דרך הברזל

לפני שמתחילות חייבת לברר איתך איך את רואה את הספר, בכתבות וביקורות שנכתבו עליו הוא מוגדר כרומן גרפי, אבל בגלל שאת אמנית וידאו והפורמט של סטוריבורד, שדומה לפורמט של רומן גרפי, הוא חלק מהעשייה האמנותית שלך, האם זה ספר אמנית או רומן גרפי, האם יש הבדל במקרה שלך?

כתוצאה מזה שכולם קוראים לו רומן גרפי אני גם קוראת לו לעיתים רומן גרפי, אבל אני רואה אותו בראש ובראשונה כספר אמנית. ברומן גרפי יש חוק של נרטיב ושל סיפורת שפחות התחשבתי בו, הסתכלתי עליו יותר כסטוריטלינג כמו שאני רגילה בעבודות וידאו. כשעשיתי אותו לא חשבתי על איזה מדף לשים אותו, אלא על ספר שעומד בפני עצמו.

אז ספר אמנית ראשון שלך. בשונה מהעבודות וידאו שלך הוא מספר סיפור ארוך ושלם יותר, הקוראים בו מקבלים הבנה רחבה של סיפור ההגירה האישי שלך. חייבת להגיד שזה מהלך מפתיע, בעבודות את מאפשרת לנו להציץ רק לרגע מסוים ותחום בזמן, ופה פתחת את כל הקלפים. את מגלה לנו ישר איך הספר נולד; המשפט הראשון בספר הוא ״פרויקט זה נולד בנסיבות משונות״ וישר מסופר סיפור תאונה שבה החלקת בשלג. אנחנו מוכנסים מאחורי הקלעים ומגלים שהספר קרה במקרה, ללא הנפילה לא היה ספר, שמטת את כל הסודות. איך זה לספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף?

זה מוזר, זה מאוד חושפני. אני חושבת שהרגשתי נוח בתהליך כי אני לא באמת חושבת על זה עד שהדבר יוצא לפועל, כשיש תערוכה או במקרה הזה ספר. כשזה פוגש את התגובה של האנשים ואני נשאלת אם הסיפור אכן קרה לי, אני רוצה להגיב: ״זה ספר, אלו דמויות״. אני כן רוצה טיפה ריחוק, אפילו שהכל נרקם מהחוויות האישיות שלי.

הספר מכיל רישומים ולא צילומים, אז כן יש איזה ריחוק, מהלך אמנותי של היד. זאת הסיבה שהרגשתי יותר בנוח להכניס את הסיפור היותר רחב, לקחת עליו בעלות. אבל צריך להגיד שהספר בעצם גם התחיל רק מסצינה אחת, שמופיעה פה בספר אחד לאחד כמו בווידאו. מהסטוריבורד של העבודה ׳דרך הברזל׳ [וידאו, 2023] שמוצגת עכשיו במוזיאון תל אביב. זה התחיל מהצצה קטנה, הנפילה והזמן הפנוי שנוצר לי כתוצאה מהנסיבות, וההבנה שזה עושה לי טוב לצייר. נתתי לסיפור להתפתח. מוזר לי שאנשים יודעים עליי הרבה עכשיו, אפילו העניין של הנפילה והפגיעה, פתאום כשמדברים על זה ביחס לספר אני מבינה את גודל החשיפה.

במהלך אמיץ בחרת לשים את הדימוי של הנפילה שלך על הכריכה של הספר, למה?

זאת הייתה הצעה של המעצבת הגרפית אילה לינב. אני לא רציתי את הנפילה על הכריכה , זה רגע קשה בחיים שלי. זה הדימוי הכי יפה בעיניי ומתוך הרישומים המקוריים, אני הכי אוהבת אותו. אחותי הייתה מי שאמרה לי, ״זאת לא הנפילה שלך, זאת הקימה שלך״, זה ההפך. היא שינתה לי את המסגור, ואז החלטתי שהוא יהיה על הכריכה. מהכריכה הוא מופיע שוב כדימוי הראשון בספר, מה שמוסיף לו מימד ארס-פואטי.

למה בחרת לקרוא לספר ׳דרך הברזל׳?

ההתחלה של הספר הייתה קשורה לעבודת הוידאו בעלת אותו השם. זה תרגום מילולי של פסי-רכבת מרוסית. התרגום נשמע לי סימבולי, בגלל שאוזבקיסטן יושבת על המסלול של דרך המשי שעליה גם עוברים פסי הרכבת. דרך הברזל מתכתב עם המושג מסך-הברזל, מה שמייצר היפוך: המשי רך ונעים והברזל קשוח. התלבטתי אם נכון לתת לספר את אותו שם של עבודת הוידאו, אבל הנחתי לזה בגלל שהספר מתחיל מאותה סצנה כמו הוידאו.

