הקופסא הקטנה
"אתמול בלילה חלמתי חלום רע. ניסיתי לדחוף את החלום לתוך קופסא קטנה. בכל פעם שהחלום נעלם הקופסא נפתחה. בכל פעם שהחלום חזר הקופסא נסגרה שוב. אז הבנתי שזה חלום על מוות. ההבנה הגיעה דרך החלום. כשהתעוררתי, לא יכולתי לזכור את החלום, רק את הקופסא הקטנה. אז המצאתי את החלום. אבל אני לא הולך לעשות את הקופסא."
מתוך "הספר הכחול", ספר אמן של מאיר אגסי מ-1986 [המקור: באנגלית]
אבשלום סולימן: צריך לומר שחיכינו די הרבה זמן לקיים את השיחה הזאת, כאילו ששמרנו בצד משהו יקר ערך לשנינו ודחינו את ההגעה אליו עד לרגע מיוחד. אני כאן מתוקף ההזמנה שלך ושל יניב שפירא להצטרף להתבוננות בספרי האמן שמאיר אגסי יצר, ובעיקר כמישהו שפִספס את מאיר בזמן אמת. אני חושב עליו כעל מי שהשפיע על הכניסה הפרטית שלי לעולם של תרבות ואמנות, על עצם השאיפה הזאת, להיות אמן. הרבה לפני שהבנתי מה המשמעות של חיים באמנות בניתי לעצמי מודל סביב סיפור המאבקים הפנימיים שלו, מודל של יוצר שיכולתי להזדהות איתו כאדם צעיר. מאיר היה בשבילי מישהו להתאבל עליו, על אף שלא היכרתי אותו אישית. את כאן כאמנית וארכיונאית. צילמת עשרות ספרי אמן של אגסי בארכיון המשכן, כלומר, דחפי האִרכוב וה"ספרור" הם משמעותיים בעשייה שלך.
שירז גרינבאום: אגב סיפורי חניכה, המפגש הראשון שלי עם מאיר אגסי קשור לפעם הראשונה שראיתי ספר אמן. יאיר ברק שלח אותי למשכן לאמנות עין חרוד לחפש את הספר "The Lines of My Hand" של רוברט פרנק. ישבתי ליד השולחן שהיה של אגסי, ואמרתי לעצמי: וואו, זה כל מה שצריך בשביל להיות אמן.ית! הרגשתי שכל מה שאני צריכה לדעת נמצא בספרייה הזאת. הרגע הזה שקע המון שנים בתודעה עד שצף מחדש בתור תשוקה אדירה לספרי אמן. אני זוכרת שעברתי מדף אחרי מדף, עם המרקסיזם והפוסט-מודרניזם, התיאוריה, השירה, האמנות, כל המדפים המסודרים האלה.
את מתארת רגע יפה מאוד של הבנה.
באותו יום צילמתי בספרייה חמישה פריימים בפילם 35 מ״מ, והם יצאו כהים מאוד. בדיעבד הבנתי שצילמתי את הספרייה כמעין חור שחור, מקום להיבלע בתוכו.
בשלוש שנים האחרונות את עסוקה הרבה בארכיונים – בנית את הארכיון של קולקטיב אקטיבסטילס, את האתר ליואב בראל ז"ל, עזרת בהקמת האתר למיכה קירשנר ז"ל ועוד. אתר "מעלעלת" שהקמת הפך בהמשך לפרויקט ארכוב חי של ספרי אמן היוצאים לאור בארץ, ועלה לאוויר בשם "מדף: ספרים שהם אמנות". את עסוקה יותר בהווה או בעבר?
"מעלעלת" הייתה תהליך משותף, של יאיר מיוחס ושלי, בתוך המבוך של ספרי אמן מקומיים, מה שהוליד ארכיון עם מוטיבציות טוטאליות. הזכרת את הארכיון של יואב בראל ז"ל. אני חושבת שהדור של יואב וספציפית החבורה שלו – יונה וולך, דוד אבידן, יאיר הורביץ ואחרים – היו רגישים מאד לזרמים ופוטנציאלים שקיבלו פחות מקום באמנות המקומית. מהפרספקטיבה של היום, ההתעקשות של יואב, בדומה לאגסי בדור שאחריו, הייתה על רב-תחומיות, על ה-לא להיות דבר אחד. היום זה נראה לנו מובן מאליו, אבל הם מהראשונים שהצביעו על האפשרות הזאת כהיתכנות.
