יוניברסל

איך נולד יקום שהוא ספר?

בשבילי ספר הוא מן יחידת משמעות עצמאית. מיקרו קוסמוס ארוז, כמו העבודות הממוזערות של מרסל דושאן, שנארזו במזוודה ב-La Boîte en Valise, או כמו הקפסולה של NASA שנשלחה לחלל. תשדורת שמשוגרת לאי-שם, יש לה קיום והקשרים פנימיים כמעט אוטונומיים. ספר יכול להתקיים בכל מקום, הוא לא זקוק לגלריה, לא לספרייה, ולא להסברים, הוא לא תופס הרבה מקום ויש סיכוי טוב שהוא יחיה יותר ממני. אני אוהב את הפורמט של ספר, גם כי עבודות אמנות בדרך כלל מאד יקרות, ובספר אמן הן הופכות נגישות, מה שמאפשר מפגש ממושך ומעמיק עם עבודות, שבדרך כלל אנחנו רואים להרף עין. הרצון ליצור ספר התעורר בי ברגע שהרגשתי שיש לי מספיק עבודות וחומרים שיאפשרו לספר סיפור כלשהו, לקח לי הרבה זמן להגיע לנקודה הזו.

הייתי רוצה להתחיל להיכנס לספר מהטקסט של מרחב ישורון, שמאד התחברתי אליו. הוא עוטף את הספר משני צדדיו, ומכיל בתוכו התייחסויות להרבה מהעבודות. אפשר לומר שהעוגן של הטקסט הוא החומר פחם, שמשמש כמטאפורה לכל מה שנעלם ונכחד כתוצאה מהקידמה. מה הוביל למסה הזו?

אלו שיחות של שנים שהתכנסו והתנקזו בתהליך ממושך למסה. אנחנו בקשר מתקופת האוניברסיטה, בערך 20 שנה. כשהתחלתי לעבוד על הספר, שהושק בתערוכת רישומים שהוצגו בגלריה חזי כהן [יבול, 2016], היה ברור לי שמרחב יכתוב בגלל ההיכרות המאד אינטימית שלו איתי ועם העבודות. גם בגלל האופן שבו הוא קורא סימנים בעולם. למשל, האופן בו הדימוי של הפרלמנט האיראני נקרא כמרחב תודעתי פנימי; אבל גם, האופן בו הארכיטקטורה שלו מהדהדת תנוחה גופנית של תפילה. אלמנט כמו ה״שפיצים״ שלי, שהפכו לדומיננטיים בפרשנות שלו, לא ייחסתי לו חשיבות גדולה, והיום אני לא מסוגל שלא לחשוב עליו. כשסדרת עבודות וטקסט עובדים טוב ביחד, אפשר לחשוב לרגע שהסדר התתהפך - העבודות כמו עוקבות אחרי ההוראות שנוסחו במילים.

מרחב טוען ש׳יוניברסל׳ [Universal] הוא סוג של מילון חזותי. הוא מתייחס לאות V שמופיעה במפרש הספינה ועל המצח של הקוף. הוא גם טוען שהקוף הוא סוג של פרוטרט עצמי שלך, ושהספר הוא מעין תיבת נוח, כאשר הגרפים שאתה מייצר מצביעים על בליה וריקבון.​

הגרף האקספוננציאלי, שהפך למאד פופולרי בזמן הקורונה וגרפים מתמטיים בכלל, מעסיקים אותי הרבה זמן. גרפים מייצגים עקרון מתמטי מופשט, שיכול להיות נוכח גם במציאות עצמה. כלומר, לפעמים הם נראים באופן ויזואלי דרך התופעה, כמו ברישום של המפל או המזרקה שמופיעים בספר. מים נעים במסלולים פרבוליים, זו פיזיקה פשוטה. אבל אפשר גם להסתכל על זה ממש כמו דף מתוך ספר מתמטיקה - למרות שזה ציור שמן על עץ. העקרונות שפועלים בטבע מעניינים אותי, כמו גם הציות שלי אליהם. זה גם קשור לשאלה של ״מה קודם למה״? החוק לציור, הטקסט לספר, הרישום למפל, וכן הלאה. מרגע ששאלנו על הקשר בין הפשטה מתמטית לאופן היצוג שלה, כמו העובדה שצייתתי לחוק נסתר של שפיצים בלי לדעת עליו, החיפוש הופך יותר ויותר מורכב. הטקסט של מרחב מנסה לגעת במסתורין הזה, התואם בין מבנה התודעה שלנו למבנה של הטבע.

