זה רגע מאד מרגש, כשאת מוציאה מתוך הניילון ספר עשוי ביד, כרוך בתפירה ידנית. ספרי איך הוא התחיל.
הספר נעשה בטכניקה של ריזו, במסגרת של zine machine בתא תרבות המחוגה בתל אביב – רזידנסי של חודשיים וחצי שלומדים בו איך לעשות מגזין בהוצאה עצמית ובין היתר עבודה עם ריזו, אבל אני קפצתי מעל הפופיק ויצרתי את הספר אמנית הזה.
מה ההבדל בעיניך בין פנזין לספר אמן? בסופו של דבר הם באמת הרבה פעמים מאד קרובים.
בפנזין יש משהו בלתי אמצעי, והוא נעשה בתקציב נמוך, פחות מתאמץ. בספר שלי החומריות חשובה, אני משתמשת בניירות עבים לעומת פנזין רגיל. למרות שגם פנזין יכול לבוא בכל צורה ובכל חומר, ועדיין – אני חושבת שבספר יש רצינות אחרת. אולי זו הבקשה שלו – להיות משהו שהוא שלם יותר, אולי להישאר לאורך זמן.
עשית 50 עותקים לספר. זה מספר נורא קטן.
נכון, אבל זה המון עבודה – בריזו כל דף עובר ארבע פעמים משני הצדדים. את בעצם מדפיסה כל צבע בנפרד – יש לך דימוי שאת מחלקת לשכבות של צבע, ואת בוחרת באיזה צבעים תשתמשי ואיזה שילובים תעשי בכל שכבה. כל צבע ושכבה מביא איתו פרטים אחרים, ורק כשמדפיסים את כל ארבעת השכבות רואים את התמונה מלאה.
הרבה פעמים בהדפסי ריזו, וגם אצלך, רואים את חוסר הדיוק, ההדפסה קורית כמעט ליד האימג', כך שנוצרת כפילות ויותר. זה בכוונה?
מי שמכיר ריזו יודע שזה משהו שקורה ואז אפשר לנסות לשלוט בזה או לקבל את הטכניקה. זה מעצבן כשזה קורה על אותיות, אבל כשזה קורה על דימויים קורים דברים מעניינים, נוצרות מעין רוחות רפאים של דימויים ושל צורות.
ריזו זוכה להמון פופולרית לאחרונה, יש לך אולי מחשבה למה?
אני רואה את זה כחלק מהחזרה של תת-תרבות הפאנק, ובעיני זה קשור למודעות לקיימות. זה הולך ביחד. בריזו הדיו עשוי מאורז (ולכן שמו ריזו). זה דיו אורגני, זה חומר חי ולכן הוא תמיד משתנה. יש חזרה לפרקטיקות ישנות של קראפט. ריזו הוא סוג של קראפט אורבני. לדעתי התפיסה של לחזור לדברים שהידיים נוגעות בהם זה חלק ממה שחזר, זה נחשב כמעט רדיקלי היום – ריזו, קליעה, עבודה עם טקסטיל. דברים לא ממוחשבים. אני מתחברת מאד לאסכולה הקראפטית.
הספר מלא בדימויים, שחלקם נראים כלקוחים מעבודות קודמות שלך.
השתמשתי בספר בהרבה קולאז' וסקיצות שעשיתי לעבודות קודמות, חלקים מהמחקר שלי. הרבה דברים יצאו מהמגירות – הכל אצלי מחולק לתיקיות פיזיות - וקיבלו חיים חדשים. זירוקסים ישנים, מחיקות ושילובים. הקקטוסים למשל הם חלק ממחקר לפרויקט שעשיתי. צילומים של מקומות שביקרתי בהם, לדוגמא חממות שמגדלות קקטוסים בטרריומים, ומקום שמגדל קקטוסים עתיקים. עבדתי על עיצוב הטקסט בתוך הדימוי והנרטיב.
ספרי משהו על הטקסט שחוזר בספר.
הספר מזמין רגע לעצור ולחשוב. בהרבה מובנים הוא מדבר על התקופה הזו, שלא ידעתי כשעשיתי את הספר שזו תהיה ״התקופה הזו״, בגלל הזמן הספר נהיה יותר רלוונטי. הוא מדבר על הדרישה החברתית לקחת צד. יש דרישה להיפרד לקבוצות, ואני אומרת בספר שיש משהו מאד בסיסי שמחבר אותנו והחיפוש נעשה דרך שתי שאלות שמופיעות בספר והן הזמנה להתבוננות - What is your nature – Where is your garden. זו הזמנה לאינטרוספקציה - מה אני, המהות שלי, הטבע שלי.
לרוב אומרים על מישהי שיש לה טבע מסוים, אבל אותי מעניינת השאלה איך את מדברת על עצמך, איך את מבינה את המהות של עצמך. השאלה ׳איפה הגן שלך׳ היא שאלה של טריטוריה - איפה את ממקמת את עצמך ברגע הנתון הזה. זו שאלה על הגינה שלי, המקום שבו אני האדונית, המארגנת, השותלת.
מעבר לגינה המטאפורית, יש לך גם גינה אמיתית?
כן תמיד יש לי חצר. היתה לי בונצואלה, כשהגעתי ארצה ב 1995 עבדתי בקיבוץ ברעם במטע וגידלתי קיווי ותפוחים. גם אחר כך גידלתי את הגינה שלי בבית שלי.