זה דור שהולך לנו עכשיו מול העיניים.
כן. אני מרגישה שבדור הזה של שנות ה-70, שאגסי היה מושפע מאוד ממנו, היו המון פוטנציאלים שהלכו לאיבוד אחרי מלחמת יום הכיפורים. אני חושבת על המשחקיות הפלוקסוסיאנית, על העיסוק בזן ובמזרח, הפופ כפוטנציאל פוליטי, הפסיכדליה על סף הרוחניות. אפילו המומנט המושגי שהיה פועם מאוד קיבל מהם בעיטה לפרצוף. זה כאילו שאחרי 73', כולם... כולם חזרו להיות חיילים.
וואו.
אתה לא חושב? חיילים פצועים, אבל חיילים. בגלל זה יש לנו כזאת פאסינציה עם הדור הזה?
אנחנו מנסים להבין את ההורים שלנו. זו הפאסינציה.
כשקראתי חומרים של אגסי לקראת השיחה שלנו חוויתי את השבר הזה, את סף היתמות. אבידן, וולך, יצחק דנציגר, ז'אק קתמור, יואב בראל, נעמי אביב, מאיר ויזלטיר, שרה ברייטברג-סמל, יונה פישר... עכשיו אין את מי לשאול. יש את הספרייה
לגבי הספרייה של מאיר – הממשית, המטאפורית - מה את חושבת שהוא בנה באמצעותה?
אגסי הוא הדייר של הארכיון שלו עצמו, הוא ״השוהה״ (באנגלית, Dweller) ואנחנו בתפקיד המשמרים. נעמי אביב כותבת על זה נורא יפה, על תחושת הדחיפות שלו, לעשות כל הזמן, לייצר. על דימויים שנולדים אחד מתוך השני. הדמויות והעבודה שלו והספרייה כל כך שלובים אלה באלה, שאי אפשר להפריד ביניהם.
באדיבות המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר עין חרוד
עזרה ראשונה
אז בואי נחליט שעד כאן עמדנו לפני הדלת של הארכיון, של המוזיאון. בואי ניכנס וניגע בחוויה שחווית כשתיעדת את ספרי האמן של מאיר. תראי, אלה אובייקטים עם כוח עצום, רבגוניים כל כך, אישיים מאוד ובו בזמן מראים את מלוא רוחב היריעה שמאיר עסק בה, כאילו שהם נועדו להיות במות שמהן הוא שידר אותות החוצה, מחוץ ליקום המאיר-אגסי. והם גם כמו אינקובטורים לסוגי המחשבה השונים שמאיר הפעיל במשך שנים: סקיצות, רעיונות לפסלים, נסיונות בחומרים. רואים איך הוא מנסה את הקולות השונים, שבשלב מסוים יהפכו לאמנים שהוא יצר לעצמו, שיגלמו וידבררו את ריבוי הקולות שבתוכו. אולי תבחרי אחד ותספרי מה לקחת מהחוויה הזאת?
הראשון שבחרתי הוא הספר "עזרה ראשונה", אובייקט דמוי מחברת קטנה שחורה. לפי הפונט זה כנראה איזשהו פמפלט בריטי על איך לחבוש פצעים, ומאיר פשוט חבש את כל הספר בפלסטרים וצבע אותו באדום-דם. גאונות. בגלל שאני תמיד מחפשת את הטראומה, זה הספר הראשון שדיבר אליי – זו גאונות איך הוא מייצר תחושת בלהה כזו, שככל שהספר יותר חבוש כך הוא בעצם יותר פצוע.