אני אוהבת את הרעיון שמרחב מעלה של ׳פרגמנטים׳. אנחנו חיים את חיינו והופכים למעין קונגלומרט של דברים שאספנו, רעיונות שעברו דרכינו, והופכים למעין כלי קיבול או קפסולה. התפיסה הזו מהדהדת בדימויים באופן חצוי: יש דימויים שמנסים לתקשר רעיונות מתוכם החוצה, כמו משדרים; ויש דימויים שהם מצע, פלטפורמה, או כלי קיבול לרעיונות שמגיעים מבחוץ. מעין דואליות ינג-יאנג, נקבי-זכרי כזו. 

לא חשבתי על זה כעל נשי וגברי, מעניין. אני מניח שזה מאיר את כל נושא השפיצים בציורים כאלמנט גברי. המושג של כלי קיבול, באנגלית receptacles, גם מעסיק אותי. הפרוייקטים הציבוריים שאני יוצר עוסקים במושג הזה. למשל, הפרויקט ביפו 23, שמופיע בספר [מתוך התערוכה ׳אמנות/חיים׳, אוצרות רועי ברנד, 2012]; ׳בית גבוה׳ בשדרות רוטשילד; או השהות שעשיתי במוזיאון תל אביב לאמנות השנה [2022]. כולם עוסקים באופן שבו אמנות היא לא בהכרח יחידת משמעות שנקבעה מראש, אלא כלי שמחכה לדברים אחרים שימלאו אותו.

הפרויקט ׳קורס חובה במדעי החיים׳ נוצר בעקבות קול קורא לפעולות שהייה ונוכחות פיסית במוזיאון [תל אביב לאמנות]. הצעתי ללמוד קורס מבוא לכימיה באוניברסיטה הפתוחה, בזמן שאני יושב בחלל ריק. ישבתי במוזיאון חודש ולמדתי. כשלא הייתי במקום, החלל עם השולחן והלוח נשארו וחיכו למשהו שיקרה. ומשהו אכן קרה, דווקא בסיום השהות. כשכבר לא הייתי שם, מישהי נכנסה בלי לתאם איתי או עם המוזיאון, וקראה בו כתבים בודהיסטיים במשך שבוע. זה היה מדהים. החלל שנשאר פנוי עד לתערוכה הבאה, פתאום התמלא בנוכחות אחרת, בלתי צפויה ובלתי נשלטת. למעשה גם במצפה הכוכבים [מצפה כוכבים, הביאנלה בהרצליה, באוצרות ׳פיקניק׳, 2009] היה אלמנט גדול של פניות ושל תלות במשהו אחר, ציפייה למשהו חיצוני ל"אמנות", שיקרה ויפעיל אותה.

קשה שלא לחשוב על העבודה של מרינה אברמוביץ׳ - The artist is present. רק שבמקרה הזה, הייתי אומרת The artist is not present, או אולי The artist is busy.

כן, מצחיק. היה משהו פאסיבי או מופנם בפעולה הזאת, שלא מתפרשת מיד כאמנותית או אפילו כפרפורמטיבית. גם השיחות עם הקהל היו סוג של אגביות, אני עושה משהו, אבל בוא נדבר קצת בינתיים. זה איפשר להרבה יותר דברים להיאמר, שבמקרה שהייתי יושב ומחכה לאנשים שיבואו לדבר איתי, לא בטוח שהיו נאמרים.

רגע נחזור לספר. השם שלו מאד דומיננטי, איך הוא נבחר?

המעצב גיא שגיא בחר אותו מתוך סדרת עבודות בה מצוירים פריימים מתוך הסרטון של חברת הסרטים ׳יוניברסל׳. זה הסרטון שמופיע בתחילת כל סרט של חברת ההפקה. ההצעה של הכותרת נראתה לי נכונה, כי היא מהדהדת את החיפוש האנושי אחר גורם מאחד. אנחנו כל הזמן מחפשים את האחד הזה, שיגיד לנו שהעולם הוא לא אוסף של בלגן חסר קשר. במושגים תיאולוגיים אנחנו קוראים לזה אל אחד, במדע מחפשים עקרון מאחד של כל התופעות, ומשתגעים מחוסר היכולת לאחד בין התיאוריות השונות.

הקליפ של ״יוניברסל״ מציג את הפנטזיה הזו של אחדות. השם עוטף את כדור הארץ, ואז מופיע השם Universal. זה רגע שראינו מאות פעמים, רגע ״לפני״, שהסרט ״האמיתי״ מתחיל. יש מוסיקה גרנדיוזית, השמש זורחת, והעולם מופיע יחד עם המילה Universal. אני קורא את זה כרגע דרמטי בו העולם מתפצל מהמילה, וההיפך: המילה קוראת לאיחוד, בה-בעת שהיא מתפצלת מהעולם. זה רגע רפלקטיבי על השניות, הפיצול הגדול שאנחנו חיים בו. שם הולם לספר.

