוכבא" בתל אביב. בשנת 1980 זכה במלגת לימודים באנגליה. בשנת 1982 השתקע בבריסטול. ספרו הראשון "הגבעות השחורות של דקוטה", זכרונות נוגים ומרים של יליד קיבוץ, נדפס בשנת 1987. ספר שיריו "עננים מפסלים צורות" נדפס בשנת 1969. מאיר אגסי היה סגן עורך הירחון מוניטין, שם עבד לצד אדם ברוך ורינו צרור. כתב גם פזמונים אחדים, מאמרי ביקורת רבים על אמנות במגזין "סטודיו" ובעיתון "חדשות". רבים ממאמרים אלו כונסו בשנת 2008 בספר "הכד מטנסי". בשנת 1988 אף כתב גיליון שלם של כתב העת בשם "מלון אוטופיה-דיסטופיה" בנושא אמנים "אאוטסיידרים". בנוסף כתב ספר על האמן יחיאל שמי "ניירות יחיאל שמי" (1998). בפברואר 1998 נהרג אגסי בתאונת דרכים בכביש בין בריסטול לאוקספורד. עמו נהרגו אשתו, טסה, ובנם דניאל. לאחר מותו התגלו בעיזבונו ציורים ורישומים רבים מאוד וכן יומנים רבים. כל אלה הוצגו בתערוכה מקיפה בשנת 2003-4 באוצרות יניב שפירא ('מוזיאון מאיר אגסי: חלל מנטלי, מטאפורי, ממשי') בגלריה של אוני' תל אביב ובמשכן לאמנות ע״ש חיים אתר בעין חרוד. פינת העבודה של אגסי מוצגת דרך קבע כחלק מספריית המשכן. במרץ 2024 נפתחה התערוכה 'חלון לחלום על יופי', רטרוספקטיבית באופייה, התערוכה באוצרות יניב שפירא מציגה מהלך כרונולוגי הסוקר פרקים ביצירתו מאמצע שנות השבעים ועד הכרזתו על "מוזיאון מאיר אגסי", בשנת 1992.