זה מזכיר לי עבודה נוספת, ספרון מיניאטורי בצבע כסף שהחזקתי כשיניב שפירא אירח אותי בארכיון, שנקרא "The Collected Poems of Silvester Stallone". בפנים יש בסך הכל שני עמודים שקופים, שבכל אחד מהם מודבק פלסטר. גם "עזרה ראשונה" הוא למעשה עבודה אחת, נכון? הנגיעות של מאיר הן החתמות בצבעי מים ובדיו אדומה, חבישות של מסקינטייפ ופיסות בד, וכמובן חותמת "מוזיאון מאיר אגסי" שחוזרת כמעט בכל עמוד. זאת למעשה אותה פעולה, פעולה אחת.
בארכיון ספרי האמן שלו יש רדי מיידס שהוא עובד איתם, כמו זה, חוברות מודפסות. יש את מחברות בצלאל, מעין מחברות סקיצות כרוכות שהיו מוכרים בחנות בבצלאל – לפחות עשרים כאלה, שכולן בתוך גריד של חודשי השנה, מה שמעניק להן נופח יומני, מעין בירור עצמי יומיומי, אולי. ויש המון ספרים שאגסי בונה, והם אובייקטים גרפיים ופיסוליים מאוד: קונצרטינות, או כריכות של ספרים שהוא הופך למעין אובייקטים תלת-ממדיים, או ספר קטן בגודל של תהלים שהוא למעשה אובייקט עם פרח מעליו. ספר שהוא פרח. חד פעמיות פורחת ונובלת.
כריכה ידנית, 5.5 ס״מ על 5.5 ס״מ.
וברושורים, קופסאות מתנה, מארזים, וספרונים בתוך קופסאות בגודל קופסת גפרורים, וגלויות, ומיכלים שונים שעוטפים עבודות במהדורות מוגבלות. הוא יוצר בכל הטווח הזה הרבה לפני שרעיון המוזיאון נולד ב-1992, כך שלמעשה כשמתבוננים בכל האובייקטים האלה מתבוננים בתסיסה, בהתרבות של רעיונות ודימויים. אני רואה בריבוי הקולות הזה צורה של מאבק פנימי למציאת ה-קול שלו, ואת הולדת המוזיאון כוויתור על הוויתור, ויתור על אני אחד. המוזיאון הוא הצרנה של הריבוי, של ה-לא אחד, ומה שמאפשר לריבוי הזה לחיות. וזו אולי גם מסגרת קונספטואלית ופורמלית שאִפשרה לו להתמודד עם הפרסונה שלו כעיתונאי וסופר שזכה להערכה, וכאמן שמיעט להציג, שאולי – וזה טעון בירור היסטורי – אולי התקשו להכיל את הפרויקט שלו.
זה נורא מעניין מה שאמרת, כי פתאום זה חיבר לי משהו בקשר לכל הדור הזה. אני חושבת על טראומה, על הפצע שהתחיל להיפער בדור של שנות ה-70. הטראומה שמפצלת את האני ומייצרת את ריבוי הקולות. זה פתאום מבהיר לי משהו לגבי המוטיבציה שלהם, או הצורך לא להיות דבר אחד. מעניין גם שבשנים האלה ובשנות ה-80 הרבה אמנים נסעו מכאן. היום, בהפוך-על-הפוך, אם אתה לא "בין-תחומי" אז אתה לא בסדר. אבל האם אנחנו באמת בין-תחומיים, רב-תחומיים כאמנים, היום, במובן שהם היו?
אולי במובן הזה הפרויקט של מאיר ושל אחרים שהזכרת כאן, הוא פרויקט שלא מוצה.
יש אצלם מחויבות נורא גדולה, ללכת עם הרעיון עד הסוף. כמו הספר "עזרה ראשונה". אתה לא יכול לעשות עמוד אחד. אתה לא יכול לסמן את זה. לכאורה כל העבודה של מאיר מתעסקת בסימון – כי הוא כל הזמן שואל "מה המקור"? אבל אז בסופו של דבר אין הנחות. הוא בודק הכל, את כל האופציות. לכל ספר יש איזו תמה והוא עובד איתה. העניין הזה של הקונסצפט, אתה צריך לשאת אותו מא' ועד ת'. איך אני אגיד את זה…
צריך ליישם אמנות קונצפטואלית בגוף?