הספר מזמין את הצופה לענות על השאלות האלו. את חושבת שאנשים באמת יענו? אני מרגישה שבהרבה מהספרים והמחברות שאפשר לכתוב בהם אני לא מעזה לעשות את זה. לא רוצה להרוס את הספר עם הקשקושים שלי.
בדיוק באמצע הספר יש מכתב לקורא שמזמין אותו למלא את כל הדפים שנשארו. אני מקווה שאנשים יעשו את זה - שיכתבו, יציירו, יעשו קולאז'. אני מבינה את החשש לכתוב בתוך הספר, אבל אני אומרת – בואו נהפוך אותו אפילו למשהו יותר "יקר" ומשמעותי ממה שהוא היה במקור. נהפוך אותו לספר עדויות בזמן אמת. התשובות שאנשים נותנים מאד מעניינות בעיני, ומובילות את המחקר האמנותי שלי כבר כמה שנים. אני חושבת שבין שתי השאלות האלו טמונה אמת כלשהי, שדרכה אפשר להבין את העולם יותר טוב. אבל הן שאלות כל כך גדולות ופותחות וגם ספציפיות, שמתאפשר רגע של דיאלוג עם עצמי, ועם הסביבה. מעניין אותי לנסות לייצר דאטאבייס של תשובות לשאלות האלו.
כלומר - לבקש מאנשים שיחלקו איתך את הדברים שהם כתבו בספר שלך?
כן, זה החלום שלי. לבקש מאנשים שיעלו למקום ספציפי את התשובות, ושמתוכו נוכל להוציא סטטיסטיקות ונוכל לשחק עם הדאטא בדרך שתגלה לנו דברים על העולם.
מענין שאת מדברת על נתונים, כי אני הייתי חושבת שהתשובות לשאלות האלו תהיינה מאד פואטיות.
אפשר לשחק עם זה. לראות כמה תשובות יכללו מקום פיזי. ואלו שעונים לשאלות ומדברים על גינות – לכמה מהם יש גינות? כמה אנשים מדברים על מקום שהוא לא מציאותי. בא לי להפוך את זה לחומר שאפשר לשחק גם איתו.
יש לדעתי בספר מימד טיפולי. הוא בא לתקן משהו, להעלות למודעות, להצית דיאלוגים, להביא מחשבות שלא העזנו לחשוב עליהם בצורה שקטה ועדינה. זה מתחבר למה שאנחנו צריכות בחוויה שלי כרגע. כמו חיבוק עצמי כשמרגישים חרדה. את לבד עם הספר, את יכולה לקחת אותו לכל מקום, לצייר, לענות, לקרוא בו מיליון פעם. אני דוקא אוהבת דברים פרגמטיים שנולדים ממקומות סובייקטיבים. אולי זו הדרך לטפל בסוגיות לא פשוטות.
המקום שאנשים יכתבו בו הוא גם הסיבה לגדלים השונים של הדפים בספר? הוא נע בין עמודים מלאים לעמודים קטנים יותר, ונראה שכל עמוד מתאים בשני הצדדים לעמוד שנמצא לפניו ומאחוריו.
בחרתי לייצר סוג של דפדוף אחר, דף קצר ודף ארוך, כדי לאפשר דפדוף כפול ואפשרויות אחרות של הדף – כמו פנקס בתוך ספר, חתיכת דף שאת יכולה לרשום בה דברים אם את לא רוצה לעלות על הדימוי. כל עמוד עובד עם שני הצדדים ומגיב לעמוד שלפניו – לפעמים באופן כללי לצבע, לפעמים לטקסט, או ממש לדימוי עצמו. תכננתי הרבה, אבל היו גם חיבורים שיצאו בהפתעה.
חשוב להגיד שהספר מרגיש לי שלם גם בלי שכתבתי דברים בתוכו.
אני מקווה שזה בגלל שהוא בא מתוך מחשבה שלמה.
למי היית רוצה להקדיש אותו?
הייתי רוצה להקדיש את הספר לילדים שלי. אני מרגישה שהוא יכול להיות סוג של מדריך לחיים. ספר שאפשר לחזור אליו בתחנות שונות לאורך הזמן, לדייק מהלכים ובחירות, ובעיקר לשמור על הזהות ברגעים של בלבול.
לעשות ספר זה כמו…?
זה כמו לבנות בית (אני בדיוק סיימתי לבנות את שלי). לעשות ספר משאיר אותך צלולה, זה תהליך שמבקש לראות את התמונה הגדולה ובו בזמן לרדת למעמקי הפרטים הקטנים. וכמו בית, גם ספר פותח מרחב בו אפשר לשוטט ולהשתהות.
ולסיום – את מי עוד כדאי לנו לראיין ל"מדף" על ספרי האמן שלהם?
שתי האמניות שהיו איתי ברזידנסי עשו ספרים מאד יפים – פלורה דברה עשתה ספר של רישומים ושירה שהיא כתבה, ועבדה עם דפי אורז שקופים. ודורי בן-אלון עשתה פנזין שהוא כמו תיקיה בעיריה, וחקרה את כיכר אתרים. הוא נראה כמו מסמך ארכיבי, אבל הכל בו קצת אמיתי, וקצת מבולף.
הספר נתמך על ידי Alvit R. Sharvit - Alvit Contemporary Creatives.