זיהיתי בספר תזכורת לשלוש עבודות וידאו שלך: על ״סוליות זרות״, ״חדר הספרייה״ ו״דרך הברזל״. יש עוד שמסתתרים או כאלו שמתוכננים?

נכון, יש רפרנסים לשלושת העבודות האלו. לאחרונה נוספו גם הרובה והרישומים, שלא ידעתי שיהיו עבודה, ובדיעבד הפכו לעבודה ׳32,000 רובל׳ שהוצגה בתערוכה ׳נונפינטו׳ [תערוכת סיום של אמני הרזדינסי של ארטפורט], בספטמבר האחרון.

זאת בעצם עבודת האמנות הראשונה שלך שהיא אובייקט ולא סרט שמוקרן, זאת חוויה אחרת?

יש לספר נוכחות אחרת בעולם. הפחד הגדול שלי הוא מה יקרה אם לא יהיה חשמל בעולם? במקרה כזה לא תהיה לי קריירה. אז זה מאוד נחמד לדעת שיש אובייקט פיזי שמכיל את העבודה שלי, ועומד בפני עצמו. אבל זה גם מעורר חרדה: לרישומים המקוריים, שאני דואגת להם. זאת הפעם הראשונה שאני נדרשת לחשוב איך שומרים על עבודות, שלא יפגעו. ובנוסף, אנשים יכולים לשוב אל הספר. את עבודת הוידאו אנשים חווים ברגע אחד, והיא נשארת להם בזיכרון כאירוע חד-פעמי. פה הם יכולים לשוב, להסתכל בזכוכית מגדלת, לשהות.

מה היה תהליך העבודה על הספר?

אף פעם לא התייחסתי לרישומים שלי כאובייקט אמנותי, מבחינתי זה היה ספר סקיצות לעבודת הוידאו במוזיאון, זה תמיד היה כלי להגיע לעבודת הווידאו. בגלל התאונה לא יכולתי לעבוד מול מסכים והייתי הולכת לסטודיו לרשום. אחרי שנהייתה לי כמות גדולה של רישומים, רובי, הבן זוג שלי, היה הראשון לזהות ולהגיד יש לך פה ספר. אחר כך אותו פידבק הגיע מאנשים נוספים שאני מעריכה, אוצרים וקולגות. זה הניע אותי, למרות שהיה לי לא קל עם זה. אף פעם לא הצגתי רישומים, זה תמיד היה דבר טכני.

בגלל נקודת היציאה והכוונה הראשונית, שהיה סטוריבורד, התהליך היה מאוד דומה לדרך שבה אני עובדת על עבודת וידאו. אני חושבת על פורמט ועל הסיפור, כותבת אותו, ומתחילה לייצר לרשום להתעמק בכל סצנה. זמן היצירה היה גם זמן החלמה, הקצב שלי היה איטי, היה לי את כל הזמן שבעולם, הייתי עושה רישום אחד ביום והולכת הביתה. תמיד פנטזתי להיות ציירת, אמנית כזאת שהולכת כל יום לסטודיו, ועובדת לאט.צורת העבודה הרגילה שלי כוללת שעות מול מחשב בהפקה, שלושה ימי צילום אינטנסיביים, ואז שוב עריכה שעות מול מחשב. בדיעבד לא התכוונתי לממש את הרצון הזה בנסיבות האלו, אבל נהניתי, זה היה מדיטטיבי ומרגיע.

אחרי פגישות עם כמה הוצאות החלטתי להוציא את הספר באופן עצמאי, רציתי שליטה מלאה על התהליך. עבדתי עם המעצבת איילה לינב והעורך הלשוני אברי הרלינג ועוד הרבה אנשים טובים שעזרו וייעצו לגבי דברים שלא היה לי ידע בהם. את הפורמט רציתי לשמור יחסית קטן ואינטימי, ספר סקיצות שאפשר להכניס לכל תיק. העיצוב הגרפי היה מאוד משמעותי, אני שמחה מאוד על העבודה המשותפת עם איילה, היא זיהתה את הדרך שבה אני רושמת ובחרה להתכתב עם זה. היא חילקה את הספר לחלק שחור וחלק לבן; הצבע האפור מסמן כל תחילת פרק שהוא כניסה לזמן אחר: זמן בוסטון, זמן אוזבקיסטן, רגע חדש.

