אנך

איך ספר נולד?

היה לי ברור שאני רוצה לעשות ספר חווייתי, שמרכיב הזמן הוא אלמנט מרכזי בו. רציתי לשלוט בקצב של הצפייה ובהתרחשות, כמו לפסל בדפים. התייחסתי לספר כמו קופסא, תיבה, שמתחילים לגלות מה מתרחש בתוכה עם הדפדוף. זה התחיל מהמבנה, אחר כך יצרתי את הדפים, אז היה צריך לפתור טכנית את הכריכה והתפירה. אני בדרך כלל מתחיל עם סקיצות ורישומים, ככה שהספר הוא גם תרגום של תהליכי העבודה והחשיבה על עצם הבנייה שלו.

יצרת אובייקט פיסולי לגמרי, חד פעמי במובן שכל עותק מורכב באופן ידני.

הבנתי שאני נותן ביטוי לרעיונות פיסוליים שמעסיקים אותי, ושהפיסיות של חומר הגלם היא שמנחה אותי. הדימוי שהיה לי הוא של ׳בור׳, לא מטאפורי אלא יותר כ׳אתר׳, שלתוכו נוצקים תכנים ויזואליים. התחלתי לחשוב איך אני עושה את הפעולה הזאת, והבנתי שאני יוצר ספר שהוא למעשה פיר, שיכול לשמש כחלל נגטיבי של הלבנה שנמצאת בקרקעיתו. טכנית התחלתי להבין שאני צריך להישאר עם הרעיון, אבל לפרק את העשייה לשלבים. בהתחלה חשבתי ליצוק ממש את הבטון עצמו לתוך הספר, אבל זה היה מסובך מידי טכנית, אז פתרתי את זה עם יציקה של לבנה, שמורכבת בתוך הכריכה עצמה. כל יציקה נעשית בנפרד ועליה יושב המבנה השלם.

היציקה סמויה מהעין כשפותחים את הספר, כמו שאמרת הספר הוא מעין נגטיב שלה. איך זה מתקשר לתפיסה שלך של חלל פיסולי?

נתתי ביטוי לאפשרויות הגלומות בבור, מה יכול להיות בו. הבור גם יוצר אשליה של מבנה פרמידי כשמסתכלים עליו. כשהתחלתי לפסל מצאתי שחומרי בנייה חוזרים ומדברים אליי. הם זנוחים ואני אוסף אותם. אני לפעמים גם קונה במקומות של קבלנים, תלוי בהיקף הפרויקט. כשמשוטטים באתרי בניה אתה חווה בורות, שאוטוטו עומדים להיות מגדלים או מגרשי חניה. ההתחקות אחרי הקונסטרוקציות האלה מרתקת אותי.

עבודת הפיגומים [הוצגה לראשונה במוזיאון הרצליה וכיום מוקמת כתערוכת קבע על קיר הכניסה של בית הספר מנשר לאמנות], התחילה מתוך תהליך צילומי. צילום מגדיר את הסביבה מנקודת מבט אחת, גם ציור לרוב. האמן אחראי על נקודת המבט והזוויות. זה היה חסר לי בפיסול, מה היא נקודת המבט על האובייקט? פיסול נתפס כמשהו שעומד חופשי, ואתה סובב סביבו. אתה מציב והצופה מחליט. יש פתיחות מכל הכיוונים. התחלתי להרגיש שאני רוצה לעשות פיסול עם הגבלה, בהתייחסות לנקודת מבט שלי כצופה באובייקט, וגם כמשחזר של מה שאני רואה. את הידע של ׳איך משהו בנוי׳, אני משלים בבנייה עצמה, והוא הופך לעוד נקודת מבט פוטנציאלית בתוך העבודה. אני מייצר מעין אשליה באמצעים פיסוליים, ומנסה בכך לשחרר את נקודת המבט, באופן שיפתיע גם אותי. לראות את אחורי הקלעים של האובייקט. לפעמים דברים מוצאים את מקומם הנכון יותר ככה.