צריך צניעות של מבצע.
קולאג׳ של צבעי מים, עט כדורי, קטעי שירה, ניירות וצילומים
כי?
כי צריך לחקור את הרעיון עד שהוא ממצא את עצמו, אחרת אין צדק. זה קלאסיציסטי, כן. אבל יש המון צניעות בלקחת רעיון אחד, ולעשות לו מאה גרסאות. אגסי הוא דוגמה ומופת באיך רעיון צריך להינשא מא' ועד ת', עד העמוד האחרון במחברת.
זו אמירה מחוזית. זה מאוד חשוב. את מדברת על צניעות, בניגוד לאופורטוניזם של שטיק אחד.
המיצוי נראה לי מפתח משמעותי בתוך הסיפור. בהפוך על הפוך זה גם קצת צבאי, נכון? לרוץ עד שכבר אי אפשר. אבל זו משמעת, זה לא חייב להיות צבאי.
הבאת כאן זירוקס של תרשים המוזיאון שמאיר יצר ככל הנראה ב-1992. הדבר החזק בסכימה הזאת הוא שהיא מעניקה מעמד שווה לתהליכים אישיים, נפשיים, לפעולות אמנותיות ולפרסונות אמנותיות שונות. במלים אחרות – זה דיוקן עצמי, והוא נוגע ללב אם קוראים אותו לעומק. למשל המילה Art היא לא המטרה הנכספת היחידה. היא קשורה לPoetry ול-Literature [כך במקור באנגלית] ומובילה לארבעה תארים מקצועיים – צייר, פסל, אמן מיצב ואמן דפוס – שאת כל אחד מהם אגסי מעטר בסימן שאלה, כאילו 'דפס? צייר?...' וכו'. או למשל, 'אובססיות' בדיאגרמה שלו מובילות ל'איסוף', 'אירכוב', ו'יצירת קטלוגים', אך באופן הגיוני גם ל'יצירת קולאז'ים' ול'הוצאה לאור'. זה היגיון אידיוסינקרטי ופרטי, כן? אבל הוא מראה מפה של היות-בעולם, של איך לחיות את החיים, לא של תכנון מהלכים קרייריסטיים.
נכון. שרבטתי פה אתמול, "ידיעה לא כמנגנון של כוח אלא כגילוי וגילום של עולם פרטי". זו הדרך שנפתחת מבפנים. זה מעניין שהוא לא הציג הרבה בחייו. זה מאוד פרטי, "אמנות זה דבר פרטי", מי אמר את זה, אדם ברוך?
אני חושב שהוא מאד רצה להציג. ולצד זה יש את דימוי הספרן, הארכיבאי, הלמדן, זה שיושב בחדר ובורא עולם, בדומה למה שעושה מי שכותב, ומאיר הוא מבחינתי הרגיש והחכם מבין האמנים הכותבים על אמנות בשפה העברית. וזה גורם לי להעריך את הפרויקט שלו כפרויקט חיים טוטאלי. גם את הבולמיות המדיומלית והקונספטואלית. כשמסתכלים על היקף העבודה שלו, בולטת העובדה שטכניקות הייצור שלו היו מאוד קאמריות, ידניות. זה מתחבר לדימוי של אמן מהגר שעובד עם מה שיש סביבו, בין אם הוא 'בבית' בתל אביב או בדירה קטנה בבריסטול. הוא מארגן לעצמו מרחב פיסי ומנטלי שמצויד בכל מה שהוא צריך בשביל ליצור, ממש כמו שהרגשת לפני שנים כשישבת בארכיון שלו. ההגירה היא אותה הגירה – פנימה – ומתוכה הוא יכול לעשות פעולות שהן מרחיקות לכת במעט מאוד אמצעים.
קולאג׳: צילומים רדי-מייד, רישומים וטקסט.