הסיפורים בספר כמו בעבודות שלך, מערערים על האמת ההיסטורית והזיכרון. למרות שאת מעמיקה ומבצעת פעולות חזרתיות שגורמות לנו הצופים לחוות ולעבד איתך את הסיפור שוב ושוב, את גם גורמת לערעור על הנרטיב שנחקק ומידת הודאות לגביו. למה זאת פעולה שכל כך חשובה לך?

אני מעלה שאלה לא רק על הזיכרון האישי, אלא גם על הזיכרון הקולקטיבי שבסופו של דבר נכתב כהיסטוריה של מדינה או עם, הוא נבדק דרך הזיכרון האישי והקולקטיבי שלי. בספר ובעבודת הוידאו יש את הסיפור על הסבתא, שנפרדת מאיתנו בתחנת רכבת ומושיטה ידיים. אני זכרתי את הרגע הזה ככה, ואותה נשארת מאחור. לפני הצילומים סיפרתי את הזיכרון לאמא שלי, והיא אמרה שהסבתא לא הייתה שם. היה חשוב לי להכניס את הגילוי הזה לספר. אני וכולנו חווים ככה זיכרון, אנחנו לא באמת יודעים אם מה שאנחנו זוכרים הוא אמיתי, או שנוצרה הרחקה, בגלל טראומה למשל. אני נוברת בזה בשביל להגיע לסוג של אמת מסוימת וללא הצלחה, אולי על מנת להגיע להבנה שהזיכרון הוא האמת. עמדה שם אישה שהושיטה ידיים, אני לא יודעת מי היא הייתה, אבל חשבתי שזאת סבתא שלי וחוויתי פרידה ממנה, למרות שהיא לא הייתה שם.

אני גדלתי בברית המועצות שהייתה קומוניסטית, המערב שעליו למדתי היה אחר, ממה שגיליתי בארץ. בברית המועצות לימדו שהם ניצחו לבד את הנאצים, כשהגעתי לארץ התווכחתי עם אנשים, שטענו שהאמריקאים ניצחו, זה שיגע אותי. זה גרם לי לשאול, איך מלמדים היסטוריה, מי מלמד וכותב אותה. התיעוד של הזיכרון הוא דרך לפתוח את הדיאלוג הזה, גם הזיכרונות הכי כואבים שלנו הם לאו דווקא מה שקרה, החוויה שלנו היא המציאות.

נדמה שהרכבת היא חפץ המעבר שלך, היא כלי התחבורה שחוזר ונוכח בסיפורים שלך. הרכבת עוזרת לך לעבור ולחלק את החיים בין מקומות, בין אוזבקיסטן למוסקבה, בין בוסטון לניו יורק. היא מספרת על העבר המשפחתי שעובר מדור לדור, על סבא שלך שהקים את המסילה. היא גם מספרת על עתיד מדומיין שלא התממש לעבודה חדשה. נראה שאי אפשר להתעלם מהעיסוק בזהות ומקום, בעקירה והגירה, שמלווה ומבצעת הרכבת. המבט מחלון הרכבת חוזר כל הזמן, הוא מתאים לפריימים של הוידאו, לריבוע של קומיקס, אבל הוא גם דרך להתבונן בישיבה בסרט שחולף מול עינייך. זה כאילו את לא חלק ממנו?

הסיפור על מסילת הרכבת שבנה סבא רבא רבא שלי הוא רגע מכונן; חקוק בזיכרון הקולקטיבי הקטן של בני המשפחה. הוא היה הטריגר לעבודה ׳דרך הברזל׳ שכאמור ממנה נולד גם הספר. כשצילמתי את העבודה הזאת, אחותי אמרה: זה הלילה הכי קשה בחיים שלנו. מצד אחד, זה באמת משהו קשה שצרוב לי בזיכרון. מצד שני, יש את כל הפואטיקה של הרכבת. הנסיעה שאורכת כמה ימים, התאים ומסעדה, לישון עם זרים, כל אחד מביא את האוכל שלו, נהיה חיבור כזה שיושבים ביחד ומנגנים בגיטרה. בקולנוע הסובייטי יש ז'אנר של סצנות ברכבת. יש את כל הרומנטיקה התרבותית הזו, לעומת מה שבאמת קורה ברכבת . עבורי זה היה חלל של אימה. אבא שלי קנה את כל הקרון כי היו סיפורים על פוגרומים ביהודים, שיורים לתוך קרונות בשביל לגנוב להם את הרכוש. איתנו בקרון היו שלושה בני דודים שבאו בתור שומרים, כל הקרון היה ריק, חרדה כללית. זה היה רגע מאוד אינטנסיבי שאחריו הגיעה ההסתגלות לישראל, בה החיים נהיו מאוד אינטנסיביים, והרגע ההוא נמחק. כששמעתי שאולי הסבא רבא רבא בנה את הרכבת, זה היה כ״כ קולנועי שלא יכולתי להתעלם מזה, מיידית יש את שני סיפורי הרכבת פה, האגדה והסיפור שלנו.

