דיו לבנה

"היא איננה 'מדברת' אלא זורקת את גופה לחלל האויר. היא ממחישה באופן גופני את מה שהיא חושבת, היא מסמנת זאת בגופה…" (מתוך צחוקה של המדוזה, מאת הלן סיקסו, 1975)

כל יום עבודה בסטודיו מתחיל בתהליך התכנסות של רישום בצבעי מים ודיו על נייר. בהתמסרות מלאה לתרגול יומיומי, מהדהדת פעולת הרישום את מצבי המנטלי.
שלא כבעבודה עם בדים גדולים, פורמט הנייר הקטן אשר מוצמד לשולחן מייצר קשר קרוב עם היד הנעה עליו כאילו היתה סיסמוגרף. מנוטרלת מחשיבה או מהסקת מסקנות, כמו בתרגול יוגה אני מרוכזת בפעולות עצמן, כאשר הן מגולמות ברישום בכתם ובקו.
בהחלטה מודעת מראש אני מצמצמת את מושאי הרישום. גוף הניצב בתנוחה הפוכה בעומדו על ראשו, גוף מכופף, גוף שרגליו מורמות מעלה, או עם ידיו פרושות לצדדים. אני חוזרת על אותן התנוחות פעם אחר פעם עד שהיד נעה עם המכחול והדיו מעצמה. פעולת הרישום הופכת מדיטטיבית.
במהלך העבודה הדימוי עובר הפשטה, הגוף מאבד אחיזה בקרקע ונותר פגיע, לעיתים נראה כמרחף, פעמים אחרות נדמה צולל ומאבד ממשקלו הסגולי.