אתה אמן רב-תחומי, מצייר, רושם, בונה דברים גיאומטריים, אתה מייצר עבודות סייט-ספסיפיק ופרפורמנס. מפתיע אותי שאתה אומר שאתה מחפש אחדות בתוך הפיצולים.

כן. אולי רק עכשיו אני מתחיל להבין איך הדברים שאני עושה מתחברים בכל זאת למכלול אחד, למסה קוהרנטית, פחות או יותר. יש בזה משהו מרגיע. מצד שני יש בי כל הזמן התנגדות לדבר אחד, להיגיון וסדר, שאולי דוחפת לפעילות הזאת בכל מיני תחומים וחומרים. זו דיאלקטיקה מהותית של התפצלות. מה הקשר בין המרפסת על העץ ללימוד כימיה, לתחנת רדיו? הקשר מתתבהר מתוך הדברים. זו עמדה שקשה לפעמים לאייש.

כששואלים אותי ״מה אתה? מה אתה עושה? מה אתה מלמד?״ אני עונה שאני מלמד ציור, ואז הולך לעשות קורס ארדואינו [arduino] במתנ״ס; יושב ובונה פעמוני רוח מבוקרי מחשב עם חלקים שהגיעו מסין; מטיף לסטודנטים שיעשו אמנות שחורגת מגבולות הייצוג, ואז הולך לצייר ציור פיגורטיבי בסטודיו. אני מרגיש מוזר עם זה. אבל התנועה הזאת היא כנראה הדבר שחשוב לי, וגם היא חלק ממה שהרגע ההיסטורי הזה מאפשר לנו, אולי אפילו כופה עלינו. הנגישות לכל כך הרבה סוגים של אינפורמציה ומיומנויות, חומרים והתקשרויות חברתיות. זה מצב שמייצר תודעה שהיא בו-זמנית פרגמנטרית והיפר מקושרת.

אתה בעצם אומר שגם כאשר פני השטח נראים כמפוצלים, הם לא בהכרח הרסניים. הכל בסופו של דבר חלק מגלקסיה אחת. זה מוביל אותי לחשוב על הספר כגלקסיה, ולדבר עליו רגע כרצף או קונסטלציה. הספר ערוך מימין לשמאל, כמו ספר שכתוב בעברית, למרות שהכותרת באנגלית. 

עוד פיצול. אני חי ועובד בארץ, והספר ממומן על ידי מפעל הפיס. היה לי ברור שהוא יפנה קודם כל לקהל ישראלי. יחד עם זה, הספר יצא בהוצאת Sternthal Books , שפועלת בארץ ובחו״ל. כך שמההתחלה רצינו שהספר יהיה דו-לשוני ודו-צדדי. ההיגיון שהוביל את המבנה של הספר הוא של תנועה במרחב. יש בו רק טקסט אחד, כך שעיקר החוויה של קריאת הספר ויזואלית, של מעבר מדימוי לדימוי, תנועה במרחבי התודעה שלי – עירבוב בין סדרות שונות של רישומים, הצבות וגם סקיצות שלא הוצגו בעבר שהמעצב בחוכמתו, הציע להדפיס על נייר דק ומט. כמו גם כמה ציורים צבעוניים, שציירתי בתחילת דרכי. הם מייצרים איזו ליבה צבעונית וחמה לספר, שיכול היה להיות מאד מונוכרומי וקר.

ובאמת בתוך כל הפחם והמונוכרומטיות של הספר, יש בו כפולה מאד צבעונית שנראה ששייכת לסדרה אחרת. כפולה של הבית בשלג. מה זה? 

