רשמים ראשונים

איך נולד הספר שלך?

גלעד בר שלו: אני מצלם הרבה שנים, 16-17 שנה. אספתי כמות חומרים אינסופית, ולא היתה לו מטרה ספיציפי. פעולת הסינון, ההפיכה לסיפור, איגוד סביב נושא, זה היה לי קשה. טסתי לארה״ב עם אשתי והילדות, והמסגרת של הטיול נתנה לי פורמט שאפשר להתחיל ולסיים. מהאילוץ הזה יצא הספר. באותו הזמן השתתפתי במפגשים אצל שרה פילר, כמו מעין קבוצת תמיכה לאמנים פעילים. פעם בשבועיים יושבים ביחד ועוברים על חומרים. זה מאד דירבן אותי בתהליך. לראות שהחומרים ראויים לספר, שזה משהו שהוא לא פשוט להגיד על עצמך. אחרי הקורס המשכתי עם נועה בן-נון מלמד, ואת ההחלטות הגדולות היא מאד פתרה לי, בכן ולא. אפשר היה לעשות שלושה ספרים מכמות החומרים, צילמתי באטרף שם.

איך זה לעבוד עם עורכת? 

נועה ערכה את התוכן והמעצב רן בן עזרא עזר לנו במיקומים ובסדר הדברים. נועה מכירה את העבודות שלי, וזה היה מאד אורגני. היה לי ברור מה הטעם שלה, והסכמנו מאד מהר על דברים. לפעמים קשה לשחרר תמונה כזו או אחרת, אבל יכולתי לראות למה תצלומים מסוימים יותר נכונים לספר ואחרים צריכים לרדת. לי היה מאד טוב לעבוד עם עין חיצונית.

כמה זמן לוקח לעשות ספר? 

לי לקח חודשיים. בשתי פגישות סיננו את החומרים ולאחר מכן זה היה פשוט לשים אותם במקום.

איזה תהליך הספר מגלם מבחינתך? 

בצורה מוצהרת לעצמי, יצאתי לטיול הזה בעקבות המסורת של הצילום התיעודי האמריקאי, החל מרוברט פראנק, דרך צלמים עכשווים יותר כמו אלק סות׳, כשההשפעה הכי ישירה שלי היא ג׳ואל סטרנפל. המוטיב המרכזי הוא של המסע, אבל זה התגלגל לצילום של אנשים ופחות של מקומות. מה שמנחה אותי מבחינת הצילום, קשור לרעיון של ויליאם אגלסטון של ׳צילום דמוקרטי׳. אני רוצה לצלם אנשים באותה קומופוזיציה ממורכזת, ישירה, שחוזרת על עצמה. זה מדד של שיוויון מבחינתי. לא משנה מאיזה רקע הדמות ומעמד סוציו-אקונומי כולן.ם מועמדים באופן דומה, זה מנחה אותי.

ואיך זה קשור לאופנה?

אני מצלם אופנה למחייתי, אז העין שלי סורקת את האדם מכף רגל ועד ראש. אני חושב שאני בוחר דמויות די אופנתיות, בלבוש, בגישה. הצילום התיעודי שלי הוא לא אופנה, אבל רמת האינפורמטיביות שלו היא קטלוגית. זה קורה לי בצורה טבעית. אנשים בדרך כלל לא יודעים להצטלם, אז אני מכוון מעט, איפה האור. בימוי מינימלי.

שם של ספר הוא כמו סוד, גלה לנו אותו?

קראתי לספר ״רשמים ראשונים״, למרות שנועה (העורכת) התנגדה מאד. היא טענה שזה שם מתנצל, כאילו זו פעם ראשונה שאני מצלם. בחרתי את השם הזה, כי זה באמת הטיול הראשון שלי בארה״ב בתור צלם שיודע לצלם, שמביע את עצמו, צלם עובד. אלו מפגשים ראשונים שלי עם כל האנשים, והרושם הראשון שלהם לגביי וההיפך. הם צריכים תוך שניה להחליט, אם הם סומכים עליי או לא. כל מי שביקש את התמונה ונתן לי מייל, שלחתי לו את התצלום לאחר מכן, והיו לא מעט כאלה.

מה היית רוצה שהספר יעשה בעולם?

קודם כל אני רוצה להיות חלק מהמסורת. אני לא יודע אם אני עושה משהו חדש, אני חוקר את המסורת הזו מבחינתי. אני רוצה לשדר טוב והבנה, משהו שמחבר בין אנשים. החיבור ביני לבין המצולם, זה מה שהייתי רוצה שאנשים ירגישו.

טקסט-תמונה – מה הקשר?

הכל קרה מהר אז הסתפקנו בטקסט מינימלי. צילום זה תחום נצלני ואני מרגיש שהצלחתי לא לנצל את המצולמים. אני לא צלם ששואל שמות של מצולמים, למרות שיש לי פנקס אני לא פותח אותו, אז נשארתי עם השמות של המקומות, ואני חושב שזה בדיעבד משקף את הקשר של האנשים לאיפה שהם חיים, למקום המפגש שלי איתם.

מה ההישג הגדול של הספר? 

שהספר יצא, הצלחתי לסיים פרויקט וליצור משהו חדש. משהו שהתגבש בפני עצמו.

מה היתה אכזבה או קושי שהיו בדרך? 

אני תמיד מרגיש שאני יכול לצלם יותר טוב, צורך אינסופי להשתפר. אני לא מסתכל לאחור על תצלומים שלי בערגה, ישר רוצה את הפריים הבא. נראה לי שזה קטע של צלמים.

משהו חשוב שגילית על עשיית ספרים שכדאי לכולןם לדעת? 

זה היה הרבה פחות מורכב ממה שחשבתי וזה משמח. כל הסיפור של הטסטים לפני ההדפסה, זה לקח שבוע. אז אפשר לעשות ספר גם מהר ולהיות מרוצה. והכי חשוב, להרגיש שאנשים שעובדים איתך מבינים אותך כצלם ואמן.

מי הייתי רוצה שיעלעל בו? 

כל הצלמים שהזכרתי, ולצערי פראנק לא איתנו. הייתי שמח שמורים לצילום בארץ יראו אותו לתלמידים. כשעמיתים מראים את העבודה שלך, זה סיפוק גדול.

למי היית מקדיש.ה (או הקדשת בפועל) את הספר? 

לא הקדשתי, אבל תודה מיוחדת היא לשני הדודים שלי בארה״ב שעזרו לי לעשות את הטיול. אחד מהם, הוא גם הדוד שנתן לי את המצלמה הראשונה שלי, ואירח אותנו שם. אני יכול להגיד שזה מוקדש לו בעצם. השראות לספר? לפני שנסעתי לטיול הסתכלתי כמובן על The Americans. הרבה מזכירים את אוגוסט סאנדר בהקשר של הספר, שזה מעניין כי אני לא עושה מיפוי חברתי ״מדעי״, אבל הויזואליות שלו בהחלט היתה לי בראש, הישירות של הקומפוזיציות.

לעשות ספר זה כמו?

לפתוח דף חדש.

את מי להזמין למגזין?

שרה פילר. היא מורה אגדית בהדסה (ירושלים) ואינציקלופדיה מהלכת של צילום. היא גם צלמת כמובן, ואני בטוח שיש לה ספריה מדהימה.

איפה משיגים?

בחנות המגדלור או ב DM באינסטגרם [Gilad Bar-Shalev].