מה קדם למה, הרישומים או המרכיב התלת מימדי?

השלב שבו החלטתי שאני משלב את הרישומים בתוך הספר, היה כשהבנתי שאני רוצה לייצר דפדוף כהתעכבות. לא רציתי שהספר יהיה רק ״רעיון״, שכשפותחים אותו ישר מבינים את העניין. רציתי לעכב את הגילוי, ולתאר סביבה ותהליך. הספר הפך למשחק בין הבור לבין הדף, שפה של התרחשויות סביב הפיר. 

רוב הרישומים היו בעצם סדרות שעשיתי כניתוח של המבנה. לקחתי דפים לבנים ועשיתי בהם חורים, עליהם התחלתי לרשום בהתייחסות כל פעם אחרת, לפעמים זה רישום של הסטודיו שלי, החצר שלו, הרצפה. יש שם גם רישומים של ירושלים למשל בבית הקברות בגבעת שאול. אלו היו חומרים ויזואליים שונים מהתקופה, לפעמים אינטגרליים לספר, לפעמים פחות. אחר כך סרקתי את הרישומים בגודל אחד לאחד, כדי שעובי העפרון ישאר אותו הדבר.

איך הרכבת את הספר?

ברגע שהבנתי שלא אוכל לצקת את הספר, יצרתי תבנית מסיליקון שלתוכה אני יוצק בטון, ואחרי 24 שעות מוציא אותה. הפטנט עבור הכריכה המורכבת היה ליצור שרוול שנמצא בין כל שני דפים, ולהדביק כל שרוול לכריכה. אז אני משחיל את ניירות השרטוט עם הרישומים בתוך כל אחד מהשרוולים בנפרד. הכורך מייצר כריכה מקרטון שמחזיקה את המבנה הזה ביחד.

זו סיזיפיות של פסלים.

כן. ספר קורה רק בגלל איזה שגעון. אין לך מושג מה הוא. בפעם השנייה, אתה כבר מבין שזה מטורף. גם הבית דפוס, הכורך, הדפס, אמרו לי קח את זה, ואל תבוא אלינו עוד פעם. כל הדבר הזה התאפשר בזכות אחת מהעובדות בכרכיה. היא לקחה את האתגר הזה כפרויקט וחשבה על כל האפשרויות.

כמה עותקים עשית?

הודפסו 240 עותקים, ו׳נבנו׳ עד כה 130 ספרים. עכשיו נגמרו לי העותקים, ואני צריך לשבת וליצור פה על השולחן בבית את בית המלאכה. לחבר דפים, כמה שעות טובות.

אין לך חשק לשנות את הסדר הדפים?

בדיוק עכשיו חשבתי לעשות את זה. כי יש לי כל מיני רישומים שעוד לא הוצגו בספר קודם. אני אוהב את העריכה של האבטיפוס שנוצר, את המה מול מה. אני מתייחס לספר ככפולות, כצמדים. יכול להיות שאני אשנה את הסדר הקיים בסיבוב הבא. נראה.

הצגת גם תערוכה בעלת אותו שם, אנך. מה ההבדל בין הספר והתערוכה?

התערוכה של הספר ׳אנך׳, נגעה במצבים פיסוליים באתרי בנייה. למשל פיסלתי שולחן שפועלים בונים, או כסא בנאים. כל מיני ריהוט וקונסטרוקציות שנבנות באתרי בנייה, שהם הביטוי ליכולות של בנאים, ולאו דווקא דברים שקשורים לבניין עצמו. אביזרים שאיתם הם חיים באתר בנייה. לא היו בתערוכה הרישומים עצמם מתוך הספר, הוא הוצג בפני עצמו בתוך התערוכה הזאת.

גדלת בירושלים, ואתה גר בתל אביב כבר הרבה שנים. יש השפעה של שתי הערים על העיסוק שלך באתרי בניה?