הדימוי נלקח מאימג' בנק במקור. הוא הזכיר לי פנטזיה נורדית על וילה בג'ונגל, גלויית כריסמס, וגם את הספר ׳מיזרי׳ [Misery] של סטיבן קינג. מן התבצרות בתוך דימוי של בית. השקט של השלג יכול לספוג הרבה אלימות, וגם לשמש כפנטזיה על חופשה במקום אחר. הציור הוא חלק מסדרת עבודות בצבעי שמן. באותה תקופה שיצרתי אותן, לא היה את Google Images, היו אתרים כמו Alta Vista של חברות מסחריות, שהיו מסודרים לפי מילים וקטגוריות באופן מובנה, בניגוד לאיך שהדברים עובדים היום. בהסתכלות לאחור זה היה רגע שבישר את המבול של הדימויים והוידיאו, שאנחנו נמצאים בו היום. אני גדלתי בעולם שראו בו הרבה פחות דימויים בדקה. אני זוכר שהייתי נוסע באוטובוס ורואה רק פרסומת אחת לאורך כל הדרך. היום הרשתות הורגות את האלמנט הפנטסטי של הדימוי, את שאריות הכוח שלו. בשנות ה-80 עוד היתה תשוקה לאובייקט, שהדימוי החזיק בשבילנו. היום, אנחנו הרבה פחות תמימים לגבי מה שמראים לנו, ולכן קשה יותר לשקוע בפנטזיה או לדמיין עתיד. האפשרות לדמיין עתיד היא קריטית לדמיון הפוליטי, שהוא הכרחי ליצירת שינוי. 

אגב עתיד ותשוקה, אתה חושב לעשות עוד ספר?

יש לי שני ספרים שאני יודע שאני רוצה לעשות: אחד של כל הרישומים שלי, כי יש עוד הרבה שלא נכנסו לספר, וגם כי מעניין אותי לראות אותם בסדר כרונולוגי. הספר השני שהייתי שמח לעשות הוא של העבודות הציבוריות שלי. אני רואה אותו בפורמט של אוגדן שאפשר להוסיף אליו בכל פעם. כל פרויקט יהיה חוברת צנועה. את הספר יהיה ניתן לחלק באתר התצוגה של כל הצבה מרחב הציבורי, וגם להמשיך להוסיף לו. ספר שממשיך להתהוות.

הכריכה מבד מדהימה, היא הדפס של דימוי?

הדימוי שעל הכריכה מסומפל מתוך המניפסט של הבאוהאוס של Lyonel Feininger, שחתכתי, סובבתי ושכפלתי. יש בעיני קשר מובהק בין תנועת הבאוהאוס ל Universal. הסגנון האדריכלי שלהם נקרא הרי ׳הסגנון הבינלאומי׳,שזה כאילו, זהו! הגענו למתכון שכל העולם צריך להתנהל לפיו. העיצוב של איקאה הוא תוצר גם של ההיסטוריה הזאת. מצד שני, הבאוהאוס המוקדם שבתקופתו נכתב המניפסט הזה, לא שאף לכזו טוטאליות. הוא כן קרא לאיחוד, אבל לא דוגמטי. הם שאפו לאיחוד יצירתי-חברתי של כל האמנויות יחד; לבניה מחדש של הקתדרלה, של בניין רוחני. זו היתה, ועדיין בעיניי, קריאה מהפכנית ואופטימית לכוחות היוצרים שלנו. 

ועכשיו לבד הכריכה עצמו. הרבה לפני המחשבות על הבאוהאוס, סימנתי לעצמי את בד הפשתן האפור על עטיפה של קטלוג של Schwontkowski. ככה הגענו להטבעת פויל העמוקה הזאת, שנוצרת באמצעות גלופות וחימום. מה שבדיעבד מיוחד פה זה הגודל של ההטבעה. בדרך כלל מטביעים מילה או אייקון קטן. המכונה הרגילה של ההטבעות בבית הדפוס שעבדתי איתם, לא הצליחה לעשות את מה שרציתי, וזה היה ממש משבר. מצחיק לחשוב על זה היום, אבל הייתי על סף התמוטטות. ואז, באיזו התרחשות פסיכומאגית, נמצא המקום היחיד בו הכוח של מכונת ההטבעה חזק מספיק - מפעל של ספרי קודש של חרדים בירושלים. יש להם כריכות מאד מפותחות. שגיא ואני נסענו לשם. זה היה נס, כי חשבתי שזה כבר לא יקרה. אחר כך גם הסתבר שהם הדפיסו את זה בגודל לא נכון, ונאלצו לזרוק את כל הכריכות לפח ולהדפיס מחדש. למדתי שזה לא נגמר עד שזה נגמר. לשחרר יותר - לתעדף בריאות נפשית על שלמות התוצאה. אני מאוד אוהב את איך שהספר יצא, הוא משמח אותי כל פעם שאני רואה אותו.

האם הקדשת אותו למישהו?

כן, לבת זוגי ולבת שלי .

איפה ניתן להשיג את הספר? 

ב Parterre Projects, במגזין III יפו ספרים, בחנות המגדלור, באתר של סטרנהאל, ובסיפור פשוט.