הנה, למשל, קולאז' מתוך ספר אחר, שנקרא The Pilgrim’s Progress. זו כפולת עמודים שהדימוי העיקרי שלה הוא גלוית תיירות של אי טרופי שנושא את הכותרת "Dream Destinations" באותיות עיליות צהובות גדולות. את הרקע אגסי מילא בתנועות חופשיות של אקוורלים ירוקים וכחולים שכמו ממשיכים את הטורקיז של המים בגלויה. ויש כאן שני דיוקנאות אובאליים ויטוריאנים של נשים צעירות, ודיוקן עצמי של אגון שילה שברקע שלו מאיר חיבר הדפס של חלל מוקשת גותי ומתחת כיתוב 'שגוי' שמזהה את הדימוי עם ציור של סזאן. תקרא את הציטוט שמודבק כאן?
"The Story of Pablo Picasso and the women in his life as seen through the eyes of Francois Gilot, his mistress, mother of his children Claude and Paloma, and the only woman who finally found the strength to leave him." יש בספר הזה משהו ששואב מ"אחר צהריים של חסד" של מקס ארנסט. בעיקר אווירת החלום, החיבורים שההיגיון שלהם הוא לא רמייה של הצופה (ציור אחד עם כותרת של אחר) אלא היגיון ההזחה של החלום, או הפנטזיה.
בסוף של הספר הזה יש, ממש בשורה אחרונה... "This world to that which is to come".
מסמן של מסע.
כן, תמיד יש אצלו איזה היטל מנטלי אל עבר העתיד. אמונה אולי.
קולאג׳ים, רישומים בצבעי מים ודיו, טקסטים וחומרים פלסטיים נוספים
אזור מפורז
נגענו בעניין של האני המפורז, המפוצל, האני שאינו אחד. אני רוצה להניח כאן כפולה של עמודים מהספר הכחול, ספר אמן או ספר סקיצות של אגסי מ-1986. זה אובייקט משגע עם כריכה כחולה עשויה ביד, ונראה שאגסי ייצר אותו בתנופה אחת במאי של אותה שנה. מבחינת השפה החומרית והמדיומלית שלו יש בו ייצוג לרוב הסוגות שאגסי פעל בתוכן – יש כאן קולאז'ים, המון רישומי דיו ועיפרון, יחסית מעט טקסטים, שנוכחים הרבה יותר בספרים אחרים. ולצד ריבוי השפות, אני חושב שכל עמוד גם מאוד מרוכז, נקי, סדרה של רעיונות מזוקקים.
ברישום הראשון שבחרתי מופיעה דמות עם גוף קטן, רשום בסכמטיות, וראש גדול מאוד. בתוך הראש סבך של קווים דקים וראש נוסף, מעין מסיכה, ומסביבה עשרה ראשי-מסיכה כאלה, וברור איכשהו שהדמות הראשית מטילה אותם באוויר, כמו ג'אגלינג של ראשים. הכותרת למטה היא Woman Plays with Feelings. יש כאן המון דברים שחוזרים אצל אגסי: הפלגמטיות של הדמויות שרשומות כמו כלאחר יד אבל עם ביטחון וזרימה של מישהו שיודע מה הוא עושה, במין זרימה עצבנית כזו, ומצד שני סצינה של פעולה והיפעלות, של אקטיביות ופאסיביות. יש משהו תיאטרלי בסוג הרישומים האלה של אגסי. ועוד דבר שחוזר ונראה בסיסי מאוד בספרים האלה הוא השילוב של טקסט שמצטרף לטקסט, לרוב זה מרגיש שלאחר מעשה הרישום. איך בבת אחת, עם הכותרת המינורית הזו, הוא גם אומר לנו איך לקרוא את הדימוי – פתאום נפתח על הדף מרחב רגשי-פסיכולוגי, רק מתוקף הטון של ההצבעה הלשונית.