בהמשך סיפור הנפילה ברכבת בבוסטון נעשה מתוך מודעות של הרכבת הזאת שמתכתבת עם הרכבת ההיא, מבשר שעוד תגיע רכבת יותר משמעותית. כמו שהצעת, זה אובייקט מעבר תרתי משמע: זה חלל מעבר, בית זמני, חדר שאמור לספק לך לזמן מה תחושה של נוחות. הוא מייצר בי בו-זמנית משיכה וחרדה.

שני דברים בולטים בספר, זה שאין תווי פנים לדמויות ומה שהן מרגישות מובא רק בכתב, וזה שהספר רובו בשחור לבן ולעיתים נדירות מבליח צבע באחד הרישומים. תוכלי לספר על הבחירות האלו?

לתווי פנים בזיכרון יש משהו מעורפל, אני תמיד מרגישה שאנחנו לא זוכרים פנים של אנשים חשובים לנו מהעבר. זה מתכתב עם תחושת השאלה על הזיכרון. הפנים היחידות שמופיעות בספר, אלו פנים של אנשים שלא הכרתי, שאני לא צריכה לזכור, הן דמויות כמעט מיתולוגיות, כמו הסבא רבא רבא, או אנגלס, מרקס ולנין. פחדתי מאובר אילוסטרציה של רגש בפנים כי הספר עבורי הוא מאד רגשי. כשקראתי אח"כ ביקורות על הספר שכתבו שקשה למצוא בו רגש הופתעתי, אני מרגישה שהוא טעון מאד מבחינתי, ורציתי להרחיק, לא להפוך אותו למלודרמה. בגלל שזה התחיל כסטוריבורד, בו אני עובדת ללא צבע, היה לי חשוב לשמור על הפורמט שמתכתב עם קולנוע.

את חושבת שתעשי עוד ספר אמנית?

לקראת יריד ספרי אמן עשיתי ספר נוסף שהוא יחידני והוצג בחדר כפפות לבנות. זה ספר מחקר של הספר הזה, יש בו המון צילומים, סקיצות למחשבה, ניסיונות ויזואליות לספר ולעבודת וידאו. אני אוהבת את החומרים האלה, והחלטתי לאגד אותם לספר אחר. הוא מכיל הרבה מהצילומים של מהנסיעה לטשקנט ומהרכבת, וכמה רישומים קטנים של סצנות שלא נכנסו לספר. זה ספר שהוא מאחורי הקלעים של הספר הזה, שהוא מאחורי הקלעים של עבודת הוידאו. יש לי מחשבות לעשות מהספר סרט אנימציה, בתחום הקולנוע הנרטיבי. היו כמה חברות הפקה שפנו אליי ואני חושבת על זה.

למי הקדשת את הספר ולמה?

לאלכסנדר, הבן שלי. סיימתי את הספר שבוע לפני שילדתי, זה היה שיא הקורונה והייתי בניו יורק, הייתי מנותקת מהמשפחה שלא היתה יכולה להגיע ללידה. התחושה של הקורונה בניו יורק הייתה אפוקליפטית, הרחובות היו ריקים וזה היה זמן מפחיד. רציתי להקדיש את זה לו, שיהיה לו מסמך על הזמן הזה.

יש ספר אמנ.ית שמלווה אותך או שאת אוהבת במיוחד?

יש לי ספריה מרהיבה של ספרי אמן שנשארו בניו יורק. יש אמנית בשם Constance DeJong שהייתה מורה שלי בהאנטר, שהיא ספוקן וורד פרפורמנס אמנית. הספר שלה Speakchamber הוא בעצם טקסט, אבל ספר אמנית, זאת חוויה מדהימה של קריאה של דימויים שהיא מביאה בצורת כתיבה, זה כמו לראות פרפורמנס בספר.

איזה ספר את ממליצה לנו להזמין למגזין?

סהר של היית׳ם חדאד וענת מרטקוביץ.