אני גדלתי בירושלים, שבע דורות לאחור, ותמיד חשבתי על העיר כקוסמופוליטית. משהו במקום עצמו שהוא המנצח בין כל המלחמות עליה. למשל למדתי, שהר הצופים הוא מקום שאי אפשר לבנות עליו כי אין בו סלע. ירושלים בנויה כך: חופרים חופרים, מגיעים לסלע ואז בונים עליו יסודות של בית. העיר וההר מחליטים איפה בונים מה. זה לא סתם שבית הקברות נמצא היכן שנמצא. לא אפשרי היה לבנות שם משהו אחר, כי הבנייינים היו שוקעים. 

הזיכרונות שלי מאתרי בניה בירושלים הם של פיצוצים. כדי לפרק סלעים, צריך כל הזמן לפוצץ. אני זוכר יום אחד כילד ששחקנו במגרש טניס, והפועלים הפלסטינים צעקו מרחוק ״בארוד, בארוד״, שזה בערבית פיצוץ. אז היה רעש עצום, וראינו בשמים נקודה שהלכה והתקרבה אלינו. בסוף ירד סלע בערך בגודל של הסלון שלי בבית על המגרש. חתיכת סלע.

לי זה מאד ברור הקשר לספר..

כן, כנראה. השתתפתי בתערוכה ״מנגד״ (במסגרת פסטיבל מנופים 2017, באוצרותן של רינת אדלשטיין, לי-היא שולוב ותמר מנור-פרידמן), שהוצגה בגלריה של האוניברסיטה המורמונית על הר הזיתים. עשיתי שם עבודה שנקראה ׳מעלה בורות׳. הפסל היה מונח על רמפה, ויצר יחד עם קורות עץ שבניתי אשליה דומה לזו שבספר. בור שהוא גם פירמידה, שהשתקף בנקודת התצפית על העיר העתיקה ממול.

כילד, לא היה לי צל של מושג שגם קריית היובל בדרך לעין כרם, מלאה בח׳ירבות פלסטיניות. לא הבנתי שאלו כפרים שגורשו. הכל היה נראה לי ״ירושלים״. אני זוכר שביקרתי חברים במלחה בתקופה מאוחרת יותר, והם סיפרו לי שהם עברו מהמעברות לבתים שעמדו ריקים מאז 1948. יום אחד הגיעה משפחה ממחנה הפליטים דהיישא. הם נכנסו לחצר ואמרו למשפחה של החבר שלי, שזה הבית שלהם. ההורים שלו הזמינו אותם פנימה ורק דמעות היו שם. זאת ירושלים שאני מגלה עכשיו בעיניים פקוחות יותר. הדברים שזורים בעבודה שלי, אבל לא באופן ישיר. 

מה למדת על עשיית ספרים שכולם.ן צריכים.ות לדעת?

אני זוכר שבשלבים של הייצור של הספר, דיברתי במונחים של סדר דפים, פתאום הספר התפרק לי למונחים טכניים, עם שפה של דפסים וכורכים. כל הזמן הייתי צריך להתמודד עם שאלות טכניות מאד. לקח זמן שהספר חזר להיות ״שלי״, להיות הרעיון המקורי. הרגשתי שאני כל הזמן פותר בעיות ואילוצים, שלא דימיינתי. התהליך לוקח אותך למקומות שאי אפשר לדמיין.

לעשות ספר זה כמו…

זה לעשות פסל חי. ואם לחשוב דרך דימוי מהעולם השוביניסטי, זה כמו לצנוח צניחה ראשונה, ואז אתה פוחד בפעם השנייה. זה משפט שגור של הצנחנים. בפעם הראשונה אתה לא פוחד כי אתה לא יודע מה זה, בפעם השנייה אתה נזהר. הספר הזה הוא הרפתקה של הפעם הראשונה.

את מי להזמין למגזין?

כל אחד מהספרים של אורי גרשוני.

איפה משיגים את הספר שלך?

בהזמנה אישית דרך האימייל: grharlap@gmail.com.