רציתי למסגר פה שלושה דברים: אחד זה איך שהוא כותב את החלום –הוא לא מתאר סצינה אלא רק את המנגנון הפסיכולוגי, פיזי כמעט, של פעולת החלום. זו עבודה פיסולית. הוא לא חושף את התכנים של החלום. לא את ה-מדוע זה חלום שעוסק במוות. אני אוהב את הצורה המאוד מתומצתת של העברת החלום, אבל מבחוץ. הקורא.ת נשאר.ת מחוץ לקופסה. אני לא יודע מה קורה שם. הדבר השני זה הטוויסט הזה. So I made the dream up. עכשיו אני לא יודע בתור קורא.ת אם כל הדבר הזה הוא דיווח של מדווח לא אמין. ובעצם הוא הראה לי שטיק של –
סופר.
של סופר. זה שבודה דברים שלא התרחשו.
כן, זה חלום שהוא חידת זן. כל כך יפה. הוא מציע שמרחב החלימה מאפשר להתמודד עם הסופיות, עם הידיעה שאנחנו לא בשליטה, בעוד שאנחנו לא בשליטה. זה מתחבר למה שדיברנו עליו בהתחלה של השיחה, על להסתכל מבחוץ על הארכיון. הפעולה של לסדר, לשים דברים בקופסאות, היא דרך להתמודד עם ההצפה, עם השסע שחוזר לרדוף אותו. בסופו של החלום נשאר הסדר המדומה, הקופסה, אותה אפשר לתפוס, אבל את המוות, שהוא פורע כל הסדרים – אי אפשר.
כן. החוויה שלי מול הספרים האלה היא של ריבוי בלתי נתפס. כמו שאמרת על הארכיון, נראה לי פתאום שיותר משאגסי ייצר את ספרי האמן האלה הוא באיזשהו אופן חי בתוכם. מרגע שהוא מכריז על הקמת מוזיאון מאיר אגסי ב-92', כל המלחמות הפנימיות וחרדת ההשפעה מקבלות מסגרת מושגית שמאפשרת את ריבוי הקולות. המוזיאון כפתרון ספרותי, אם נרצה. בזו הגדולה של מוזיאון מאיר אגסי. ההפנמה שהטריטוריה הפנימית שלך היא עצומה, וכך אפשר לפרוץ ולהרחיב את הגבולות והמגבלות הפנימיים של העצמי. כאן גם הטראגיות של הפרויקט שלו.
כן, כי כשהטריטוריה הפנימית הופכת לאזור מפורז, אפשר להגיד שהמלחמה נגמרה, לא?
אני לא יודע אם היא נגמרה. שורה התחתונה, את חושבת שהוא חלם את החלום?
להגיד שכן?
השיחה מוקדשת לזכרה של נעמי אביב, ולקוחה מתוך הספר ״מאיר אגסי: האם הייתי פה? מבטים. שיחות. מחשבות״, שרואה אור במסגרת התערוכה ״חלון לחלום על יופי״ באוצרות יניב שפירא במשכן לאמנות עין-חרוד. תודתינו ליניב שפירא על ההזמנה, ולנלי אגסי, גליה בר-אור, אורית שגב וצוות המשכן לאמנות עין-חרוד, על האפשרות לתעד ולפרסם את ספרי האמן של מאיר אגסי באתר.
מהדורה של ספר העזרה הראשונה הבריטי, תחבושות, גואש, פלסטרים, צלוטייפ.
״זה הספר הראשון שדיבר אליי – זו גאונות איך הוא מייצר תחושת בלהה כזו, שככל שהספר יותר חבוש כך הוא בעצם יותר פצוע.״
רישום וקולאג׳, דיו, עפרון וצבעי מים.
״החוויה שלי מול הספרים האלה היא של ריבוי בלתי נתפס. כמו שאמרת על הארכיון, נראה לי פתאום שיותר משאגסי ייצר את ספרי האמן האלה הוא באיזשהו אופן חי בתוכם. מרגע שהוא מכריז על הקמת מוזיאון מאיר אגסי ב-92', כל המלחמות הפנימיות וחרדת ההשפעה מקבלות מסגרת מושגית שמאפשרת את ריבוי הקולות.״
קרטון, צילומים ממגזינים, עט נובע.
